פורום טיפול נפשי

אני בת 45 וסובלת מדיכאון/דיסתימיה. רק בשנה האחרונה הגעתי למטפל והבנתי את האבחנה הזו. בעיקר חוויתי את זה כנתקים בחיים. קשיים בריכוז וביכולת ללמוד ולהגיע להישגים. אני מטופלת באסטו כבר 10 שנים. ולא מרגישה שזה עוזר באופן מספק. חושבת לבדוק חוות דעת שניה אצל פסיכיאטר.ית מומחים. אז.. מחפשת המלצות לפסיכיאטר.ית/מומחים בעדיפות לאיזור ירושלים ובעדיפות להתמחות בנושא הדיכאון.
וגם המלצות לטיפולים משלימים (תרופות טבעיות וטיפולים טבעיים)

נפרדתי מהמטפלת תוך שבועיים מהרגע שהעלאתי את הנושא שאני רוצה לקחת הפסקה ( ארבע שנים בטיפול) . היא אמרה שלא תתווכח אבל לדעתה זה לא צעד נכון.
רציתי לדעת במידה וארצה לחזור תוך חודש/ חודשיים/ שלושה האם תקבל אותי?
יש אפשרות שתגיד לי שאין מקום ולא תקבל אותי יותר?

התחלתי טיפול לא מזמן, אני מטופלת ע"י פסיכולוג גבר דתי. אני משתפת אותו כמעט בהכל, בלי חשש.
אבל יש את הנושא של הפגיעות המיניות שעברתי שקשה לי לשתף אותו בעיקר בגלל שהוא גבר ולא אישה. הוא גם דתי ואני לא יודעת כמה זה נכון לדבר איתו על דברים כאלה. אני לא ארגיש בנוח לשתף אותו במקרים שהיו, כי קשה לי לסמוך על גברים.
מצד שני, אנחנו כבר עשינו הרבה מפגשים ביחד ולא נראה לי הגיוני להתחיל טיפול אצל מישהי אחרת כדי שאוכל לשתף אישה.
מחפשת המלצות / עצות.
תודה (:

בת 26 עוד מעט, לקראת סיום תואר. מרגישה שיש לי חרדה מסוימת מלהיכנס למקומות חדשים, מרגישה תמיד חסרת ביטחון ובייחוד פחד להיכנס למקצוע שלי בגלל חרם שעברתי כשהייתי ילדה.
בנוסף, אני סובלת מאכילה כפייתית, ומהתעסקות בלתי פוסקת מדימוי גוף ומזון כבר מספר שנים.
אחרי מספר חודשים של מחשבות וטיפול אצל תזונאית קלינית, אין לי ספק שזה נובע מקשיים נפשיים ולחץ שאני נמצאת בו. מרגישה שכל דבר קטן מטלטל אותי, אני חסרת סבלנות כלפי אנשים ובכללי, לא מרגישה כמו עצמי בחצי שנה האחרונה.
אני כל כך רוצה להרגיש טוב עם עצמי מכל הבחינות ולהרגיש שאני משמעותית עבור עצמי ועבור אחרים ולא יודעת איך להתחיל. עזרה!

היי ליטל.

לפני חודש נפרדתי מבן זוגי, לא הסתדרנו הוא רצה להיפרד וזה כואב לי עד עכשיו.אני מתפקדת רגיל הולכת לעבודה הכל בסדר, אבל את המחשבה אני לא יכולה להוציא. אני עדיין אוהבת אותו, למרות שהוא רצה להיפרד כי לא הסתדרנו. כמו שכתבתי לך פעם קודמת הרופא אמר שאני במצב טוב מאוד אני גם מפחדת להגיד לרופא על המחשבה האובססיבית הזאת. אשמח לטיפ מה לעשות כדי להוציא את החבר הקודם שלי מהראש? אני ממש מודה לך ליטל יום טוב שיהיה לך ושוב תודה

