פורום טיפול נפשי

היי,
אני כבר כמה שנים טובות בטיפול ומרגישה שאני ממש מאוהבת במטפלת. זה די מההתחלה ככה. ההתחלה הייתה יותר בלתי מובנת לי ומערערת ודרמטית, וכאילו התרגלתי, אבל זה עדיין מאד חזק. אני מבינה שזו היקשרות ושזה חיובי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי סתם נהנית לחשוב עליה ועל הטיפול ועל מה היא חושבת עליי, מרגיע אותי לחשוב עליה, או משמח ומעניין ומכניס עניין ליום שלי. הייתה תקופה ארוכה שכשהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת שהיא מחזיקה לי את היד וזה היה מרגיע אותי. לאחרונה, זה מרגיש לי מוזר ואני עושה את זה פחות או לא מצליחה כי זה מרגיש מוזר. סיפרתי לה על הרגשות האלה (בלי עניין השינה כמובן. מביך), אבל לא בטוחה שהיא הבינה את העוצמה ולא בטוחה עד כמה פירטתי. היא מתייחסת לזה כאל היקשרות נורמלית ורואה בזה דבר חיובי, ואני חושבת שאולי קצת מבהילות אותה העוצמות שאולי רמזתי עליהן, וגם, אני שמה לב שהאהבה הגדולה שיש לי אליה לעתים מונעת ממני לספר דברים שנראים לי מביכים וקשים או כאלה שיוציאו אותי באור מוזר או לא חיובי בשל החשש של מה שהיא תחשוב עליי, אולי היא לא תאהב אותי, או שיירד לה ממני. אני חושבת שאמרתי לה גם את זה, אני לא זוכרת אם הגיבה. בכל אופן, ההתעסקות הזאת מתישה, נעימה אך מתישה. כיף לי לחשוב עליה, מרגיע ,מנחם, נעים,כמו התאהבות חד צדדית כזאת, אבל זה גם מרגיש קצת מוזר, מיותר וטו מאצ'.

תודה רבה ליטל עזרת לי להבין איך מכאח להמשיך, יום נפלא.

לליטל ושרון צוות הפורום,שלום רב. שמי מיכל ויש לי בת בכיתה י"ב. בתקופה האחרונה, חודש חודשיים אחרונים בתי נעדרת משיעורים, כל פעם משיעור אחר.
שוחחתי איתה מס' פעמים כדי לנסות לעזור לה,שאלתי אותה האם מישהו מהתלמידים מפריע לה, אולי אחת המורות מעצבנת אותה או האם יש לה קושי עם מחנך הכיתה שאגב הוא איש מקסים ומאוד מוערך!
אני עצמי מרגישה מאוד נבוכה, כבר פעמיים קיבלתי טלפון ממורות, היא עצמה מספרת שמאוד נמאס לה מבית הספר, למורים שם לא איכפת באמת מהתלמידים, יש בכיתתה תלמידים שלא נותנים למורים ללמד וזה מאוד מרגיז אותה. ניסיתי להסביר שהעידרויות רבות, יורידו לה מהציון בתעודה. היא גם מספרת שמרוב שיש בעיות משמעת, היא עצמה לא מצליחה להתרכז בשיעור,
והיא לא מוצאת את עצמה ואני בהחלט מבינה אותה.
אשמח אם תוכלי לאמר לי מה דעתך על כל מה שקורה לה וכיצד עליי לדבר איתה?
תודה, ושבוע טוב.

שלום רב, אני סבתא ומאד דואגת לנכדי. בתקופה האחרונה נוספו עוד נכדים ואני מוצאת את עצמי חסרת כוחות.
לא מוצאת את הדרך לצאת מזה ואני מרגישה שהם זקוקים לי מאד.
הייתי רוצה יותר לנוח ולעסוק גם בדברים אחרים
תודה

שלום רב,
רומן מחוץ לנישואים..המאהב התברר כנרקסיסט וגם זה שסיים את הקשר באופן קשה לאחר שסחט תמונות מיניות.
מעל לשנה אין תקשורת. המצב בין האישה לבעלה טוב יותר..מההרס צמחה תקווה.הבעל אינו יודע דבר, האישה חוותה משבר קשה וטופלה נפשית ועם כדורים ( היה תירוץ אחר שאמרה לבעלה ).
האם יתכן מצב שהנרקסיסט ירגיש משועמם וירצה להתנקם באישה ולשלוח לבעל את התמונות?
מציינת שהנרקיססט עצמו נשוי ועם ילדים צעירים מאוד.

