פורום טיפול נפשי

‎אני נמצאת בטיפול בערך 6 שנים, הקשר עם המטפל היה ויהיה תמיד עבורי קשר מיוחד במינו עם חיבור עמוק ועשיתי המון שינויים מאז תחילת הטיפול. יחד עם זאת אני מרגישה שבתקופה האחרונה הקשיים שיש בקשר ( גבולות, קשר חד צדדי, וכל זה) מתחילים להקשות עליי. אני רגילה בחיים שלי לקשרים מאוד הדדיים, וכל המצב מקשה עליי להגיע ולהמשיך לספר ולשתף.
‎זה אולי מבולבל, אבל מה שאני רוצה לומר זה שעד כה הקשר בנינו היה הדבר שהוביל לצמיחה ושינוי וכעת אני מרגישה שהוא מהווה מכשול ולא נעים לי. אני מעדיפה לשתף בקשיים את הבן זוג שלי או חברות.. מאשר לספר לו, כי אני פתאופ מתחילה לראות את החד צדדיות.. רק אני משתפת, רק אני נחשפת.. הגעתי למצב שאני יודעת שהוא מעריך אותי תופס ממני ומפה אין לי יותר מה להמשיך..
‎אני מןצאת את עצמי רק חושבת על תירוצים איך לבטל פגישה ולא להגיע.
‎אני עוד לא דיברתי על זה עם המטפל כי אני מפחדת שיפגע ״השתמשתי ואז זרקתי״ ואולי יותר מפחדת מכך שהוא יחשוב שאני נמנעת ממשהו.. אני לא מרגישה שאני נמנעת אני סהכ מתחילה להבין שהקשר הופך להיות למשהו שהוא פחות נעים לי כרגע ומביא תועלת. ולכן אני כותבת פה כי אני מבולבת. תודה

סליחה שאני שוב כאן
אני מרגישה שאני לא יכולה יותררררר
כאילו שסתמו לי את הפה קשרו לי את הידיים והרגליים והשאירו אותי להישרף לאיטי בלי שום מוצא.

נמאססססססס לי מה שאני רוצה זה רק לבטל את הפגישת טיפול הבאה בתירוץ "מוצדק" כל שהוא ולא להצטרך אותה יותר.
עברו כבר 3 פגישות מאז ההחלטה וההפסקה של המיילים ואין מילה בנושא מצידה. לבדוק איך אני עם זה . אני עצמי לא מצליחה להעלות את זה אבל אני מצפה שהיא לפחות תבדוק איך אני עם השינוי וזה לא קורה! כאילו כלום. כל המצב הזה מביא אותי לרמות מתח בגוף שהן בלתי נסבלות. אני ממש מרגישה שאני לא רוצה לשמוע ממנה ולא לראות אותה יותר. אני לא רוצה טובות ממנה! רוצה להסתדר לבד בלעדיה לא רוצה את כל המתח הזה בגוף רוצה לשכוח ממנה וזהו היא מצליחה להוציא אותי מהדעת ברמת שיגעון התחושה היא שאני צריכה להכאיב לעצמי כדי לאפס את הבערה הפנימית שמשתוללת לי בגוף. מרגישה שבאמת עדיף לי לעשות הפסקה ולהוציא אותה מהראש שלי כי אני לא יכולה עם המתח הזה.
מה שכן אני צריכה לומר לה תודה שלא קשה לי לצום בימים האלה. היא נותנת לי הרבה כוח

בס"ד
שלום שמתי לב שברגע שמשפחה המורחבת שלי מדברת על חרדות ודיכאון אז אולי זה מוריד לי את החרדות והדיכאון לכמה זמן ואם הם מדברים על זה שאולי לי יש אז זה ליותר זמן בהמון
המשפחה המצומצמת יודעת אז אני יכול לרמוז למשפחה המורחבת על החרדות והדיכאון שיש לי כדי שזה יעזור לי כמו שרשמתי?
תודה רבה

שלום אני בת 27 ויש לי אבא שמאז ומתמיד סבל מדיכאון.
אני לא מכירה אותו במצב אחר מלבד דיכאון.
הבעיה היא שהדיכאון גם בא לידי ביטוי בהתנהגות אנוכית, לדוגמא: חוסר מעש, חוסר ידע ועירנות לנעשה סביבו, נמצא בבועה באופן תמידי.
הדבר היחיד שהוא עושה זה לצפות בטלוויזיה והוא פשוט חי בבועה משלו.
בדיעבד כאשר אני מסתכלת אחורנית אני מבינה כמה החשיפה למצב שלו עיצבה את חיי, מגיל צעיר הייתי מכפה על הדיכאון שלו.
קשה לפרט הכול כאן אבל שאלתי היא כזו, איך להתמודד עם הורה שסובל מדיכאון בערך מאז שאני ילדה?
איך מתמודדים עם ההתנהגות האנוכית שמתלוות לדיכאון?
החוסר מעש, חי בבועה, לא מתקשר עם סביבתו נמנע מלהתמודד עם כל מצב בערך על ידי בריחה מהמציאות לתוך הטלוויזיה והעישון..

