פורום טיפול נפשי

היום בפגישה המטפלת שלי הציעה שאני אנסה לעשות הפסקה משליחת מיילים בין הפגישות , היא אומרת שזה לא עוזר לי.
כשאני כותבת את הדברים אני מרגישה אותם אבל בפגישות עצמם אני לגמרי לא מחוברת למה שכתבתי. לא מחוברת לכלום. חסרת רגשות ותחושות. קבוע זה ככה ואז בין הפגישות אני מתפרקת.
אני באמת מרגישה את הפער העצום הזה של המצב בין הפגישות למצב בפגישות עצמן. כאילו שבפגישות עצמן אני בעולם אחר חסר חיבור ותחושה.
זה מתסכל אותי מאוד כי אני מרגישה שמה שאני לא אעשה אני לא מצליחה להביא את עצמי בפגישות ושאני מתפרקת וחסרת שליטה על ההתנהגות שלי במקומות הלא נכונים (בית / עבודה וכו'..) .שאני לא יכולה להיעזר כי בפגישות אני לא מחוברת לכלום וזה כל פעם מחדש ככה גם אם הרגשתי נורא רגע לפני.
אני לא יודעת אם הניסיון לא לכתוב במיילים יעזור לי. אני יודעת אולי שלכתוב לא עוזר לי כי כשאני כותבת אני מרגישה ורוצה להיעזר אבל בפועל בפגישות זה "נעלם" ואני לא מתחברת למה שכתבתי . ולכן כשהמטפלת שלי הציעה את זה אמרתי לה שאני מוכנה לנסות, חשבתי שזה לא יפריע לי (כרגיל בפגישות הכל נראלי בסדר וטוב) אבל פתאום אני מרגישה נורא רע, כאילו שאין לי כתובת ולאן לפנות. הריקנות מתעצמת וגם הדיכאון ומרגישה קצת נטישה וזרות אפילו שאני סיכמתי איתה את זה ביחד. מרגישה כאילו במילים אחרות היא אומרת לי תתמודדי לבד

היי אני לא מבינה מה קורה לי, יש לי ברוך השם הכל בחיים. נשואה פלוס אחד, בית עסק שהגשמתי ועדיין מגשימה.
אבל מרגישה שאני לא מאושרת
אני לא מבינה מה קורה לי
מה חסר לי
מה יש לי
אני מרגישה מרוחקת מהבעל, לא מצליחה להיקלט גם להריון כבר שנה.
אבל מרגישה תחושה של ריקנות.
לא יודעת להסביר ולא מבינה למה
ומה לעשות ואיך לצאת מזה?!
מרגישה מיואשת

שלום רב, אני גבר כבן 51 שמתמודד עם complex ptsd שפוגעת לי במרבית מישורי החיים והתיפקוד, נכון לכיום אין בנמצא שום טיפול ייעודי לטראומה מורכבת,הטיפולים היחידים שקיימים מיועדים לנשים בלבד כשהטראומות הן על רקע מיני, למעשה גברים נעדרים לחלוטין מכל המחקרים על פוסט טראומה מורכבת, סביר להניח שאני לא הגבר היחידי שסובל מטראומה מורכבת ולא מקבל טיפול כי אין,פשוט אין. מה לדעתך המלומדת אני ואנשים כמוני אמורים לעשות? לקחת כדורים בלבד עד קץ הימים כשכבר די ידוע שזה לא עוזר כשלא מטפלים בשורש ההפרעה? ללכת לטיפול דינמי שידוע שלבדו איננו מועיל להפרעה הזו? מה עושים.

לילה טוב ,
הייתי בטיפול במשך שנה . הייתה לי מטפלת מדהימה ולצערי הטיפול הופסק בטרם עת כי אני סטודנטית והוא היה מוגבל לשנה וגם כי היא בהריון ועוד רגע יוצאת לחופשת לידה .
בימים אחרונים אני מתגעגעת , נזכרת בכל מיני דברים שקרו שם. אני מתלבטת אם לשלוח הודעה . דיברנו על אפשרות המשך טיפול במקום אחר אבל יש כל מיני שיקולים אחרים של זמן וכלכלה שגם משחקים תפקיד חשוב וגם לא בא לי להפריע לה.
בכללי אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד לבד וממש מעציב ומפחיד אותי .
תודה על העזרה

