האם ניתן "להלחין" שואה? האם ניתן בכלל לעשות אמנות על השואה? בהרצאתה של אלה מילך-שריף טענה הדוברת כי רק אם מרגישים צורך עז ועמוק, קריאה פנימית חזקה, ניתן ואפילו צריך ליצור אומנות על השואה. זאת, לא מתוך החלטה שכלתנית או בחירה קוגניטיבית. כאשה צעירה, בת לשני ניצולי שואה ששרדו את האקציות בבריחה ממחבוא למחבוא, עלו לארץ והקימו משפחה חדשה - ברחה מילך-שריף מכל הקשר של שואה בחייה המוקדמים. לדבריה, השואה הייתה נוכחת בביתה כדמות נוספת בלתי נראית ובלתי מדוברת אך מאד מוחשית. כנערה, איש מהסובבים אותה לא ידע על הסיפור המשפחתי הנורא שאפף את משפחתה. רק לאחר שהתגלה יומן שאביה כתב בתקופת השואה, התמודדה מילך-שריף עם גורל משפחתי זה בכתיבת יצירות העוסקות ביחסי אב-בת, בסוד משפחתי מוצפן שהתגלה במקרה, ביכולת להכיל את הסיפורים הקשים שהוריה עברו, ואף לסלוח להם על שנים של חיים באווירה של קור, פחד וסוגים מסוימים של אלימות.
יצירותיה של מילך-שריף בוצעו בארץ וברחבי העולם, ותגובות הקהל, בין יהודי ובין אם לא, הייתה עצמתית. בכך, חשה מילך-שריף כי היא ביצעה את משימת חייה: להביא לעולם את סיפור חייה כדור שני ואת סיפור משפחתה אשר שרדה את השואה. היא ואחותה, מבקרת התיאטרון ד"ר שוש אביגל ז"ל, ערכו את יומנו של אביה שיצא לאור בהוצאת יד-ושם. מילך-שריף כתבה יצירה תחת שם הספר "ואולי השמים ריקים", אשר קטעים ממנה שזורים לאורך ההרצאה. בהמשך כתבה אופרה, בהזמנת בית אופרה בגרמניה, אשר עסקה בעיקר ביחסי האב והבת ובסיפור שני הוריה. סרט עלילתי שיצר הבמאי-תסריטאי אבי נשר, "החטאים" מבוסס על יומנו של אביה ועל הסיפור המשפחתי. מילך-שריף ציינה כי תהליך היצירה היה עבורה תהליך תרפויטי שהחליף שנים של פסיכואנליזה אפשרית.
אלה מילך-שריף, קומפוזיטורית ישראלית שכותבת אופרות ויצירות לתזמורת ולהרכבים קאמריים ווקאליים ויצירותיה מבוצעות לעתים קרובות בארץ ובעולם.
