פורום טיפול נפשי

במשך שנים הייתי מכור למין, על כל המשתמע מכך
עד שלפני שנתיים הכרתי את בת הזוג הנוכחית שלי - וכביתי...
איבדתי עניין, אין לי הסבר, הליבידו שלי מת, אני בהמנעות,
אני לא מבין למה זה קרה, ויותר חשוב איך להחזיר לי חיות ותשוקה שאבדה
אני בן 56, האם זה קשור לגיל? האם זה קשור לשובע ואולי המיאוס מהרדיפה הבלתי פוסקת אחרי מין מזדמן חסר פנים ומשמעות?

בתודה

שלום רב,
גרושתי מטופלת אצל פסיכולוגית ותיקה שנים רבות, לפני שנתיים התחילה בתי (בת 23) להפגש עם אותה פסיכולוגית. החשש שלי שהיא מקבלת טיפול מוטה, שהמטפלת נמצאת בפוזיציה ובהזדהות, ומכך שאינפורמציה בנוגע לגירושים הקשים שעברנו שכללו בגידות, סכסוכים ומאבקים בנוגע לחלוקת רכוש וכספים, עברה/זלגה בין אם במודע ובין שלא לבתי ובכך חיזקו מצב שלי ניכור הורי מתמשך.

1. האם קיימת התייחסות בנוגע לטיפול מקביל בקוד האתי הפסיכולוגי?

במידה ויש - מה ניתן לעשות בקשר לכך?

בתודה

רם

כל מייל שמגיעה אני מיד מוחקת מדואר נכנס מהאשפה הכל מוחקת שישאר נקי יושבת בתוך המייל איך שמגיע מוחקת אני ממש לא שולטת בזה
למה ?????

מחפשת מטפל לטווח ארוך עבור ילדה בת 6 על הרצף בתפקוד גבוה לטיפול פסיכולוגי מאזור חולון (עדיפות על הסדר מול קופת חולים כללית).

אולי זה ישמע מצחיק בשורה הראשונה אבל תאימנו לי שלא, אני סובל באמת סובל.
אני חי בעולם בתחושה שכל מה שבא לי לעשות זה סקס עם כל גבר שאני פוגש, רואה ברחוב, בעבודה באמת בכל מקום.
אני מגיע לים,לחופשה, לקניון, לחדר כושר ובמקום להינות מהמטרה העיקרית אני סורק את כל הגברים, מפנטז על מין איתם והכי גרוע מרגיש קנאה חזקה על זה שהם יפים, כמעט כל מי שאני רואה, ורק אני לא. מרגיש קנאה חזקה ומגעילה שכל מה שאני רוצה זה להיות איתם בסקס ולהיראות כמוהם.
הכי אוכל אותי שאני בזוגיות וזה מפריע לי, גורם לי לתסכול אבל זה לא נשלט אצלי
מפחד שיום אחד נפרד כי אני לא יחזיק מעמד ויכנע למפלצת הזאת בתוכי וירצה להיות ביחסים פתוחים או פשוט לחתוך.
והכל בשביל מה? סקס עונג רגעי שגומרים הכל נרגע והכל שוקע.

קשר בין פסיכולוג למטופל, ברוב המקרים אינו כולל יחסי מין.
קשר בין פסיכולוג למטופל, יסתיים ברגע שהמטופל יפסיק לשלם.

קשרים זוגיים כוללים לרוב יחסי מין, ואינם כוללים תשלום.

מדוע אם כך, הפסיכולוגים הקליניים מבצעים השוואה בין קשר טיפולי לקשר זוגי?

