פורום טיפול נפשי

אני היחידי במשפחתי שבקשר עם אבי לאחר ניתוק קשר מוחלט של 6 שנים (כבר 4 שנים בקשר בערך). אבי היה דמות מאוד קשה בבית. הייתה אלימות כלפי אימי וגם כלפיי לעיתים. אמא שלי היא הנפגעת הגדולה בסיפור אך גם אחותי גדלה לזה , אחי ואני. אני כזה שמצליח למצוא מקום לדף חדש ולא לשמור טינה ולכן חזרתי איתו לקשר בתקווה שזה יעשה לו טוב (אולי גם לי..אבל הייתי במקום שלם ללא צורך..זה בהחלט היה בעיקר בשבילו). בכל אופן, אנחנו נפגשים ושומרים על קשר טוב יחסית והוא באמת במקום טוב יותר מפעם אך עדיין יש הכחשות לדברים ודפוסים שאני מקווה בשבילו שילכו וייעלמו עם הזמן.
עכשיו אני מגיע לעיקר הנושא. בשעה טובה ובשמחה ענקית התארסתי ואני הולך להתחתן בעוד חודשיים וקצת. העניין הוא שגם אמא שלי וגם אחותי לא יצליחו להנות ולהיות בנחת בחתונה ואף גרוע מזה ..זה עלול להיות טריגר נפשי לאמא שלי.
רק עצם המחשבה על האופציה הזאת גרמו לאמי ולאחותי קושי גדול והמון סטרס.
במקביל אספר שעל אבא שלי עוברת תקופה לא טובה בכלל הן בתחום העבודה והן עם משפחתו (הכל אצלו במשפחה פשוט לא טוב) ..יש לו בת זוג שגם שם הדברים לא נוצצים. בגדול הוא במצב רגיש יחסית..
העניין הוא שאני היחידי שנותן לו אור ועוגן בחיים כרגע. וקיבלתי החלטה שעם כל הקושי שבדבר חשוב לי שאמא שלי ושאחותי יהנו וישמחו ביום חתונתי ושזה לא נכון שאבא שלי יהיה מוזמן לאירוע.
הקושי שלי ופה אני מבקש ממך עזרה.. אני חושש מהרגע שאספר לו וכמה שזה יהיה לו קשה. איך אני אומר לו דבר כזה בצורה הכי מיטבית ורגישה שיש מבלי ליצור לו תחושה של מסכן או קורבו סיטואציה ואיך אני אדע להיות חזק מפני מניפולציה רגשית כזו או אחרת (כי הוא טוב בזה) אבל גם אם זו לא תהיה מניפולציה ..הוא עדיין בנאדם עם נפש וזו אכן בשורה קשה לקבל.. הייתי רוצה שתעזרי לי למצוא נוסח כשלהו כדי שאוכל לדייק את עצמי ולעשות את זה כמה שפחות כואב.
תודה רבה.

לפני שבועיים חליתי בקורונה, הרגשתי מאד רע אבל תוך שלושה ימים התאוששתי כמעט לגמרי,אבל הייתי בבידוד עשרה ימים.ולמעשה מאז, אני מתקשה מאד לישון בלילה..לוקח לי המון זמן להירדם וגם אם נרדמתי אני מתעוררת הרבה פעמים במהלך הלילה.
אני לא מבימה את זה אבל זה מתיש.היום כבר הייתי ככ עצבנית..וכל דבר גרם לדמעות.
עכשיו אני מפחדת כבר מהלילה.

אני לפעמים מרגישה שאני חזקה ושאני בסהכ מתמודדת טוב עם הקשיים שלי ושהצלחתי להתגבר.אבל לפעמים אני מרגישה ככ חלשה ומקולקלת וחסרת תקנה.
ואני לא יודעת מה אני באמת.החזקה או המקולקלת.

