הרצאתה של פרופ' הדס ויסמן התמקדה בזיקה המתקיימת בין "לדעת-לא לדעת" לבין פתיחת מרחב של תנועה והיענות ביחסים הבין-דוריים בתא המשפחתי של ניצולים, בני הדור השני והשלישי. בדבריה הציעה פרופ' ויסמן כי בני דור ההמשך גדלו לקול ההדים של טראומת השואה של דור הניצולים. עוצמתם של הדים אלו תלויה ב-3 גורמים מרכזיים: (1) מקור ההדים - מי משמיע את הקול או את השתיקה; (2) זהותו של קולט ההדים - הדור השני או הדור השלישי; (3) הסביבה בה ההדים נשמעים - ההקשר ההיסטורי-חברתי-תרבותי. לטענתה, נמצא כי בני דור שני אשר חוו עם הוריהם תקשורת של לדעת-לא לדעת (מתח דיאלקטי בין הידיעה לבין העדר ידיעה על הטראומה של הוריהם) התאפיינו ביחסי הורה-ילד של הגנת יתר הדדית וחוו יותר קשיים ביחסים בינאישיים, אשמה וחוויות של בדידות שמקורן בכשל באינטרסובייקטיביות (היות לא מובן, לא מבין את האחר והעדר הבנה הדדית).
כמו כן, תיארה פרופ' ויסמן כי במקרים בהם ניצולים בחרו לתעד את חווייתם ב"ספר זכרונות", נמצא שהניצול כותב את ספר הזיכרונות שלו לנמען פנימי ולנמען חיצוני, ושמתקיימים יחסי גומלין בין הקולות הפנימיים והקולות החיצוניים. בנוסף, תיארה כי מיפוי משפחות הניצולים על פני ממדים של לכידות משפחתית ותקשורת בין-דורית הוביל לזיהוי 3 דפוסים כפונקציה של המידה בה הספר פתח מרחב של תנועה והיענות בין-דוריים: (1) דפוס של העדר פתיחת מרחב לתנועה והיענות; (2) דפוס של פתיחת מרחב תנועה חלקית והיענות בקרב הדור השלישי; (3) דפוס פתיחת מרחב תנועה מעגלית של שיתוף והיענות בין-דורית. לבסוף, בהתייחס לתהליכי עיבוד והמשאלה לתיקון בין-דורי, ביקשה פרופ' ויסמן להציע כי אחד התפקידים המרכזיים של אנשי טיפול ומחקר בתחום זיכרון השואה הינו למצוא וליצור דרכים מגוונות להיתכנות של מרחב תנועה פתוח, אשר תאפשרנה תהליכי עיבוד וחוויות מתקנות ברמה האישית, הבין-דורית, והחברתית-קולקטיבית.
פרופ' הדס ויסמן, היא פסיכולוגית קלינית ופרופ' בחוג לייעוץ והתפתחות האדם, הפקולטה לחינוך, ומלמדת בתכנית הבינלאומית לחקר השואה ע"ש משפחת ויס-לבנת. הדס היא ראש מכון שטרוכליץ לחקר השואה, ומתמקדת במחקר פסיכולוגי-חברתי של זיכרון השואה. בנוסף היא חוקרת יחסים בינאישיים ויחסי מטפל-מטופל בפסיכותרפיה. נשיאה לשעבר של החברה הבינלאומית למחקר בפסיכותרפיה (SPR).