שלום, אני בחור בן 28. גילו אצלי באיחור רב לצערי מחלה אוטואימונית שגורמת לנשירה הצטלקותית בלתי הפיכה של השיער, ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש,חלק מהגבות,שיער גוף,ריסים בפרק זמן מאוד קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה(תווי הפנים שלי פשוט השתנו בקצב מאוד מהיר). אני מסתובב עם יחידת שיער היום שאמנם מזכירה מאוד את מה שהיה לי אבל זה פשוט לא אני. כיום מטופל בתרופות לא פשוטות של דיכוי חיסוני(מתוטרקסט,פלקוויניל,סטרואידים) כדי לנסות לעצור את המחלה. ניסיתי טיפול פסיכולוגי זה לא עזר. נוגדי דכאון למיניהם גם לא עזרו והאמת שאני כבר לא כל כך אוהב לחיות בתצורה הנוכחית. נשמע קלישאתי אבל אני נשאר פה רק בשביל החברים והמשפחה. אני סטודנט לרפואה ויש לי זכרון מעולה ואני לא חושב שאני אי פעם אצליח לשכוח את המראה הקודם שלי שאיבדתי בפרק זמן מאוד קצר ואני לא יודע איך ממשיכים מכאן. אני מאמין שחיים עם איכות חיים ירודה וסבל הם חיים שלא שווה לחיותם(ההשקפה האישית שלי). האם יש תקווה או שנדונתי בחיים האלה לסבל נפשי לצמיתות? האם אני אי פעם אוכל להשלים עם המום שהמחלה הותירה בי? המחלה הותירה בי צלקת פיזית ונפשית ונראה ששום דבר לא יכול לסייע וכל מה שנותר זה לסבול. אשמח לדעת אם יש דרך להפחית את המצוקה הנפשית. תודה רבה, מתנצל אם זה היה ארוך,א.ל.

הייתי סובלת מחרדות באופן קבוע בפרט בזמן קימה משינה במהלך היום -זה היה קורה גם אם הייתי נרדמת לחצי דקה או מנמנמת לרגע הייתי מתעוררת בחרדה קשה שהתבטאה בדופק חזק ומהיר מאוד, צמרמורות , זרמים וכובד בגוף, חולשה ותחושת ריקנות איומה, זו הייתה חוויה קשה מאוד בשבילי שהיה גם לוקח לי זמן להתאושש ממנה ברמה כזאת שגם אם הייתי עייפה מאוד במהלך היום הייתי נמנעת משינה כדי לא לחוות את החרדה שתגיע בקימה , לא היה עוזר לי שום דבר כדי למנוע אותה והיא לא הייתה מפספסת אפילו פעם אחת.
קצת אחרי תחילת הטיפול עם המטפלת הנוכחית שלי החרדות ממש שקטו (מה שהפליא אותי מאוד) אבל עכשיו שאני בתקופת הפסקה של 3 שבועות מהטיפול עד אחרי החגים אני מרגישה שפתאום החרדות חוזרות אלי שוב כאילו בהדרגה, האמת שיותר הפליא אותי שהן נעלמו מזה שהן חוזרות עכשיו כי זה לא שעבדנו על משהו מסוים שהיה גורם להם ולכן הן שקטו .... אבל עדיין אני מנסה להבין למה זה קורה לי? אני לא מרגישה שקשה לי עם ההפסקה. היה לי קשה מאוד ב3 ימים אחרי הפגישה האחרונה ואח"כ סוג של השלמתי עם זה והוצאתי את זה לגמרי מהראש ברמה שהתנתקתי מהרעיון ולא קשה לי. אז למה זה יכול להיות? זה רק אומר שהשקט עד עכשיו היה סוג של פלסטר?

יש לי כמה שאלות כלליות לגבי טיפול:
האם הטיפול גורם למטופל אושר?
האם יחסו של המטופל אובססיבי לכסף, יקבל פנים חדשות?
האם יתפתח בקרב המטופל הרצון לתרום מכספו לזולת?
האם אלו בכלל מטרות טיפוליות?

שלום, אני בחור כבן 30, לאחרונה אני נזכר הרבה בשתי חלומות שחלמתי בילדות, אולי כשהייתי בן 8 - 10, אני לרוב לא זוכר את החלומות שלי, אבל אותם אני זוכר באופן מוחשי, ושניהם לא ממש הגיוניים לכאורה, אבל בכל אופן הם היו מבעיתים, התעוררתי מהם בתחושה של חוסר אונים וצורך להתחפר בשמיכה ולגונן על עצמי, ולאחרונה צפים לי זכרונות או פלאשבקים מהחלומות ההם. אני יודע שלעתים יש משמעות פסיכולוגית לחלומות, לכן אני מעוניין לשתף אותם בתקווה שתהיה לכם איזו תובנה שתשפוך אור על מהות החלומות הללו.

בחלום הראשון אני זוכר שהרגשתי כאילו אני ער ויורד מקומת חדר השינה לקומת הסלון והמטבח, ובקומת הסלון והמטבח אני מוצא כמה אנשים זרים, שאותם זיהיתי בחלום כפולשים, שודדים, או משהו כזה, והם פותחים את כל הארונות בנמרצות, ובאותו החלום הם החזיקו קולבים, כאלה שתולים עליהם בגדים, בתור כלי נשק, וזה כל מה שאני זוכר מהחלום הזה, וכנראה התעוררתי ממנו בבעתה.