האמת שאני לא כל כך יודעת איך להתחיל לכתוב, אבל זה כל כך כואב.. כך שהכותרת מדברת בשם עצמה.

התפרקתי בבכי מולו, עם הראש אל הרצפה.. כשהחיים שלי באמת מפורקים לגמרי, לרגע.. הרמתי את הראש ואני רואה אותו רדום.

לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הנוראית הזו.

רציתי לעצור את הפגישה וללכת, הרגשתי שאני פשוט מפריעה לו.

אם זה לא מספיק, ככה נפרדנו כי הוא טס לחול לשבועיים.

ועכשיו הכל מרגיש לי מזויף ונוראי.

במיוחד שאני כל כך מרגישה שהחיים שלי אבודים.
אז נסעתי למלון לבד, כדי להתמודד עם מה שהיה שם בפגישה.. וזה מרגיש נורא

מה לעשות?

שלום בעלי בקרוב עובר ניתוח הידרוצלה, אנחנו רוצים לספר לילדים (הם בגילאים 22 ו25) לבעלי לא כל כך נעים שבני הזוג שלהם ידעו(למרות שהזוגיות רבת שנים) איך להציג בפני הילדים לשמור על הפרטיות ולא לשתף את בני זוגם? האם זה בכלל נכון לעשות כך.?מצד אחד אנחנו לא רוצים שישתמע הדבר שאנחנו מתביישים או נוהגים לשמור סודות, אך אני מבינה את חוסר הנעימות של בעלי.

הי,
כן הבנתי שזה מהתת מודע... אבל באמת שאין לי הסבר גם אם אני מנסה לחשוב..
וחשבתי. כך שלא חידשת לי כלום..

אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, כיף לי לקום בבוקר.
אני אוהבת את האנשים וגם את הבוס.

פשוט לא מבינה למה זה יוצא כך.
לפעמים אולי קצת כן מבינה... כי הכוונה שלי להנהלה למשל בעניין כספים זה הרי לא יוצא מהכיס שלי ולא של הבוס...

ניסיתי השבוע להסביר לו שזה לא בכוונה וזו צורת הדיבור שלי בלי קשר אליו...
ומצאתי גם בגוגל שיש בעיקר ילדים שמדברים בגוף שלישי.

באמת שאין לי מושג מה מניע אותי לדבר כך.

הייתה עוד פגישה מאז ולא דיברנו על הנושא של ההפסקה מהמיילים אני באמת לא יודעת אם זה הדבר הנכון ומי אני שאגיד שזה לא אבל אני מרגישה שזה עושה לי כל כך רע ומחזיר אותי אחורההה לתחושות והכאב של תחילתתת הטיפול. כאב שאין מה לעשות איתו שאין לו מקום ופתאום שוב התחושה שאין רצף וההפסקה בין הפגישןת (אפילו אם מדובר ביומיים )מרגישה ממש ארוכה
תחושה שאני לא יודעת אם אני יוכל להתמודד עם זה אני גם לא רוצה להשתמש במיילים אם זה רק יהרוס לי. אבל אני לא יודעת באמת אם כך אני לא יודעת כלום. מרגישה גם כאילו המצב הזה גורם לי להתמקד יותר בה. אכילה. מתוך תחושה שאין לי מה לעשות עם עצמי ולמי לפנות ולאן לנתב את מה שקורה לי(לא שעם המיילים ההפרעה נעלמה. ממש לא אבל הייתה קצת תחושה שיש לי מקום בעולם הזה ולא שדעתי נטרפת עלי ואין לי מה לעשות עם זה) אני מרגישה מיואשתתתת ושאני לא יכולה לעזור לעצמי ואף אחד גם לא באמת יכול לעזור לי. שאין לי מקום בעולם הזה בכלל שאין לי קרקע. אני מרגישה שאני ממש מגלה שהקרקע שחשבתי שיש לי גם היא בכללל לא יציבה.
זהו מרגישה שזה ננעל לי במוח, קשה לי לראות אחרת / להרגיש בטוח. להרגיש שיש לי מקום - זה לגמרי נעלם.
זה מערער אותי כל כךךךך והכאב באמת לא נסבל

זה מוזר להיות באשפוז יום
ולהרגיש רע מחשבות על 200 קמש
ואני לא מסוגלת לפנות למישהו שם...