אז חזרתי אליה
אחרי שעבדתי קשה להוציא אותה מהלב
זה היה יום רגיל נורא
והיא כתבה לי באיזה שעה היא יכולה לקבל אותי
והכל היה מוזר נורא וקל מדי
ואחרי שנה וחצי שבהם רק עמלתי לעקור את הבית הזה שבנינו ביחד
ודקה וחצי לפני שעקרתי את הדלתות
פתאם היא חזרה
ואני מרגישה שעכשיו כשהיא חזרה
אני הלכתי
פתאם אין כלום
כבר לא כואב לי אבל בקטע מנותק
ואני באה לשם ונושמת אויר ריק
ויודעת שאני צריכה אותה
ופוחדת ששוב היא תגיד שהיא לא יכולה לקבל אותי
ושוב אני אתפרק למלא חתיכות
אז אני שותקת שם או מקריאה לה מהנייד דברים שכתבתי
כי כשאני באה לשם אני כבר לא זוכרת כלום
והלב שלי מרגיש כמו בפינג פונג
רגע אחד נעול עד חנק וברגע השני מת להפתח ולהתפרק על הרצפה
וזה מוזר לי
כי עד התקופה האחרונה הרגשתי
הרגשתי נטושה הרגשתי פגועה הרגשתי חרדות הרגשתי שנאה.
ועכשיו אני לא מרגישה כלום
חיה מלמעלה מנהלת סדר יום וברקע מרחפת מחשבה חצופה שמי צריך אותה בכלל אני מסתדרת לבד
אבל אז בא הלילה והחרדות והכאבים הלא פתורים ואני מתפרקת בחושך בלי להבין למה
כאילו מישהו גזר לי את החוט שמחבר בין הלב לנשמה
אני מרגישה שהכאבים שלי לא שווים כלום
שלא מגיע להם מקום
ושאני סתם מבזבזת לה את הזמן
הכאבים שלי רגילים כאלה
ולא כמו של פעם
שהיא עבדה בשבילי קשה כדי שלא אשמט לה מהידים ואמות
היום אני לא מתה ואני חיה לגמרי
והדכאון כבר לא מגיע הרבה ויש הרבה יותר עוגנים מבעבר וההפרעת אכילה ישנה שנת חורף ואפילו הפסקתי לבכות
אז לא מגיע לי אותה
וכל הרעשים האלה בלב שאני לא מבינה אותם
לא שווים כלום
בטח לא שיחה ב450 שקל
😞💔😞💔😞

היי ,

אני מרגיש עייף כל הזמן ,חסר אנרגיה וגם קשה להתרכז על מנת לסיים את כתיבת התיזה של תואר שני . ללא קשר לזה אינני מסוגל להתרכז במשימות על מנת את הלימודים לוקח לי המון זמן עד שאני מבצע אותן . חשוב לציין שאני כבר שנה בלי עבודה בלי מסגרת יושב בבית כאילו תקוע ולא מצליח להתקדם הלאה ...
האם במקרה כזה אני סובל מדכיאון ?

שלום רב,

אני פשוט אחרי אלימות קשה מבן זוג והמישפחה
בחרתי מהבית, וכעת אני גרה לבד.
אין לי תמיכה בכלום אני מנסה להרים את עצמי וקשה לי נורא, אני לא יודעת למי לפנות כבר.
פניתי לרווחה אמרו לי יקח שבועיים ויותר עד שישיגו לי פסיכולוגית אני לא יכולה לממן את עצמי.
כי אני בקושי מפרנסת את עצמי, אני לא מצליחה להתמודד עם הרגש והמחשבות כבר.
אני פשוט הייתי. מעדיפה למות באותו יום שהרביצו לי
נימאס לי עם החוסר הביטחון הזה
אני מנסה כל יום להגיד לעצמי שיעבור שהכל בסדר
אבל אני נשברת, אין לי אף אחד כבר!!!!
זה ריקנות מבפנים ייאוש!! הדבר היחידי שאני מרגישה שהרגו אותי מבפנים, אני עדיין חייה ונושמת אבל אני מרגישה מתה כבר.
אני לא יכולה לצאת לעשות דברים שאהבתי אז
אני מנסה להעסיק את עצמי אבל אני לא מצליחה כבר עם הזמן אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל עד שאגיע למצב שזהו אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.
הכאב מבפנים מקשה עליי נורא.
אני מנסה להתרחק מאנשים שפגעו בי, אבל כשמופיעים מולי אני לא יכולה להגיד להתרחק ממני
כי מרגיש לי שאלו האנשים שפגעו בי הם מה שנשארו לי בחיים.
כשאני מתחילה להישבר מולם הם מסתכלים עליי כעוד אחת מפגרת ילדה קטנה.
אני חייבת עזרה אחרת אני לא יכולה להמשיך ככה
אני שבורה כבר

היי
ביום-יום אני חש קושי בתפקוד חברתי במפגשים ראשוניים (כלומר ״להגיד שלום״) או בפרידות.

