פורום טיפול נפשי

שלום
נתקלתי בתופעה מעניינת,
עקב בעיות בזוגיות ושלום בית ורצון לשיפור המצב, נשלח אחי לפסיכיאטר מפורסם בעל שיעור קומה לאיבחון שקבע שיש לו 'קוי אישיות נרקיסיסטיים'.
הוא נשלח לטיפול פסיכולוגי, והגיע לפסיכולוג מפורסם בעל שיעור קומה, שמתמחה ספציפית בנרקיסיזם, הפסיכולוג קבע 'אין לו שום קווי אישיות נרקיסיסטיים' רק טיפול זוגי צריך.
השאלות העולות הם כדלהלן :
מי יותר אמין ? שניהם אמינים באותה מידה ? שניהם לא אמינים באותה מידה ? האם ניתן להוכיח כמו אחד מהדעות ? ללכת לעוד פסיכיאטר ? עוד פסיכולוג ? האם ייתכן שבעוד כמה שנים יתברר שהשקענו שנים בלטפל בבעיה שלא קיימת ? ולחילופין , שלא טיפלנו בבעיה קיימת ?
האם כך זה בכל תחום הנפש ? או רק במקומות אפורים ולא מובהקים ? האם 'קווי אישיות נרקיסיסטיים' הם שייכים לתחום המובהק או לתחום האפור ? כמה אחוזי סטיה/טעות יש באיבחונים של קווי אישיות נרקסיסטיים ? האם יש דברים מוסכמים שהם קונצנסוס אצל כל ה3000 פסיכיאטרים בארץ ? או שאין כאלו דברים, ועל כל דבר אפשר למצוא פסיכיאטר שיגיד אבחנה שונה ? האם 'קווי אישיות נרקיסיסטיים' הם דבר שמעצם טבעו שייך לתחום של חילוקי דעות בין פסיכיאטרים, או שייך מעצם טבעו להגדרות ברורות שאינם שנויים במחלוקת, וכל פסיכיאטר מה3000 שבארץ יגיד אותו דבר ?
אשמח מי יכול להחכים אותי בשאלה הנ''ל.
בברכה
יעקב

היי, בזמן האחרון התחיל להתפתח אצלי לחץ פחד וחרדה מכל דבר אפשרי, התחלתי לעבוד בתחנת דלק בבאר שבע עם כמה אנשים מהמגזר הבדואי ויש לי פחד להגיע לעבודה, אני לחוצה שאני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי (השתחררתי עכשיו מהצבא) למרות שיש לי כבר תיכנון.. ובכללי אני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בוכה ורועדת מפחד ולחץ, ולא מצליחה להירדם עד שעות מאוחרות ממחשבות על זה.
אני לא רוצה למנוע מעצמי דברים כי אני יודעת שזה רק יחמיר את המצב יותר אבל אני כבר מפחדת מכל דבר..
(לדוגמה השבת הלכתי ברחוב עם המשפחה שלי ומולנו עבר בנאדם עם מפתח ביד, אני ישר חשבתי שזה סכין וקפצתי בבהלה אחורה)
אני כבר לא יודעת מה לעשות.
בתודה מראש:)

שלום וברכה,
אני בשנות ה30 לחיי ומתגורר לבדי. מאז ומתמיד שני הוריי היו אנשים ביקורתיים מאד ואף טמפרמנטים(כולל התקפי זעם קשים, צעקות, ולעתים אף אלימות פיזית). הוריי התגרשו כבר בנעוריי אך יש לומר מיודדים מאד היום. מאז שעברתי דירה הם ניסו להתערב באופן כוחני ופולשני בנושאים מאד אישיים כמו ניקיון ותחזוק הדירה. פעם אחת הם ניסו להכניע את בעלת הבית לפנות אותי, ועשו זאת בדרך ערמומית מאחורי גבי(זה היה בדירה קודמת שלי). אנחנו הולכים למטפלת כבר שנה אבל למרות מאמציה הכנים לא השתנה כלום. לאחרונה אבי חטף פרץ זעם בטלפון, צרח עליי בצורה מטרידה וטען שהוא מנתק קשר בגלל שסירבתי להכניס אותו לבקר בדירה שלי לפני שבוע(הוא ביקש כוס מים אך הסברתי לו בנימוס שאני לא מכניס אותו לדירתי בשום אמתלה, ואז הוא טען שאני אגרום לו למות מהתייבשות). היום במפגש עם אמא שלי אצל המטפלת אמא גם איבדה עשתונות לגמרי והחלה לצעוק ולהקניט אותי מילולית כי אני מסרב לתת לה להתערב בהרגלי הניקיון/לבוש/וכו' שלי. יצאתי באמצע המפגש כי ראיתי שהיא לא חדלה מהתנהגות מטרידה זו. גם המטפלת עצמה הייתה נתונה בהלם. ממה שהבנתי מאמא גם היא הכריזה על ניתוק. בגדול אני נשאר חזק ובעל ביטחון, אך עדיין תוהה מה ניתן לעשות עם הורים מסוג זה שאין כמעט שום סיכוי שיבינו את גודל מעשיהם. האם מניסיונך ישנה דרך להביא אנשים כאלו לשינוי לחיוב, או שזה מאבק אבוד ונתק חלקי או מוחלט הוא בלתי נמנע?