החלום השני, אני מוצא את עצמי משוטט ברחובות השכונה שבה אני גר, בשעת בוקר מוקדמת כזאת, כשעדיין טיפה חשוך, והרחובות שוממים לגמרי, (זה כשלעצמו היה מפחיד כי הייתי ילד ובחיים לא הייתי בחוץ לבד בשעות כאלה) ומתוך השממה שברחובות אני רואה לפתע אדם זקן ושפוף נושא על גבו משא ענק וכבד שנראה כמו איזה מקרר גדול, ואז התעוררתי בבעתה, וכשהבטתי מהחלון בחדר השעה הייתה בדיוק כזאת שכבר בוקר אבל מעט חשוך בחוץ, באופן שהרגיש ממש כפי שהרגיש בחלום, וזה גם הוסיף לתחושת הפחד וחוסר האונים ופשוט התחפרתי לי בשמיכה בהתגוננות.

איכשהו, היום בגילי, אני עדיין מרגיש חשוף ופגיע ומתכווץ באי נוחות כשאני נזכר בחלומות האלו. יכול להיות שהחלומות הללו מרמזים על משהו? על איזה עניין בלתי פתור? או על איזה פחד מהותי שמלווה אותי בתת המודע? ואם כן, האם יש דרך לפצח את משמעותם?

תודה רבה

ליטל שלום.
אני בטיפול המון שנים למעלה מעשור. בשנה האחרונה מגיעה לטיפול מתוך בחירה אישית של שלמות לתת משהו לעצמי. אני לא תמיד מגיעה עם משהו מוגדר. מוצאת במפגש זה שיתוף ואולי סוג של צידה לדרך.
בניגוד לבעבר , שלמה יותר עם התהליך, אך כמעט ולא חווה טלטלה פנימית מתוך נימי הבטן. מצליחה לשאת את המרחב של שבוע בין מפגש למפגש ואפילו את חופשת המטפלת שהיתה עד לא מכבר.

אולם היום שוב התבשרתי על ביטול מפגש בשל חופשה נוספת. ללא מחסום וללא עצירה רגע לפני, הבעתי את מה שחשתי , כנראה בצורה בוטה ופוגענית, "שוב פעם את מתחילה.." לאחר מכן נקלעתי למצוקה פנימית על האמירה. בקושי רב השלמתי את הפגישה ללא עזיבה מקדימה, אך אמרתי כי לא אגיע שבוע הבא ובתוכי חשבתי כי גם יותר, והתחושה הרווחת בקרבי כי נמאס לי מהחפירה והבידוק העצמי הפנימי. אני מבינה כי כרגע אני רוצה להתרחק ולנתק מגע בשל הסיטואציה. רוצה לעזוב לגמרי. תחושות שהתעוררו בקרבי לא פעם. ושוב אותו מלכוד שאני כבולה בקשר ובאי יכולת להתנתק ועד כמה אכן אני רוצה בכך.

מתוסכלת מהמנעד בין הקרבה לריחוק, בין הרצון להיות חופשייה ולחדול מהוצאת הסכום המטורף ולא מצליחה למצוא מקום של שקט לנהל בתוכי את הדברים ממקום בוגר ומחליט כי מספיק. זה מעצבן. לא רוצה להרגיש כבולה עם עצמי , להיבעט מקנאה צרובה לדמות המטפלת, ובו בזמן להתייסר על כסף שקונה את הקשר והטיפול. זה הקול שבי הקיצון שמדבר וחי ביתר שאת ברגעים אלו.

אני פונה אלייך, למרות שמטבע הדברים,
מתבקש שאדבר את הדברים למול המטפלת. בשלב זה אין בי את הכוחות והרצון לעשות זאת. נהדפת מהזעם של עצמי.

תודה בכל אופן.