יש לי דיכאון ואני לא עושה כלום במשך היום
אני בעיקר במיטה שלי עם הטלפון
לפעמים אני מרעיב את עצמי אפילו
אני מרגיש בטוח רק במיטה ואני לא אוהב כל כך לצאת ממנה
לפעמים אני כן קם בבוקר לעזור לאימא שלי עם התינוקות שהיא שומרת של המשפחתון שלה
תינוקות אף פעם לא שופטים לכן יותר קל לי איתם חוץ מזה שהם אוהבים אותי
עשיתי איבחון פסיכודיאגנוסטי וקיבלתי את התוצאות
דיברתי עם אירגון בית חם אבל הם לא מוצאים חן בעיני אז וויתרתי
אני יודע שאני צריך טיפול ואפילו חייב
כל רגע שעובר אני סובל
הבעיה שאני לא יודע למי לפנות
ההורים שלי "דוסים" לא מבינים כלום
לא במצב שבו אני נמצא ולא באיך לעזור לי אז הם רק משאירים את המצב קיים
אני אשמח שתעזרו לי ותגידו לי למי אני צריך לפנות
אין לנו כסף בבית ולכן גם לא שלחו אותי לפסיכולוג
ואפילו גם ניראה לי שההורים שלי לא סומכים על פסיכולוג כל כך
בקיצור כמו שאמרתי הם לא מבינים כלום
אם מעניין אותכם איך הגעתי למצב הזה וכמה זמן זה נמשך
אז לפני בערך שנתיים הייתי גר עם חברים בעיר אחרת והייתי עובד והייתי מטופל אצל פסיכולוג
ואז עזבתי תעבודה ואז ניגמר הכסף אז עברתי לגור עם ההורים ואני במצב הזה בערך שנתיים
אני מאז שאני זוכר את עצמי רגיש מאוד
ואני חושב שהחיים די פגע בי ולכן כבר סוג של איבדתי עניין בהם וגם הכוחות נפש אזלו לי
טוב בקיצור אשמח לקבל עזרה ממכם

אני רק רוצה לבכות אבל אפילו אין בכי
הייתי אצל הדיאטנית והיא דיברה על אפשרות של אשפוז, אומרת שצריך טיפול אינטנסיבי עם מעקב צמוד יותר לפחות לתקופה קצרה כדי להיכנס למסלול ואולי אחר כך יהיה אפשר להשיג תועלת מטיפול של פעם בשבוע.
ואני כבר מסוחררתתת ,
מתקשה לתפוס / לקלוט / להבין , מה חלום? מה מציאות?
מרגישה לגמרי לא כאן.
כאילו שהיא מדברת איתי על דמות אחרת , לא עליי
והמחשבות בראש: "זה לא אני , זה לא קשור אלי, אני יכולה לבד אם אני רק רוצה, אני רוצה לוותר, אף אחד בעולם לא מבין אותי , אף אחד לא יכול לעזור לי"
אני מבולבלת נורא מה אני עושה פה בכלל ??.
מרגישה בתחושת ניתוק איומה, מרגישה אבודה בלי כתובת.
תחושה מעורערת נורא
אני אדבר על זה גם עם המטפלת אבל כרגע מרגישה במצוקה נוראה אז כותבת גם כאן

אין לי עניין ואני מתביישת מלהתלבש יפה ולהתאפר שאחרים יראו כמו לשים משקפי שמש לדוגמא
לא יוצרת קשרים חברתיים חוץ מלומר שלום מה נשמע
נהמת מאוכל ומוזיקה הדברים שמשמחים אותי …מה להגיד לפסיכולוגית כדי שתעזור לי ?

היי,
אני בת 32, מאובחנת עם הפרעות קשב (ומטופלת עם אטנט) כבר כ 3 שנים.
לאחרונה היו הרבה מאוד שינויי סביבה ושינויים בכללי בחיים שלי, מה שגרם לי קצת ״ללכת לאיבוד״.

התחלתי לחקור ולחפש לגבי ההרגשות שלי וכו׳ כדי לנסות להבין ולטפל בהם.
בזמן החקר נתקלתי במחקרים וכתבות לגבי אוטיזם אצל נשים, סימפטומים ולמה הוא בד״כ לא מתגלה (לעומת בנים/גברים).
ראיתי ש 90% מהסימפטומים חופפים להתנהגות שלי, לרגשות שלי וכו׳...
עשיתי 5 מבחנים שונים (אונליין) כל מבחן נעשה בין 2-3 פעמים באתרים שונים -
AQ- ממוצע ציונים 35
TAS-20 - ממוצע ציונים 70
EQ- ממוצע ציונים 40
CAT-Q- ממוצע ציונים 145
RAADS-R - ממוצע ציונים 180

לפי כל התוצאות + הסימפטומים החופפים נראה שאני כן על הספקטרום, ובהתחלה זה אפילו מאוד מאוד הקל עליי כי היה נראה לי שסוף סוף הבנתי מה לא בסדר איתי ולמה אני איך שאני כל החיים.

אבל השאלה היא כמה ולידי איבחון עצמי? יכול להיות שאני סתם ממציאה לעצמי? האם איבחון עצמי הוא באמת אמין? או רק אבחון ע״י מישהו חיצוני יכול לאשר את זה?