תודה
דני

הי,
בתי הקטנה בת 4 חודשים.
קראנו לה עדן אבל מהיום הראשון לא הייתי שלמה עם השם הזה (בגלל ש"גן עדן" עושה לי קונוטציה שלילית של אחרי המוות).
בהתחלה אישי אמר שלא כדאי להחליף ואני ניסיתי לשכנע את עצמי במשמעויות חיוביות של המילה (עדינות, טבע בראשיתי, השגחה עליונה).

בנוסף, אמרו לי שלפי הקבלה אסור להחליף כי זה יוצר בעיות.
במשך 4 חודשים לא התרגלתי. בכל פעם אני מחליטה להשאיר את השם אבל אז כשאני שומעת "מנוחתו עדן" וכו' אז נהיה לי רע.

האפשרות השנייה היא השם גפן (לא עושה קונוטציה שלילית).

אני מאוד נקרעת בין להשאיר את השם או להחליף.. כי מצד אחד כבר קוראים לה כך הרבה זמן, ואני גם לא רוצה שכשהיא תגדל - זה יהיה חלק מסיפור חייה שהחליפו לה שם (כי אולי היא תחשוב שהיה משהו לא בסדר בשם שלה). ובנוסף, מבחינת הקבלה - אומרים שזה בעייתי ואני לא רוצה לחשוש מזה שהחלפתי, ומה יכול לקרות..

מצד שני - הקושי כל פעם עולה מחדש (אמנם ברמה קצת פחותה מהימים הראשונים אבל עדיין.. ואני חוששת מה יקרה אם אף פעם לא אתרגל).


אני מודעת לזה שיש לי כל מיני חרדות בנוגע למשפחה שלי, שחס וחלילה לא יקרה להם משהו ואני מבינה שההתעכבות על השם כנראה קשורה. אשמח לדעתך ולעצתך

תודה רבה

שלום, אח שלי נמצא כרגע באשפוז במרכז רפואי נפשי בנס ציונה.
אני מרגישה שהוא לא מקבל את הטיפול והמענה הנכון לו.
הוא בן 43, עבר תאונת אופנוע קשה עם פגיעת ראש ומאז מצבו רק מתדרדר. יש לו רישיון לקנאביס ולא נראה שהדבר מיטיב עימו.
הוא החל לאחרונה להתנהג בצורה לא רגילה לו, התפרצויות זעם, כעס רב, מנעד רגשות פעם עצוב, פעם שמח, פעם עצבני..הוא כביכול מודע למה שעושה, מבין שזה לא בסדר אך לא מביע חרטה או סליחה (מכאלה שפגע בהם מילולית או פיזית).
הוא מדמיין דברים ומשייך את בני המשפחה ואותו למקרים שממש לא קשורים ( לדוגמה האשים את אמא שלי ברצח מפורסם בתקשורת, ממש מתעקש שזו היא ואף הגיע לאלימות נגדה.. דבר שבחיים לא היה בעבר)

הוא מאושפז בדיוק שבעה ימים, יש לו משפחה וילדים, היה אדם חרוץ שעובד ומתפקד כמנהל בכיר ומאז התאונה/ סמים לא מתפקד מבחינת עבודות, זוגיות וכו'.

אנחנו די אבודים, מאוד רוצים מקום פרטי שיתן לו יחס וטיפול נכון אבל הכל די יקר.. אם יש הכוונה או מקום שאתם יודעים ואפשר להעביר נשמח!!
כרגע "מאזנים" אותו עם זריקות.. שבפועל הורידו את המצב הפיזי והכעסים אך המחשבות נשארות אותו הדבר.