שלום,
אני מבוגר אוטוטו 64 שחי בגפו ודי נהנה ממה שיש לחיים להציע
אוכל גינון גלישה ברשת ונהול עסק ביתי
במאי נחבלתי בראשי בעודי חולה בקורונה. נוצרה גם צלקת
ומאז הדברים התדרדרו. נותרתי כאילו מרחף שיקול הדעת שלי מתנתק
ואני חי קצת כמו בחלום - שוכח מה המליצו לי שוכח סכנות,
חוזר לדברים שפגעו בי. מרוב חשש לשיניים אני פוגע בהן בפזיזות
ומפתח חרדות שמעצימות את הכאבים. כאבים כמעט ללא הפוגה שמתגברים.
לפני חודשיים נעקרה לי שן טוחנת גדולה בהחלטה הזויה שלי
ובצוע טראומתי מצד הרופא שהיה אמור לדחות את הבקשה
נותרתי פשוט נכה ! בלי לזלזל בנכים. כאבי תופת קושי לאכול, רץ כל הזמן לשטוף את הפה ובודק את מצב החיך עם מראה
התדרדרות פיזית ומנטלית אין לי יכולת להתרכז או חשק לעשות
דברים אפילו לצאת לקנות אוכל הופך מטלה. זה קרה בהדרגה עד התשישות.
בהתחלה הייתי יוצא למרות הכאבים עושה הליכות לוקח עבודות מטפל בגינה.
ירדתי הרבה במשקל ודוקא שמחתי כי הייתי בעודף ועדיין אך מתחיל
לחוש חולשה ומותש מהכאבים. כבר דחיתי עבודות ואפילו לקבל תשלום
לא יצאתי. הגעתי למחשבות איך לעצור הכל אבל אני יודע שלעצור הכל
זה כמו כשנחבלתי הכל נהיה שחור בעיניים וזה לא פתרון.
לרוב במצבי מצוקה ידעתי להתחבר עם עצמי להציב מטרה שתחזק אותי
אבל לא רואה איך אצא מהסיוט. טיפולי השיניים הצפויים ארוכים ויש בהם
גם פשרות וסכנות. אני חי בתוך אותה סביבה שאהבתי ולא מסוגל להנות
ממנה שלא לציין התסכול על החלטות גרועות שקיבלתי.

בתי בת ה9 חלתה בקורונה לפני 3 חודשים מאז החלו לה כמו שיהוקי הנחה נבחנים וניכר שמתגברים בחרדה וכמו קפיצות קטנות של שרירי הבטן( עברנו בירור של צילום ראות וכרגע אצל מומחה ראות)
יש לציין כי היא ילדה חרדתית מאוד וגם זה בטיפול אלטרנטיבי.
רציתי חדעת האם יש קשר בן התסמינים שלה לחרדה או לנסות לאתר בכיוון אחר יש לציין כי היא מתפקדת רגיל עולה במשקל ופעילה.

הפסיכולוגית שלי שלחה לי הודעה היום שהיא מעלה את המחיר של הפגישות (אחרי שנתיים של טיפול). עכשיו למרות שטכנית כן יש לי אפשרות לעמוד בתשלום המוגדל, זה גרם לי להרגיש ממש רע... אני מרגישה שלא באמת איכפת לה ממני, שהכל מבחינתה זה רק ביזנס קר ומנוכר, שאני סתם עוד לקוחה בשבילה. מפחדת שחייתי באשליות שבאמת איכפת לה ממני, מפחדת שאולי היא אפילו שונאת את הפגישות איתי. וזה עושה לי חשק פשוט לעזוב את הטיפול וזהו
אני יודעת שזה לא הכי רציונלי אבל לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזאת... מרגישה שאין סיכוי שאני אצליח עכשיו להיפתח ולדבר ולפרוק בחופשיות מולה

שלום
יש לי חרדות הפרעה חרדה מוכללת חרדה חברתית והפרעת חרדה מוכללת ocd פתאום התחילה לי תחושת דיכאון ממש חזקה ברמות ממש חזקות אולי כי ראיתי כמה חזקה החרדה שלי כי נגיד היית בבית מלון והלכתי ברחוב עם המשפחה יש לי לדוגמה הפרעת חרדה מוכללת שזה לדוגמה חזרה מהליכה ברחוב בגלל חרדה מרצח כמו פיגוע או מכלבים ועוד ושהייתי ברחוב הרגשתי ממש חרדה יותר ממה שהייתי רגיל שגם מה שהייתי רגיל זה היה חזק וזה המשיך גם בחרדה חברתית ובהפרעה טורדנית כפייתית ocd מה לעשות כדי להרגיע את זה?
תודה רבה