במקום זה אני מתחבאת בשרותים עם הצ'אט של ער"ן
זה לא עוזר להפסיק את המחשבות
יוצאת מהמבנה מתרחקת יושבת ושורפת לעצמי את העור
גם זה לא עזר
אני לא יכולה להגיד לאף אחד מה שיש לי בראש

אני רוצה למות כבר אבל יש את הילדים ואני לא רוצה להכאיב ולהרוס להם את החיים
מתסכל שאני לא יכולה לעשות מה שבא לי

לא יודע מה לעשות , אני בן 33 עובד כל היום בעסק שלי מתשע עד תשע בערב, מנסה להביא כסף הביתה , יש לנו ילדים קטנים אישתי כל היום בחרדות שלה, בפחדים שלה קשה לה לצאת מהבית, מתנתקת מאנשים, כאילו לא אכפת לה מאף אחד, קשהלי עם הכנסה אחת לא יודע איך להמשיך? אני אוהב אותה גם הזוגיות שלנו לא טובה אין חיי אהבה, מין כלום זה לא החיים שרציתי בשבילי

שלום,
קורה לי בעבודה שאני מדברת בגוף 3 רבים כלומר במקום אנחנו "אתם".
למשל: האם אתם משלמים חופשה למדריכים חודש הבא?
ולא האם אנחנו משלמים למדריכים...

דוגמא נוספת: כדאי שאתם תעשו הנחיות מפורשות למדריכים...
ולא כדאי שאנחנו..


בקיצור שאני מתחילה לדבר כך ישר מתקנים אותי "אנחנו" ויש כאלו שזה מכעיס אותם לשון הדיבור..
כאילו איני ראה עצמי חלק מ... או שאולי מטילה את האחריות עליהם שבעצם הם גם אולי לא יהיו כאן בעתיד.

וה גרם לי לשים לב לצורת הדיבור.
אבל אני לא יודעת למה זה כך יוצא?

אגב לפעים גם יוצא לי גוף שלישי יחיד...
אבל זה כשאני משוחחת אחד על אחד...
במקום אני.. "את"

אשמח לתובנות ואיך להפסיק כי הבוס קצת כועס..

היום בפגישה המטפלת שלי הציעה שאני אנסה לעשות הפסקה משליחת מיילים בין הפגישות , היא אומרת שזה לא עוזר לי.
כשאני כותבת את הדברים אני מרגישה אותם אבל בפגישות עצמם אני לגמרי לא מחוברת למה שכתבתי. לא מחוברת לכלום. חסרת רגשות ותחושות. קבוע זה ככה ואז בין הפגישות אני מתפרקת.
אני באמת מרגישה את הפער העצום הזה של המצב בין הפגישות למצב בפגישות עצמן. כאילו שבפגישות עצמן אני בעולם אחר חסר חיבור ותחושה.
זה מתסכל אותי מאוד כי אני מרגישה שמה שאני לא אעשה אני לא מצליחה להביא את עצמי בפגישות ושאני מתפרקת וחסרת שליטה על ההתנהגות שלי במקומות הלא נכונים (בית / עבודה וכו'..) .שאני לא יכולה להיעזר כי בפגישות אני לא מחוברת לכלום וזה כל פעם מחדש ככה גם אם הרגשתי נורא רגע לפני.
אני לא יודעת אם הניסיון לא לכתוב במיילים יעזור לי. אני יודעת אולי שלכתוב לא עוזר לי כי כשאני כותבת אני מרגישה ורוצה להיעזר אבל בפועל בפגישות זה "נעלם" ואני לא מתחברת למה שכתבתי . ולכן כשהמטפלת שלי הציעה את זה אמרתי לה שאני מוכנה לנסות, חשבתי שזה לא יפריע לי (כרגיל בפגישות הכל נראלי בסדר וטוב) אבל פתאום אני מרגישה נורא רע, כאילו שאין לי כתובת ולאן לפנות. הריקנות מתעצמת וגם הדיכאון ומרגישה קצת נטישה וזרות אפילו שאני סיכמתי איתה את זה ביחד. מרגישה כאילו במילים אחרות היא אומרת לי תתמודדי לבד

היי אני לא מבינה מה קורה לי, יש לי ברוך השם הכל בחיים. נשואה פלוס אחד, בית עסק שהגשמתי ועדיין מגשימה.
אבל מרגישה שאני לא מאושרת
אני לא מבינה מה קורה לי
מה חסר לי
מה יש לי
אני מרגישה מרוחקת מהבעל, לא מצליחה להיקלט גם להריון כבר שנה.
אבל מרגישה תחושה של ריקנות.
לא יודעת להסביר ולא מבינה למה
ומה לעשות ואיך לצאת מזה?!
מרגישה מיואשת

שלום רב, אני גבר כבן 51 שמתמודד עם complex ptsd שפוגעת לי במרבית מישורי החיים והתיפקוד, נכון לכיום אין בנמצא שום טיפול ייעודי לטראומה מורכבת,הטיפולים היחידים שקיימים מיועדים לנשים בלבד כשהטראומות הן על רקע מיני, למעשה גברים נעדרים לחלוטין מכל המחקרים על פוסט טראומה מורכבת, סביר להניח שאני לא הגבר היחידי שסובל מטראומה מורכבת ולא מקבל טיפול כי אין,פשוט אין. מה לדעתך המלומדת אני ואנשים כמוני אמורים לעשות? לקחת כדורים בלבד עד קץ הימים כשכבר די ידוע שזה לא עוזר כשלא מטפלים בשורש ההפרעה? ללכת לטיפול דינמי שידוע שלבדו איננו מועיל להפרעה הזו? מה עושים.