זה גורם לי להרגיש באי נוחות ולהתעסק בסיטואציה לכן אני לא תמיד מצליח להחליט איך להתנהג ומכך יוצאות תגובות (שלי) שאני לא רוצה בהן
למשל: אני יכול ״להכחיש״ את הסיטואציה ופשוט להמשיך את הדברים כאילו אין צורך בשלב שבו אומרים היי וביי או לאבד ביטחון ולהתכנס

יש לציין שיש אנשים שזה קורה לי איתם הרבה ויש אנשים שבכלל לא - לא מצאתי חוקיות ביניהם

במהלך סיטואציות חברתיות אחרות זה לא קורה לי באופן יום - יומי

האם זו תופעה מוכרת?
מה כדאי לעשות על מנת להתמודד עם המצב בצורה יותר טובה?

תודה רבה.

שלום,

שמי אנדריי, בן 27 מירושלים ובעל עבר פסיכיאטרי. סופסוף מצאתי פסיכיאטר שאינו מאמין בכדורים ואני בתהליך הפחתה במרפאה ציבורית.
אני מעוניין לקבל טיפול פסיכולוגי והקופה הפנתה אותי למרפאה הציבורית בא אני מטופל, שם כרגע אין פסיכולוגים פנויים. תהיתי מהם המחירים של טיפול פסיכולוגי פרטי, האם יש איזשהי אופציה של טיפול מסובסד ואשמח להמלצה לפסיכולוג/ית בירושלים.

תודה רבה!

שלום ליטל,

הנני סובל מבדידות ודיכאון תקופה ארוכה ולאחר מס' שנים אצל פסיכולוג הוחלט שהמשך הטיפול המומלץ הוא במסגרת קבוצתית.

האם ישנן המלצות לקבוצות תמיכה ?

קיבלתי מידע על האפשרות דרך קופ"ח, אולם נראה שאי אפשר להסתמך רק על זה.

אשמח לשמוע האם יש אטלרנטיביות באיזור המרכז שקיבלו פידבקים חיובים.

היי, שאלתי מספר שאלות בפורום בעבר. אני סטודנט לרפואה עם מחלה אוטואימונית ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש(היום יש לי פיאה), ואת רוב תווי הפנים שלי: הגבות, ריסים, זקן ושיער גוף בפרק זמן קצר מאוד. כבר ניסיתי המון תרופות אך הכל נכשל עד עתה. המחלה כמובן ממשיכה. אני לא מזהה את עצמי היום במראה, אני כבר לא מרגיש אני ואני סובל כל הזמן. אני כל יום נלחם במחלה, במערכת החיסונית שלי כבר כשנה מאז שגילו לי אותה(אחרי שנתיים שבהם לא אובחנתי וכל יום ראיתי את תווי הפנים שלי נושרים בלי הפסקה) ואני קצת עייף. לא עובר רגע שאני לא חושב לסיים את עצמי. אני מטופל פסיכולוגית(לאחר כישלון טיפולי בעבר) כמובן ללא הטבה כבר כחודשיים וחצי. האמת, אני לא חושב שמשהו יכול לעזור לי כבר בחיים ואני די שלם עם ללכת בתקווה שמחכה לי משהו טוב יותר. בינתיים אני נשאר פה בגלל חבר טוב שלי אבל אני לא יודע כמה עוד אוכל להחזיק מעמד. האם את חושבת שלחיות חיים עם איכות חיים ירודה יש להם משמעות?(אני אומר את זה מכיוון שעשו מחקר על חולים במחלה ונמצא כי הם סובלים מדכאון ונטיות אובדניות בשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית). האם שווה לחיות חיים שמלאים בסבל ? מכיוון שזה מה שאני זוכר וככל הנראה זה גם מה שצפוי לי בהמשך. תודה מראש ושבת שלום,

היי אני ובן זוגי בגילאי ה30. 3 שנים יחד. וגיליתי לאחרונה שאקסית מהעבר מציקה לו ברמה שהיא עומדת מתחת לבניין ומחכה לו ושולחת לו מסרים "אני אהרוס לך את החיים". מתםרצת לדלת הבנת שלו. דופקת ב2 בלילה הביתה. מגיעה עם ידיד או 2 לאיים.
מה שעוד יותר מפתיע זה שזה קיים כבר 3 שנים ואני לא ידעתי מזה.
אנחנו לא גרים יחד. מבקרת אצלו בסופשים.
שנינו אנשים נורמטיביים ממשפחות טובות.

דרשתי הסבר מיידי:
הוא הסביר שהם בילו יחד כמה שבועות למטרות הנאה. וזהו. וביום אחד בהיר הוא נעלם לה והפסיק להגיב לה ומאז היא רודפת אותו. יש לציין שיש רקע נפשי ושימוש בסמים קלים.
כעסתי שהוא בחר לסיים את זה איתה כך כי לכל אחד מגיע הסבר וסגירת מעגל גם אם זה קשר של יום.
ומאז היא לא עוזבת אותו. יש תקופות של רגיעה ואז שוב. הןא טוען שהוא התקשר והתנצל בפניה אבל היא ניתקה ולא רצתה לשמוע.