שלום אני תכף בת 28 במהלך חיי תמיד התקשיתי בקשרים חברתיים למרות שתמיד אהבו אותי,אין לי חברים לא שמרתי על שום קשר רוב הזמן לבד חוזרת בתשובה עד לפני כמה חודשים גרתי עם בןזוג לראשונה בחיי,קשר של 3 שנים מאוד קשה שבמהלכו היו לי התקפי זעם אם זה מילולית ופיזית, דיכאונות וחרדות מסיטואציות חברתיות ומאנשים, כרגע כבר כמה חודשים בבית של ההורים איןתקשורת יותר מדי לא עובדת כל היום בבית מרגישה אבודה צריכה עזרה ולא חושבת שהפרעה נפשית זאת הבעיה, לאחרונה יצא לי להתקל בסיפורים של מבוגרים שגילו שהם על הספקטרום באמצע חיים ולראשונה אני רואה אור בקצה המנהרה הרבה נקודות מתחברות לי רציתי לדעת איך אני בודקת למי לפנות. תודה כל טוב

בת 24 . החיים הובילו אותי לכל מיני מצבים שגרמו לי להסתמך על עצמי ולנהל אורך חיים שברובו אני לבד- מאז ומתמיד הצטיירתי כאחת שפחות משתפת שמתמודדת לבד, הרבה זמן שגם לא ברחתי ודי אהבתי את התואר הזה ועדיין אוהבת. זאת מי שאני מצד אחד ומצד שני אני מלאה באהבה, ונתינה כלפי כל מי שסובב אותי .תראו לי שאתם אמיתיים ואתן לכם את העולם כולו.
יכול להיות שזו בעצם הבעיה, אין לי סטנדרטים לחברות מלבד אמינות,אני סלחנית וקל לכל המעגל לדרוס אותי ולצפות ממני לדברים שאני לא מצליחה להבין. נמצאת במערכת יחסים בריאה ואוהבת שכן, דורשת ממני קצת יותר תשומת לב, במקום פרגון אני מרגישה ביקורת קשה לגבי ההתנהלות שלי עד כדי החרמה מצד ״החברות״ שלי.אני מודעת לזה שאני לא יודעת לתקשר בצורה ״נשית סטנדרטית״ ופתוחה לקבל הערות אבל זה כבר ממש רצח אופי ואני לא מצליחה לחיות עם המחשבה הזאת .
זה מפיל אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על זה ולהבין מה עשיתי לא בסדר. אף אחד לא מרוצה ממני, לא המשפחה,לא החברות ולפעמים גם בן הזוג
מרגישה שאין לי כוחות יותר להתמודד עם הציפיות המוגזמות האלה, ובעיקר- שאין לי עם מי לדבר.

בן 23, לפני בערך שנה וחצי יצאתי מזוגיות של מספר חודשים שהיתה לי רעילה, מצאתי את עצמי רק מנסה לרצות והיא תמיד גרמה לי להרגיש כאילו אני לא טוב מספיק בשבילה. בשלב מסויים היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. יום למחרת קמתי הפוך ולא הצלחתי לחשוב עליה.. כל מחשבה עליה עשתה לי רע ורציתי להמנע מכל קשר אליה מסיבה לא ברורה! נפגשתי איתה ממש בכוח וגם בפגישות הייתי כולי בחילות וחוסר חשק לשום דבר (במשך מספר שבועות). המצב הזה ממש הפחיד אותי אבל שיערתי שמדובר נטו כי הנפש לא יכלה לספוג את הריצוי הזה כבר אז נפרדנו - והרגשתי הרבה יותר טוב לאחר מכן.