נ.ב.- אני לא צריכה ״אבחון רישמי״ כדי לקבל הטבות כלשהן מהמדינה וכו׳. אין לי צורך בעזרה מהבחינה הזאת.
אני פשוט רוצה להבין האם זאת באמת הבעיה שלי או שאני צריכה להמשיך לחפור ולחפש ״בעיות״ אחרות שיכולות להיות עם אותם סימפטומים.
בסופו של יום אני מחפשת איך לעזור לעצמי, ובשביל זה אני צריכה להבין מה לא בסדר איתי, ואם אבחון עצמי הוא תקף ואמיתי כמו אבחון רישמי (במקרה הספציפי הזה לגבי אוטיזם) אז אני אוכל להמשיך לעבוד עם ועל עצמי לפי גישות שמתאימות לאנשים על הספקטרום ולא אצטרך להמשיך לדפוק את הראש בקיר עם גישות שמתאימות ועובדות לאנשים נוירוטיפיקלים.
אם לא אז אמשיך בחקר.

מאחלת יום מדהים!
נינה.

שלום
יש לי כמה הפרעות חרדה ועצב לפעמים והיית רוצה שלדוגמה חברים או אנשים מהבית ספר לדוגמה ידעו שיש לי חרדה אבל שלא אני אגיד להם אלה שיש להם ספק כזה נראה לי שיש לו חרדות מבלי להגיד להם איך לעשות את זה לדוגמה איך לרמוז לאנשים נגד בבית ספר שיש לך חרדות ועצב לפעמים גדי לקבל אמפתיה?
תודה רבה

שלום, צריכה עזרה בהגדרת ההפרעות שיש לי והאם יש מטפל אחד שיכול לעזור לי. טיפול פסיכולוגי/ תרופתי.
סובלת מדיבור לעצמי בקול. (כאשר אני לבד, לא מתרחש בפומבי).
סובלת מתלישת שיער כפייתית.

טיפול לקאיניאני יכול לרפא הפרעת אישיות גבולית?
יש מידע על סיכויי ההצלחה?

אני הולך לטיפול כבר כשלוש שנים. סובל מדיכאון, חוסר תפקוד, זעם, הרס עצמי, תלות וקשיים בזוגיות. במהלך הטיפול המטפל הציעה לשלב טיפול זוגי. הטיפול נערך במתכונת אישית וזוגית כך שגם אני וגם בת זוגי הולכים לטיפול פרטני אצלו ומידי פעם כשעולה הצורך גם למפגשים זוגיים. הזוגיות אכן השתפרה אך המצב הפרטי שלי לא (מה שגם מאיים על המשך הזוגיות). אני מלא כעס על המטפל על מגוון נושאים. בין היתר על כך שהציע לטפל בשנינו ועשה זאת בצורה ובתזמון שלא יכלתי לראות את ההשלכות כלפי עצמי ועל הטיפול שלי. ניסיתי להעלות את טענותי מספר רב של פעמים אך אינני מצליח לקבל תשובות. אני לא יודע איך להתייחס לטיפול, עלי לנתק את עצמי המצרכים שלי מהמטפל? מהציפיות שלי מהטיפול? אולי עלי לעזוב את הטיפול ולצאת לדרך עצמאית? אשמח לעצה איך עלי לחשוב על העניין ומה עלי לשקול.

תודה

שלום,
אני בן 35, הבכור מבין 5 אחים.
לפני כשבועיים אבי עבר אירוע מוחי קשה, ומאז הוא בתרדמת, למעט אפיזודות קצרות של ערות שבהן הוא בקושי מצליח לתקשר.
בניגוד לאחים שלי, אני מרגיש מאוד עצור ביחס שלי כלפי האירוע. האחים שלי שורצים בבית של ההורים, מבקרים אותו יום יום, וכמובן שזה בא על חשבון בני / בנות זוגם והחיים הפרטיים שלהם.
אני הייתי שם כארבעה ימים ברציפות לאחר האירוע, וחזרתי לשגרת חיי, עם ביקור של 24 לפני כמה ימים.

כמובן שאני מוטרד ממה שקרה ומהמצב שאבא שלי נקלע אליו.. זה מאוד עצוב וכואב הלב.
אבל אני לא מצליח לוותר על עצמי כדי להיות שם.. לא במהלך השבוע בו אני מחויב למקום העבודה, ולא בסופ"ש, זמן שאני מעוניין להקדיש לעצמי ולזוגיות החדשה בחיי.

כשהייתי קטן, סביבות גיל 4 ואילך, הייתי עד לכמה וכמה מקרים בהם אבי נהג באלימות פיזית של ממש כלפי אמי. אני זוכר תחושה של אימה, חוסר אונים, את אמא בוכה.. מאז עברו שנים רבות והם דווקא זכו לעדנה ולשיפור משמעותי ביחסים, אבל אני חושב שהטראומות שהייתי עד להן כילד נטמעו בי.

להגיד אני סולח לו זה קל, אבל זה לא רלוונטי להיום. את מה שראיתי אני לא יכול למחוק, ויכול להיות דברים שהמוח אפילו הדחיק..

מצד אחד אני מבין שיש לזה השפעה על היחס לאבא כרגע, מבין ומקבל את זה.. מצד שני אני לא רוצה להצטייר כבן רע, מתעלם, כזה שלא אכפת לו. אם זה היה קורה לאמא הייתי מתחרפן. ועדיין..