אני מוצפת נורא אין לי אוויר אני מסוחררת כל כך. היום עוברת שנה בול לתחילת הטיפול אצל המטפלת הקודמת. טיפול של חודשיים וחצי סך הכל (מפגשים של פעמיים בשבוע) , חודשיים וחצי אכזריים למדי. של מטופלת תמימה שלא יודעת מה זה טיפול בכלל ומה אמור להיות שם ואיך צריכים להרגיש, חודשיים וחצי של שיחזור קשר פוגעני! חודשיים וחצי של בלבול, ערפול, חרדות איומות וסיוטים! חודשיים וחצי שרק המחשבה עליהם חוסמת לי את האוויר וגורמת לי למועקה קשה! חודשיים וחצי שהלב הרגיש שמשהו פה לא בסדר אבל גם לא היה מסוגל לעצור את זה. חודשיים וחצי ש"התייעצתי" (הרבה איתך) אבל גם אז לא העברתי את המידע הנכון "התייעצתי" כי משהו בתוכי הבין שלא טוב לי אבל לא באמת התייעצתי - טייחתי את הנתונים לטובת המטפלת. כי עם כל הפגיעות והסבל משהו בי פחד מלהתנתק, מלעזוב. משהו בי לא היה מסוגל לעשות את זה. סבלתי ונשארתי! ולא רק שנשארתי פחדתי מאוד להתנתק פחדתי לשנות פחדתי לפגוע בפוגעת. פחדתי להרגיש את הנטישה על אף שהקשר היה פוגעני כל כך. ולמזלי לקראת הסוף באחת הפגישות אזרתי אומץ ושאלתי אותה את כל השאלות והספקות והיא בתגובה ענתה תשובות כל כך מבטיחות (על אף שחוסר הביטחון נשמע היטב בקול שלה אבל שוב משהו בתוכי רצה לעצום עיניים ולא להתייחס לאינטואיציה כי אם למילים היבשות והמבטיחות שמשרתות את המטרה שלי להישאר ולא לעזוב) היא ענתה תשובות מבטיחות כל כך, אבל שבועיים אחר כך עיכלה שכנראה תשובותיה נעו מפחד וחולשה ולא היו אמינות ואז בפגישה הבאה בכזה בום! היא "הסבירה" לי למה היא חושבת להפנות אותי למטפלת אחרת – היא "סיפרה" על שינויים בחייה וכל מני תירוצים שונים (שחלקם אף סותרים זה את זה..) סיפרה הכל חוץ מאת האמת – היה לה קשה לומר את זה קשה להודות בזה ולומר "אני לא מקצועית בשבילך, אני לא מתמחה בטיפול בטראומה מסוג שלך, כל מה שאמרתי והבטחתי עד עכשיו נבע מחולשה..." באותו רגע כמובן אני נשברתי התרסקתי נגמרתי רציתי למות! אין לי מילים לתאר את אותה תקופה אבל היום אני מודה על הנס הזה מודה ומוטרדת מוטרדת מהמחשבה שאם היא לא הייתה עוצרת את זה אני הייתי נשארת! נשארת ולא עוזבת לעולם על אף ולמרות כל הסבל!! מוטרדת מהזיכרונות, מהחרדות הנוראיות מהבלבול מהערפול ומהכאב שאין לי מילים לתאר והלב שלי דופק חזק רק מלהיזכר בכל זה. אני נטרפת אני לא יכולה לחשוב על זה . חודשיים וחצי סך הכל שטלטלו אותי כל כך. חודשיים וחצי ששיקרתי על עצמי שעצמתי עיניים שסבלתי שנפגעתי! קשה לי מאוד אני מתמלאה בצמרמורות רק מלהיזכר בה. אין לי אוויר
שלום לך.
אני שומעת בדברייך כיצד "נקודת ציון" מסוימת מהווה טריגר הן לחוויה עם המטפלת והן לגורמים הרגשיים הלא מודעים שיש לשער שהתעוררה במסגרתה. וכמובן, שומעת כמה מטלטלת בעוצמתו המפגש. יכולה להציע רק להמשיך ולעבד את התכנים והתחושות בקשר הטיפולי העכשווי, מתוך אמונה בכך שעיבוד מסוג זה יכול להביא לצמיחה ושינוי, צעד אחר צעד.
ליטל