התחלתי לצאת לאחרונה עם בחורה אחרת, מדהימה מכל הבחינות וטוב לי איתה! ופתאום בהפתעה תוך כדי שאנחנו יוצאים נתקפתי בהרגשה הזאת שוב, וזה בא והולך בכל פעם שאני חושב עליה. הרגשה כזאת של אני לא רוצה להיות פה כרגע.. עומס נפשי כזה. יש לציין שאני איתה פתאום הכל מדהים וכיף לי, למרות שעדיין משהו מעקצץ. מה קורה לי?

שלום,
מזה תקופה של שנתיים אני סובל מבעיות שינה קשות מאוד וכתוצאה מכך אני לא מצליח לתפקד כלל במהלך היום ולעשות שום דבר (הרגשה כללית כאילו לא יושן בכלל).
שמתי לב שבעיות השינה מחמירות מאוד כתוצאה מרעשים של גרירות דפיקות או כל מיני רעשי בניין שבעיקר מגיעים מהשכנים שגרים מעליי. מעלי גרים שכנים חרשים שלא ממש יש עם מי לדבר שם בעניין. שמתי לב שיש פעמים שהשכנים לא נמצאים בבית ואז אני מצליח לישון כבר יותר טוב ולתפקד.
חשוב לציין שתמיד היו לי כל מיני בעיות שינה אך הם החמירו משמעותית לאחר מעבר דירה לפני כשנתיים וכתוצאה מכך נהייתי מאוד רגיש לרעשים האלו.
כרגע כבר תקופה דיי ארוכה אני מושבת בגלל מהמצב.

עם כמה שזה נשמע אבסורד מרגישה שאני מכורה להפרעת האכילה ושהניסיון הקצר לטפל בה רק חיזק בי את ההתנגדות ברמה כזו שאני בחרדות מהחזרה לטיפול אצל המטפלת כי אני יודעת שהיא לא תוותר לי וכבר לפני חופשת פסח היא אמרה שאם אני עוזבת את הדיאטנית הזו אני צריכה ללכת על חלופית . מאז אותה פגישה , למרות ההפסקה הארוכה (ולמרות הקושי ) לא יצרתי איתה קשר גם לא במייל.
לא יודעת בדיוק למה עשיתי את זה מרגישה קצת שרציתי לברוח ממנה ומהלחץ הזה שהיא דורשת ממני לעשות מה שאני לא רוצה
ועכשיו כשהפגישה מתקרבת יש בי דחף לבטל אותה בתירוצים שונים כשבתוכי אני יודעת את הסיבה האמיתית: אני בחרדות מזה שהיא שוב תיכנס איתי לנושא הזה,
זה ששמעתי ממנה בפגישה האחרונה ששילוב טיפול דיאטני ופסיכיאטרי במקביל זה תנאי מבחינתה , רק הגביר בי את החרדה, הרצון להיעלם וההתנגדות החזקה לטפל בהפרעה!!! בעוצמה כזו שגורמת לי לחשוב לוותר על הטיפול הפסיכולוגי העיקר שלא ישתלטו עלי (ועליה...)
קשה לי לתאר את התחושות ועוצמת המחנק אני מרגישה במצוקה נוראה לא מצליחה לחשוב ללכת לפגישה הבאה :(

שלום, היחסים ביני לבין הילדים במיוחד הגדול (שהוא כבר נשוי ועם ילדים) לא מספיק חמים. אין בנינו נתק אבל אני לא מרגישה שאני חשובה להם. אני מנסה לחמם את הקשר ולא מצליחה. הדבר הזה גורם לי לעצבות קשה עד כדי דיכאון.
האם יש מטפלים שיכולים לסייע גם בגילאים כאלה? האם כדאי להכניס את כל המשפחה לטיפול או לטפל רק בעצמי.

תודה

בזמן האחרון אני בוכה כל יום, לעיתים גם כמה פעמים ביום, על מצבים שאני מדמיינת רק שכולם על חבר שלי. אני מדמיינת שהוא יחלה בסרטן(מה שקרה כבר פעם אחת) ובכללי על סיבות שניפרד. (סיבות אמיתיות שיכולות להתממש) אני לא יודעת מה זה אומר ואיך לטפל בזה? מה אתם חושבים?

