לילה טוב, אני כותבת מתוך מקום של חרטה גדולה וכאב עצום על מה שקרה מול המטפלת שהייתה לי. היא הייתה מטפלת מצוינת, הרבה מעבר למה שיכולתי לבקש. הגעתי אליה כשהייתי בעיצומה של תקופה אישית מאתגרת, לא הכרתי את עצמי פנימית וגם לא חיצונית. היה לי קושי גדול להיפתח מולה ועדיין היו חלקים קטנים שנגלו לאט ובזהירות. הטיפול חווה עליות וירידות, לא כי אני כזו, אלא כי החיים שלי חוו טלטלה רצינית שהובילה אותי לחשוב וכנראה גם להתנהג בצורה שלא אופיינית לי. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה על מה שקרה, על העוול שנגרם לה ועל הצער הגדול שהוביל את כל הסיטואציה הזו להסתיים מוקדם מהצפוי. ברור לי שאף אחת מאיתנו לא הייתה בוחרת לסיים קשר בחיים האמיתיים בצורה כזו ובטח שלא בטיפול. לא פעם ניסיתי להעלות את נושא הפרידה והסיום מסיבות אישיות והיא תמיד אמרה שצריך להמשיך וזה לא הזמן להיפרד. מקרה אחד כואב פשוט ריסק את הכל ברגע אחד, אני מאוכזבת מעצמי. אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם על ההפסד יקר הערך הזה כי ברור לי שהיא עשתה בשבילי הרבה ואני מוקירה על זה תודה כל יום ונושאת אותה איתי בכל דרך בה אני צועדת. הלוואי והייתי יכולה לספר לה רק מעט על מה שעובר עליי, רק לשתף מבלי לדרוש דבר. הלוואי והייתי יכולה שוב לשמוע את הקול שלה גם אם לרגע אחד. אני מתנצלת אבל רק אחרי תקופה משמעותית אני מעכלת את הסיטואציה ואת השתלשלות האירועים המצערים האלה. הייתי חייבת לפרוק. תודה ולילה טוב.
שלום מיכל.
אני שומעת כמה מייסרת ובלתי מרפה האשמה. אני כמובן לא מבינה מה קרה והאם עוצמות האשמה "מוצדקות", אבל תוהה מדוע בלתי אפשרי להפגש עם המטפלת כדי לעבד את הדברים, או לכל הפחות ליצור איתה קשר ולשתף בתחושות הקשות שנותרת איתן. בטיפול יכולים לקרות דברים לא פשוטים, בין אם עקב תקופות החיים הקשות בהן נמצא המטופל ובין אם מתוך הדינמיקה שנוצרת עם המטפל ומחייה חלקי נפש ודפוסים פחות מודעים ורציונליים. במובן זה, אני חושבת שאולי כדאי לתת לעצמך אפשרות להתבונן ולהבין ממקום חומל יותר, ולא ממקום של התקפה עצמית וכעס על עצמך.
ליטל