מחכה לתשובה
תודה רבה, אתם עושים עבודת קודש

שלום אני בת 27 ויש לי אח שגדול ממני ב10 שנים.
אני 5 אנשים משפחה שני הורים 2 אחים שגדולים ממני ואני הקטנה.
אחי הגדול אדם מאוד מאיים ומלחיץ כאשר הוא נמצא כולם עושים מה שהוא אומר בדרך שבה הוא רוצה, כאשר ובמידה ומתנגדים לו הוא מתעצבן ונותן תחושה של אשמה באופן תמידי.
בנוסף ואין ספק בזה בכלל יש בו משהו נרקסיסטי והוא עצמו העיד זאת על עצמו.
ההתנהלות איתו באופן כללי מאוד מלחיצה, שיפוטית מצידו ומאוד לא נעימה.
מעבר לכך הוא מאוד סטראוטיפי געזני וביקורתי עד כדי שמפחיד להגיד את הדעה האישית שלנו שמה זה יביא למתקה או דיון מכוון מצידו (גם אם אין לנו עניין בו) על מנת להסביר לנו שאנחנו טועים והכול נעשה בצורה מאוד מתנשאת.

כאשר הוא הולך (הוא מגיע פעם פעמיים בשבוע) יש תחושת הקלה ואנחת רווחה מאוד גדולה.
זה מגיע למצב שכאשר הוא נמצא אני נמצאת בחדרי או יוצאת מהבית או מתחמקת ממנו בכל דרך.

רציתי בבקשה לשאול כיצד להתמוד עם אדם שכזה? נמאס לי מההשפלות שאמי ואחי בעיקר צריכים לסבול ממנו.
הם לא עונים לו ואם כן הוא יביא אותם למצב שהוא יוציא אותם מדעתם הוא כל הזמן חייב להגיד את ההיפך או כל הזמן נובר בדברים שוליים.

מה לעשות? תודה

אישתי היא פוסט טראומתית, מטופלת כבר שנים בבריאות הנפש, ההתמודדות לא קלה אבל מתמודדים. הבעיה עיקרית היא אמא שלה , שאין לה שום אמפתיה כלפי הבת שלה והמצב שלה. חושבת רק על עצמה ובשביל לגונן על עצמה היא משקרת בלי סוף, ומפיצה רעל מול כל המשפחה עליי. אישתי לא סומכת על אימא שלה, וההתמודדות מולה מתישה אותה. לדוגמא השקר האחרון הוא שאנחנו לא נותנים לה לראות את הנכדים , שבפועל היא זו שלא היה אכפת לה מהבת שלה ומהילדים ופתאום אחרי חודשים היא מתגעגעת היא מפיצה שקרים. בנוסף לכך היא גם איימה על אישתי והמשפחה שלי שהיא תפעל אם לא נאפשר לה לראות את הילדים. כאשר אשתי ענתה לה שזה לא המצב ושמותר לה לכעוס עליה שהיא לא הייתה לצידה בחודשים האחרונים. היא ישר הגיבה מול אשתי והאחיות שלה שהיא תתאבד.
אשתי היא מתמודדת נפש וקשה לה גם בלי זה. כרגע אשתי לא מדברת איתה כי היא כועסת. וכמובן שחמותי מפיצה שקרים וארס לכל כיוון. מה אתם ממליצים לעשות??