הוא הסביר שלא רצה לספר לי על כל זה כדי לא לסכן אותי כי מדןבר בבחורה לא בריאה נפשית. וכמובן כי פחד שהמניפולציות שלה יגרמו לי לרצות להיפרד.

היא הגיעה גם אליי ושלחה הודעות שמציגות את זה שהוא והיא עדיין בקשר ואף נפגשים. וממש מתחזקים קשר יום יומי. היא משתמשת במכרים שלה שפורצים לכל החשבונות במדיה החברתית שלו.

המטרה שלה היא לגרום לי להיפרד ממנו כנראה.

הוא כמובן אומר שהוא לא בקשר איתה ובטח שלא חברי/יזיזה.

אני נוטה להאמין לו אך עדיין יש לי ספקות קטנות. בעיקר כי לא סיפר עליה מעולם וכי הוא גם לא משתף שום מידע נוסף בטענה שהוא כרגע בסטרס ולא יודע מה לעשות איתה. כל זה אני בכוח הדלפתי ממנו ע"י תשאול מתיש.

אני נורא מפחדת על עצמי קןדם כל שהיא אולי יכולה לפגוע בי ואפילו בו ודבר שני לא יודעת כיצד לגשת אליו ולדרוש את התשובות שמגיעות לי.

לא חושבת שזו התנהגות סבירה להתפרץ לבית של מישהו ב2 בלילה ועוד להביא תגבורת של חברים...למה להגיע עם עוד מישהו? אולי רצתה לפגוע פיזית בנו?
נורא מפחדת מכל העניין.


איך כדאי לנהוג במצב זה?
אולי כדאי לפנות למשטרה
מצד שני מפחדת לפנות למשטרה כי אולי יש לה קשרים גם שם.

אולי כדאי לי לדבר איתה? אולי כדאי לבן זוגי שוב לדבר איתה?



תודה ענקית מראש!

אגב הייתי השבוע אצל הרופא שלי הוא העלה לי את המינון בכדור ועדיין אני מרגישה מצב רוח ירוד אשמח לטיפ איך לשפר את מצב הרוח ממש תודה ליטל יום נפלא

שלום ליטל.
בזמן האחרון יש לי ירידה במצב רוח, יש לי גם קצת חרדה אני התקדמתי ממש יפה ופתאום אני מרגישה את התחושות האלה. איך אני יכולה לחזור לעצמי ולהעלות את המצב רוח? זה מאוד חשוב לי כי סך הכל אני בשיקום רוצים לקדם אותי עוד יותר אני מרגישה שאני רוצה לחזור לעצמי לחזור למצב רוח טוב איך אפשר לחזור למסלול ולהרגיש טוב? אשמח לטיפ אני מאוד מודה לך ליטל יום נפלא

שלום רב,
לפני כשבוע סיימתי טיפול אצל פסיכולוגית,
טופלתי אצלה תקופה לא קצרה, והטיפול נפסק זמנית עקב אילוצים (חופשת לידה) ולא מכיוון שמצבי מאפשר סיום טיפול.
נושא הפסקת הטיפול דובר כבר תקופה לא קצרה והיה ידוע מראש,
אבל מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת קשה לי מאד, אני במצב מורכב מאד, יצרתי קשר מאד קרוב ופתוח עם המטפלת ואני מרגישה שנשארתי לבד בלי שום כתובת.
אני אמורה להתחיל טיפול חלופי לפחות לתקופה הקרובה עד שהיא תחזור אך נרתעת מזה מאד,מרגישה שאין לי את היכולת והכח להתחיל תהליך טיפולי מחדש ולבנות שוב אמון ומערכת יחסים עם מטפל.
החוסר יציבות הזה שבו אני לא יודעת מה יהיה ואיך יתנהל הטיפול וגם אם ומתי אוכל לחזור למטפלת הקודמת שלי מקשה עלי מאד ואני מרגישה שאין לי את הכלים להתמודד עם זה.
אני מבוהלת מאד, כבר כמה ימים לא מצליחה להירגע, בוכה הרבה ובעיקר מרגישה לבד, וגם כועסת על המטפלת שלי- למרות שאני יודעת שאין על מה.
אשמח לעצות איך מתמודדים עם הקושי הזה בפרידה ועם חוסר היציבות והתלישות שאני מרגישה, וגם איך בכל זאת לתת הזדמנות למטפלת החדשה בצורה נכונה.