היי כתבתי לך גם קודם עדיין לא הבנתי איך להוציא אותן מהראש שלי את המחשבות האלה יש איזה שיטה או משהו כי להילחם בהם או להבין זה לא עוזר לי

לפני כשבוע צצו לי מחשבות על המוות מה קורה אחרי ומאז זה לא יוצא לי מהראש יש לך דרך איך לצאת מזה ולא להיזכר בזה

האם יש קשר בין דיכאון לאובר מיניות? קראתי שזה איכשהו קשור לסרוטונין
אשמח להסבר מפורט

צצות לי מחשבות אולי אני נמשכת לנשים? יש לי חברה שקרובה אליי מאוד ואני אוהבת אותה בליבי וצצות לי המחשבות אולי אני "רוצה" אותה בתור בת זוג? למרות שכשאני כותבת את זה או מנסה לתת מקום למחשבה הזו זה לא מרגיש לי נכון ואז אני פוחדת שאולי אני אומרת שזה לא נכון כי אני בורחת-מה שמפחיד אותי ומבהיל אותי לא להיות מי שאני יודעת שאני כבר בכל 23 שנותיי כי איך זה ייתכן? וזה מפחיד אותי לכאן ולכאן - צד אחד: אם אני לסבית אז אני לא מי שאני מכירה מעצמי עד עכשיו
ומצד שני: אם אני אומרת שאני לא לסבית יש תמיד ספק כזה שאולי אני כן ואולי אני לא מי שאני באמת?
ולכן ככה אני כן בוחרת לתת לגיטימציה ומקום למחשבה - כדי שאוכל להיות אולי מי שאני באמת אם זה אומר להימשך לנשים
וגם בניסיון הזה לתת מקום למחשבה אני מנסה לדמיין אותי ואת החברה כזוג, וזה לא נעים לי שאני מדמיינת את הדמיונות האלה ובכלל ההתעסקות הזו בנושא אבל לא מצליחה לשחרר רק כי אולי יש ספק שאני כן רוצה בזה. גם לא נעים לי לדמיין אם חס וחלילה זה אומר שאני משקרת לה
ואז הלופ נמשך ונמשך


ואולי זה מתקשר ואולי לא אבל חברה קרובה אחרת סיפרה לי שהיא התחילה לצאת עם בחורה, שזה מפתיע אותה מאוד כי אף פעם לא חשבה שיקרה משהו זוגי עם בחורה
כמה זמן אחר כך, חבר סיפר לי שהוא לא בטוח נמשך לנשים, אצלו זה לא חדש למרות שהתכחש כל השנים וזה גם כביכול "מפתיע עליו" כי הוא אף פעם לא הזכיר משהו על משיכה חד מינית... חשוב לי לומר (שאני לא חושבת שזה אמור להפתיע או לא.. פשוט החיים)

וזה מציק לי מאוד שכל זה אומר עליי דברים שאני לא אמיתית עם היקרים לי והכל וזה לא נעים ומייסר:(