קשה לי שאני לאחרונה תוהה אם המטפלת שלי מומחית לטיפול גם בהפרעת אכילה. לפני שהתחלתי את הטיפול לא שאלתי אותה על זה כי זה לא מה שעמד לי בראש יותר נכון לא הייתי מודעת לזה שאני בבעיה מהבחינה הזאת כימזה כאילו היה חלק טבעי ממני. הצגתי רק טראומה מינית ממושכת במשפחה.
לקח לי מלא זמן להבין שאני סובלת מההפרעה הזאת ברמה קיצונית ושאין לי את הסיכוי לשלוט בזה. למרות ששנים חשבתי שכן. הייתי בטוחה שאם רק ארצה אפסיק
עם ההבנה, ההפרעה הזאת קשה ובלתי נסבלת אני מרגישה שאני חיה בבועה שלי שמה שיש בתוכה זה רק הפרעת אכילה. היא מנהלת אותי ומשתלטת עלי והכל סובב סביבה אני כאילו חיה בעולם שלי בתוך הבועה. עולם אחר משל כולם אולי יותר נכון כולם חיים ואני לא. אני כאילו מהלכת באיזה שהוא סרט. לעיתים קרובות ובפרט בזמני התקף התחושה היא שבא לי לצרוחחחח את חיי. אין לי שום מילים לתאר וקשה לי נורא כי מהתגובות של המטפלת שלי אני מרגישה קצת שהיא רחוקה מלהבין אותי ואת מה שקורה לי. רחוקה מלהבין כמה מעבר לסכנה הבריאותית / פיזית יש קושי נפשי עצום ותחושות תהומיות ובלתי נסבלות.
קשה לי מאוד להרגיש את זה מהתגובות שלה. מן תחושה שאין לה את הכלים, הידע וההבנה והיא לא יכולה "להחזיק את זה". אני מרגישה לא מובנת בחוויות שלי. תחושת בדידות איומה שגם ככה מלווה אותי בהתמודדות היומיומית. אני לא מעיזה לשאול אותה על כך אבל אני מרגישה שאין לי את היכולת להיעזר בה בתחום הזה ואני במצוקה ממש
אשמח לעזרה / הכוונה כל שהיא

שלום , הבן שלי השתחרר מהצבא לפני כשבועיים, יש לו חברה מקסימה שאנחנו באמת אוהבים ומסתדרים איתה מצויין, היא עומדת להתגייס בעוד חצי שנה.
הם הפכו את שעות השינה, באמצע הלילה ולפעמים בשעות הבוקר המוקדמות( 4 בבוקר) הם יורדים להכין להם לאכול עם זה לבשל אורז או פסטה או בכללי להוציא אוכל מהמקרר, המטבח נמצא בקומה שאני ובעלי ישנים בה.
חשוב לי לציין כי בעלי ואני מתעוררים מכל פיפס. וזה ממש מפריע למרות שהם משתדלים לעשות את הדברים בשקט. השאלה שלי
1. האם לומר הם משהו על עניין זה שהם נמצאים במטבח כשאנחנו ישנים? לבקש שלא ירדו בשעות האלו.
2. בנוסף האם זה לא מוגזם שהבן שלי כל יום ישן עם עם החברה שלו (מאז שהוא התגייס הם ישנים יחד)כאילו הם כבר גרים יחד? (אני גם שמה לב שהכל סביבה וקשור אליה)
מה אני אמורה לעשות איך להתנהג?
אני לא רוצה להזיק או לומר משהו לא נכון ובטח לא לפגוע ביחסים שלנו איתו ואיתם וביחסים בינהם.

בתקופה האחרונה בכל יום אני מוצאת את עצמי חושבת ומדמיינת לפרטי פרטים מה יהיה ואיך אם המשפחה שלי וחבר שלי ימותו ביום אחד בעתיד הקרוב. אלו לא סתם מחשבות. אני מדמיינת את החוויה המפחידה הזאת כאילו זה באמת קרה. אני בוכה בלי שליטה עד שאני נזכרת שהם חיים ונמצאים בחדר הסמוך. מחשבות אלו תמיד היו לי מאז שהייתי ילדה ויכולתי להתמודד איתן, אבל כעת הן מופיעות בראשי כל יום ואף כמה פעמים ביום. כעת ללכת לפסיכולוג לא רלוונטי עבורי מכיוון שאני סטודנטית ואין לי כסף לזה. אילו דרכים יעילות אפשר להציע לי בתקווה שאם המחשבות הללו יופיעו שוב הן ילכו במהרה?
תודה!

הפסיכולוגית שלי נסעה ל3 שבועות.שתינו חשבנו שהעובדה שאני במסגרת טיפולית תעשה את זה ליותר קל.אבל עדיין אני חושבת על זה יותר ממה שהייתי רוצה.
לאחרונה התבהרה לי ביתר שאת ההבנה שאני שמעבר לטיפול ומטרתו לשפר את איכות החיים שלי, אני פשוט זקוקה לקשר איתה.לנוכחות שלה, לאהבה והדאגה שלה, לתשומת הלב שלה.ולהרגשה שיש מי ש"מטפל" בי.
עם זאת, לצד כל הטוב שיש בטיפול ובקשר שלנו, יש הרבה כאב שנובע ממנו.בעיקר סביב מגבלות הקשר והקושי שלי להשלים עם החלקיות.היא מודעת לזה וזה מדובר ביננו כל הזמן.