לפני כשמונה חודשים חליתי בקורונה, לקח זמן להבין שאכן נדבקתי, כי לא היה לי חום, ולא ידוע על חולה מאומת שהייתי בסביבתו, וכן שאינ סובלת מאסטמה ולא חשבתי שזה לא נורמלי הקוצר נשימה שהיה לי. עד שהוא החריף כדי שאחזתי בצוואר מרוב חנק. מה שכן הייתה חולשה גדולה ביותר, הייתי כמו בבועה, התקשתי לשמוע, ופיתחתי תסמינים רבים, ברובם נוירולוגים. הרופאת משפחה לא מוטרדת ממני משום שבדיקות רפואיות תקינות, אבל עדיין עם תסמינים, וזה משפיע על מצב הרוח מאוד. יש קושי לחלות במחלה ארוכת טווח שלא יודעים עליה כלום
מה גם שהמחלה עצמה גורמת להפרעות מצב-רוח של חרדה ודכאון.
כן שניתי הרגלי שינה ותזונה וזה עוזר מאוד.
רציתי לדעת האם יש מישהו מהמטפלים/ות שיש לו ניסיון עם מחלימי קורונה.
תודה רבה!!!

לפני 4 שנים טופלתי עי פסיכולוגית מקסימה שאבחנה שיש לי סומטיזציה.

היום אני נושקת לגיל 60 וכל פעם כואב לי משהו אחר , זה מפחיד אותי אני לא מפסיקה לחשוב על זה ושהכאב חולף איבר אחר כואב ואני שוב מוטרדת וחושבת על הבעיה וקוראת האינטרנט .
הבעיות קיימות אני לא ממציאה , דלקת בשתן, ריפלוקס קיבה, עכשו כואב לי הגרון כבר שבוע וחצי ולא חולף
פריע לי שאני מתעסקת הכאב ולא מצליחה להמשיך הלאה , הכאב גטרם לי לחרדות

היי, לפני כמה זמן ביקשתי לחזור לגור עם אבא כי הרגשתי שקשה לי מאוד ללמוד וגם לפרנס את עצמי. לצערי הוא סרב, כעסתי עליו נורא כהורה, כי הוא מעולם לא נתן לי את הבסיס הזה ללמוד. אחכ הבנתי שאני לא אשנה אותו אז המשכתי תקשר אבל בתוכי הרגשתי פגועה נורא.
מידי פעם כשהייתי באה אליו הרגשתי שזה יותר כדיי לשמור על קשר אבא ובת, אבל נכנסתי ללמודים וחוויתי קושי ושיתפתי אותו והוא פשוט העביר נושא. שוב, הכל צף. וחוזר חלילה. עד שיום ששוב היה משהו שבו הוא בכלל לא התייחס אלא התעלם, החלטתי שזהו. ניתקתי תקשר כבר חודשיים. התחלתי זוגיות, אבל קשה לי, במיוחד בשבתות וחגים, כי איפשהו כבת אני כן אוהבת ורוצה קשר עם אבא, אבל מצד שני אני מבינה שכמה שניסיתי לדבר איתו, אין עם מי לדבר. וזה רק מזיק לי.
אני חושבת שהתנתקות היא לפעמים עדיפה על קשר שהוא מתעלם.
השאלה מה לעשות בסופשים וחגים? ובמיוחד לפני מחזור, ברגעים שאני רוצה לשכוח את העבר הזה ורק להיות במקום חדש, טוב, עם חום ואהבה, ורגש, כמוני. איך לא להישאב לשליליות ולהמשיך ככלות הכל? תודה וחג שמח,💟

הלוואי שמישהו אחד יבין אותי יזדהה איתי ויבין איך אני מרגישה ....כי באמת שאני מנסה להסביר ושום דבר לא משתווה לחוויה הפנימית הקשה הזאת. כלואה בתוך עצמי עם הרגשות הקשים או בתוך נתק מוחלט כזה שלא נותן לי להרגיש געגוע, אהבה , חיוך אמיתי , ובקיצור כל קשת הרגשות...
זה לא תמיד היה ככה, בשנים האחרונות קרו כל מיני דברים שגרמו ללב שלי לקפוא עוד ועוד. עד כי שלא בא לי לדבר עם אנשים (אבל אני מכריחה את עצמי), לא בא לי לצייר (כל חיי ציירתי), החיוך שלי הוא חיוך חלקי והלוואי והייתי יכולה לצחוק באמת ולהרגיש באמת.וכשאני כן פתאום מרגישה אני נבהלת כי הכאב הוא בלתי אפשרי. אז אני מעשנת גוינטים כל ערב כי אם הבחירה היא בין להרגיש קהות חושים לבין להרגיש כאב שלא ניתן להכיל ובלתי נסבל, מעדיפה לצערי הרב להרגיש קהות חושים .וניסיתי הכל, אני נלחמת ברמה יומיומית, מדיטציות, טיפול עם כדורים, פסיכולוגים, כתיבה , הכל (!) אשמח לטיפ/לעזרה למשהו....