למה זה כל כך קשה לי??

אני ביטלתי את הפגישה האחרונה עם המטפלת לא על רקע טעון של כעס / פגיעה / אכזבה או משהו דומה. ביטלתי כי לא יכולתי להגיע (לא הייתי בעיר.)
כשביטלתי לא חשבתי שזה ישפיע עלי , לא חשבתי שזה יפריע לי בכלל אבל מאז היום שהייתה אמורה להיות הפגישה קשה לי מאוד, מן תחושת תלישות כזאת כמו ילדה קטנה מעורערת וחסרת גב מול עולם ענק ומפחיד שאף אחד לא רואה אותה, ברגע אחד כל התחושות של לפני הטיפול (ריקנות תהומית, חוסר משמעות ותכלית ומועקה אינסופית...) חוזרות ואני לא מרגישה אחיזה.
אני מנסה לברוח מעצמי ולא לחשוב כלום כי זה מביא אותי לתחושת חוסר אונים קשה
וזה לא שהמטפלת שלי ביטלה לי שאז אולי הייתי מבינה, זה צעד שלי , אני זו שביטלתי ועדיין זה עושה לי כל כך רע

שלום רב,
אני יודע שאני צריך טיפול פסיכלוגי.
מהמון סיבות.
הלכתי דרך הקופת חולים לפסיכולוג.
הפסיכולוג היה מאד אטום ומאד לא התחברתי אליו.
הוא לא הציג את הטיפול ובקושי דיבר.
הוא עשה לי טיפול ישן כזה כמו בסרטים שאחד שוכב על המיטה והוא רק מדבר והוא רק מקשיב.
שכחתי את השם של הטיפול המשעמם.
אבל חיפשתי באינטרנט את השם של הטיפול ואמרתי לו שהטיפול הזה לא טוב אני מחפש גם פסיכולוג שייעץ לי שיהיה לי סיכום דף כמו רופא רגיל, שהיה לי גם נוח למרוות שאני זוכר הכול.
כמובן שלא היה ניתן לשנות טיפול.
לא היה לא כוח לחכות לטיפול בעוד חצי שנה אז נשארתי איתו כמעט שנה כי אמרתי לעצמי אולי בראש זה יעשה לי טוב בהמשך.
אני בנאדם ‏מאוד מציאותי ‏זוכר כל מילה שאני אומר.
בטיפול הוא דיבר המון על הדברים שאני אומר בסימן שאלה ואני לא מדבר בסימן שאלה רק עם זה שאלה.
אני מדבר בעובדות עלי.
שזה מאד עצבן אותי החוסר ריכוז שלו, בנוסף הוא היה אומר דברים שלא אמרתי וקרה גם מצב שאמרתי לו על לגבי סיטואציה שבא לי למוות (לא התאבדות) בהקשר ציני לגבי סיטואציה ואז אחרי 10 דקות הוא התחיל לדבר איתי על להתאבדות ונכנס לזה חזק בשיחה.
כל כך התעצבנתי בפנים שהוא לא הבין את ‏הסיטואציה ולקח דווקה את המילה הזאת לכיוון אחר במקום ‏ואת המהות של השיחה.
החוויה שהיה לי אצל הפסיכולוג הייתה חוויה לא נעימה. גם תמיד הייתה לי הרגשה שהוא רואה שאני בוחן אותו ותאמת לא בחנתי אותו זה גרם לי לתסכול שהוא לא כותב את מה שאני אומר וממציא המון דברים.
הרגשתי שהוא מאד מפחד לדבר איתי בטיפול עם הוא אשנה מילה, כי אני נתפס על קטנות.
הרגשתי שאני תמיד מתקן את הפסיכולוג וזה לא היה כייף אבל הוא ביקש כנות חחח. למרוות שתמיד אמרתי לו שאני יכול להפסיק לתקן אותו אבל הוא ענה בשלילה שהוא רוצה לשמוע.
אחרי שנה כמעט, לא הרגשתי שינוי ולא למדתי כלום.
כעבור שנה אחרי הטיפול כיום שוב כותב אולי לתת עוד צ’אנס לפסיכולוג כי אני מרגיש צורך שיש לי בעיות אמיתיות.
איזה טיפול את ממליצה לי?
אני מאד אוהב דו שיח! לא היה לי בטיפול!
אני מאד שמייעצים לי ואיך להסתכל אחרת וללמוד תוך כדי! לא היה לי בטיפול!
חוסר יוזמה מהפסיכולוג שתיקה עד אני מדבר ! מאד רוצה פסיכלוג שיוזם ולא אני.
מה מייעצת לי לעשות?