אמרתי לה הרבה פעמים שמבחינתי זה קשר לכל החיים, והיא אמרה שכל עוד אני ארצה בטיפול היא תהיה שם.

אני יודעת שהרבה אנשי מקצוע גורסים שטיפול חייב להסתיים מתישהו ושהמטרה היא שהמטופל יוכל להתמודד עם החיים בעצמו..ופתאום זה מפחיד ומטריד אותי שאולי הרצון שלי והנכןנות שלה להיענות לו
הוא בעייתי/שגוי.
מה את חושבת על זה?
האם זה בסדר שטיפול יימשך כל החיים?
וגם - האם הכאב הזה שכרוך בקשר יכול להיפתר/להירפא?

(אציין שאני מאד סומכת על המקצועיות והיושרה שלה).

היי ליטל.דיברו איתנו בטיפול יום על סכימה תרפיה, ואמרו שיש כל מיני סוגים של הגנות שהן אמנם גורמות סבל/נזק אבל נועדו למסך או להגן על משהו מאיים יותר.
ולכן, כביכול, כאשר נוגעים או מבינים מה הדבר האמיתי שכואב, ההגנות יוסרו והסבל יפחת..
אבל איך יודעים מה ה"כאב האמיתי"? וגם - האם את חושבת שמחשבות אובססיביות וחזרתיות הן סוג של הגנה?

שלום,
יש לי חבר מאוד קרוב שאני מכיר כבר 20 שנה מכיתה א׳ והוא אחד כזה שמרגיש שהוא ״חכם״ (אני לא אומר שהוא טיפש) אך לא מצאתי משהו יוצא דופן מלבד ידע כללי רחב מזה שהוא קורא המון ערכים גם חסרי משמעות בויקיפדיה.
יוצא לנו לדבר המון כמעט באופן יומיומי וכשנכנסים לויכוח/דיון גם אם זה על משהו מאוד שטחי כמו האם נועה קירל זמרת טובה או אני מיד נכנס ללחץ שמשפיע עלי מאוד וזה לוקח אותי להמון מחשבות ואני לא יודע איך להירגע להגיד לו ״טוב״ וזהו אני לא יכול אני חייב כאילו שהוא יגיד טעיתי או יסכים איתי לפעמים זה גם דברים מאוד ברורים הוא פשוט לא מסוגל להגיד טעיתי.
איך עלי לפתור את הבעיה הזו עם עצמי איך לדעת לשחרר להגיד לו ״טוב״ תתעסק בשלך ועזוב אותי
רוב הדברים האלה קורים בWhatsApp אל מידי פעם גם בשיחות פרונטליות שאני ממש יודע שהצד השני טועה הוא רואה שהוא טועה אבל לא יגיד טעיתי הוא ימציא תירוצים.
תודה רבה!

שלום,
אשמח לעזרה ,
אחותי בדיכאון כבר כמה שנים הייתה מטופלת אצל פסיכאטר ומטופלת בכדורים,
היתרחקה ממשפחה בקושי מתקשרת ,
נדיר מאוד לנסות לייצר איתה שיחה ,
לאחרונה הצלחתי לגעת בנושא רגיש מאוד שחדש לאוזני ,
ומהמעט שהצלחתי להוציא ממנה הבנתי שעברה אונס בתא משפחתי בילדותה,
כמובן שאני לא אוכל לתת לה עזרה מיקצועית
אך חוששת ליפתוח את הנושא ולחטט שלא יחמיר את המצב.
השאלה שלי ,
כיצד אוכל ליתמוך בה מבלי ליגרום לנזק?
והאם נכון לעודד אותה לשתף אותי ?
תודה.

שלום, בני משתחרר מהצבא בקרוב, במהלך שירותו הצבאי כשהיה מגיע הביתה עם זה לסופש או ריגלה החברה שלו היתה מגיע ונשארת אצלינו מהרגע שהוא מגיע ועד הרגע שחוזר לבסיס, בקרוב מאוד הוא משתחרר ואני בטוחה שהם ימשיכו באותו הכיוון שהיא תהיה אצלנו כל הזמן (היא גרה קרוב), אני יודעת שזה לא ענייני, אך הם נמצאים אצלינו בבית.
מה שלי נראה מאוד מוגזם, מה אני אמורה לעשות בנדון? היא אמורה להתגייס בחודש מאי. חשוב לי גם לציין שאחיו הגדולים לא גרים בבית הם עובדים במרכז וגרים עם בנות זוגם , כך שמרבית מהזמן בעלי ואני לבד.