כל פעם אני מנסה ללכת לישון אני מרגיש התחלה של התקף חרדה ואז אוטומטית אני נכנס למעיין סיוט
דוגמא ניסיתי ללכת לישון וישר אני מרגיש לחצים בבטן ומתחיל לנשום מהר ואז התחיל לי סיוט כאילו אני שומע כלב תוקפי שנמצא ממש לידי שאם אני זז בטעות הוא הולך לנשוך לי את כל הפנים.

ערב החג קרה לנו אסון במשפחה ואיבדתי בת משפחה קרובה מאד בתאונת דרכים.
אני עדיין מתקשה להאמין.כואב לי נורא.
גם בגוף. ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.גם יש לי כל הזמן פלאשבקים מחרידים אני כאילו "רואה" את התאונה מתרחשת ואותה נהרגת.למרות שלא הייתי שם.
בנוסף לאובדן הנוראי שלה זה גם מחזיר אותי למוות של אמא שלי.הכל חוזר.
אני גם מפחדת מהכל .בא לי להסתגר בבית ולא לצאת לשום מקום.
ומפחדת לנסוע ולנהוג.
אין לי שאלה.סתם פריקה...לא יכולה להכיל את זה.

שלום אני בן 29 מתקרב ל 30, יש לי חרדה ולחץ לעזוב את הבית של ההורים, רוצה לציין שניסיתי פעמים לעזוב אפילו בעבר חתמתי חוזה וביטלתי את החוזה לפני המעבר והלחץ והחרדה ניצחו אותי. באותה תקופה לפני המעבר הרגשתי ממש חרדה מתמשכת לפני המעבר לא לכמה דקות ממש יום שלם של דפיקות לב מהירות לחץ זרמים בגוף, ואז אחרי שוויתרתי עם הזמן הלחץ ירד, יש לי לחץ מזה ברגע שמגיע הרגע שצריך לעבור וזה קרה לי פעמים, לחץ זה דפיקות לב מהירות וקוצר נשימה לפעמים זרמים בגוף, הקטע שיש לי את החרדה הזאת רק מהפחד שלי לעזוב את הבית של ההורים,חוץ מזה ביום יום אין לי חרדות או פחדים, אני עכשיו בתקופה שאני רוצה לעבור לגור עם חבר שלי בשותפות, ולצאת החוצה כדי שהמעבר הראשוני יהיה לי קל יותר מאשר לבד, ועדיין אני נכנס ללחץ ומפחד מזה למשל שהלכנו ללכת לראות דירות שהבנתי שהמעבר הוא הולך להיות ממשי שוב נכנסתי לחרדה ולחץ, ואמרתי לו שמעדיף כרגע לחכות עם זה ולבדוק איך אני מטפל בזה לפני שנעבור ושוב נימנעתי, השאלה שלי איך אפשר לטפל בזה? אני יודע שהפיתרון הכי אמיתי ונכון זה לא להימנע וללכת ולעבור למרות הלחץ בלי לפחד, ואז עם הזמן הלחץ יירד וירגע אבל אני לא מצליח הפחד כל פעם מנצח אותי, וגם כל פעם שרציתי לעבור בעבר החרדה ניצחה אותי, וממש חשוב לי להצליח לעבור אשמח ליעוץ מה אפשר לעשות האם אולי כדורים של לובירן נגד חרדה לקחת אולי נגיד לפני המעבר יוכלו לעזור לי בתור התחלה? או טיפול אצל פסיכולוג? אני מרגיש שזה מחסום ריגשי שאני לא מצליח להתנתק ממנו ובגללו אני לא מסוגל לעזוב את ההורים, וממש חשוב לי להצליח לטפל בזה ולהצליח לעבור ולעזוב את הבית אשמח לעזרה.