אני בת 26, ואני תוהה האם יש לי בעיית קשב וריכוז.
אני תוהה האם עלי ללכת לאבחון או שאולי אני סתם מחפשת לעצמי בעיות.
כשהייתי קטנה לא אובחנתי או משהו כזה וגם הייתי תלמידה טובה: לא מפריעה בשיעורים ומקבלת ציונים טובים.
אני זוכרת את עצמי בהרבה שיעורים במיוחד בימי בתיכון מתקשה להתרכז בשיעור וחולמת או מציירת על דף, בשיעורים שהיה צורך לסכם את דברי המורה סיכמתי אך כאמור רוב הפעמים לא הייתי בטוחה מה בדיוק כתבתי במחברתי.
קשה לי ממש לעשות כמה משימות במקביל ואם אני מנסה אני בדרך כלל נכשלת באחת מהם(לדוגמא אם אני באמצע לעשות משהו במחשב ומישהו שואל אותי שאלה אני מסוגלת בהחלט לענות לו תשובה שגויה, אם אני ברכב עם עוד אנשים והם מדברים איתי ככל הנראה אני אפספס פנייה או לא אשים לב לרכבים סביבי).
בנוסף אני מרגישה שיש בי פונטנציאל אך אינני מצליחה להביא אותו לידי ביטוי, דבר זה מתסכל אותי מאד.והרבה פעמים מביא אותי למצב של דכדוך.
מבחינה חברתית יש לי חברים אך רוב הקשרים שלי אלו קשרים שהצד השני טיפח ודאג שהם יתממשו.
לפעמים כשאני מדברת עם מישו אני שמה לב למשהו שקורה בחוץ או מחשבה שעוברת לי בראש ואני פשוט מתייחסת אליהם למרות שאני באמצע שיחה על משהו שונה לחלוטין(יכולה אפילו להיות באמצע שיחה על דבר חשוב במיוחד).
קשה לי לחכות בתורים ואם אני בתור\ הרצאה וכד. ואין לי אפשרות יציאה אני בדרך כלל יזיז איבר(לא אשב בשקט) או אפילו אוכל או אתסק עם העור מסביב לציפורניים.
לעיתים קרובות אני אקרא משהו לא עד הסוף או שאחסיר מילים כשקוראת אותו.
ואני שוכחתולא עושה דברים שבקשו ממני לעשות או שרציתי לעשות אם לא רשמתי אותם.
קשה לי ממש להתפנות ולהתעסק בביוקרטיה ואני עושה את זה רק כשאני חייבת עם הרגשה שאני מכריחה את עצמי.
אני תוהה אם הדברים הנ"ל יכולים להעיד על בעיה וכדאי לי ללכת לאבחון או שזה פשוט אוסף של התנהגויות אנושיות(כאמור שהייתי קטנה הייתי בהחלט בסדר בבית הספר )
תודה

שלום, יש לי בת בגיל 27 (היא לא גרה לידנו) באמת מקסימה, רגישה ונבונה יחד עם זאת אני וגם בעלי מרגישים שהיא מתקשרת אלינו רק כשהיא צריכה משהו לשאול בשביל הדברים שלה או שהיא מתקשרת לשתף אותנו במשהו (שזה מעולה), יחד עם זאת אין ממנה שום התעניינות לגבנו, לדוגמא הייתי בלימודים במשך 4 ימים , לא שמעתי ממנה כלום, היא לא התקשרה ולא שאלה ולא התעניינה איך היה.
חשוב לי לציין שאני לא אמא שעושה חשבונות, אני מתקשרת ולא מחכה שהיא תתקשר או בכלל אני לא מחכה שהילדים שלי יתקשרו אלי אני זו שיוזמת, אך מאוד מפריע לי וגם לבעלי העניין שהיא וגם האחים שלה שגם הם גדולים לא מתעניינים בנו, בשלומנו ושואלים אותנו איך היה מה קורה וכו'. אלא הכל זה לצד שלהם.
שוב יש לי ילדים באמת מקסימים, אכותיים, טובים, רגישים , אני לא רוצה לתת להם הרגשה של קוטרית או מתלוננת להיפך.....
כשאני מעלה את העניין מתוך המקום שלי, בלי להתלונן הבת שלי עונה לי: אמא תפסיקי להיות בריגשי"
מה הדרך הכי נכונה וטובה לומר על מנת להביא אותה ואת הילדים הנוספים למודעות שגם לי ולאבא יש צרכים וחשוב לנו שיתעניינו בדברים שלנו ובמה קורה איתנו.....תודה רבה

שלום,

אני מטופל מעל 4 שנים אצל פסיכולוג קליני מומחה.
המטרות שלי בטיפול הן מגוונות, רובן קשורות לדימוי עצמי ובטחון עצמי (וכמה דברים אישיים נוספים), עד כמה שניתן.

לפני שאשאל, (אני מניח שזה רלוונטי שאציין) - אני לא מרגיש שיש לי את הכלים להבין האם הטיפול עוזר לי / לא עוזר לי. נראה שאני משתפר עם הזמן, אבל האם זו תוצאה של הטיפול? או שאני פשוט מתבגר והחיים מעצבים אותי? לעולם לא אדע.

בכל מקרה, אני מוצא את עצמי לעיתים מתעמת עם עצמי ועם הפסיכולוג שלי לגבי השאלה מתי מפסיקים את הטיפול, ואני מרגיש שאני קצת נמרח עם התשובה. לרוב אני מקבל התייחסות בסגנון "תראה איזו התקדמות עשית, אתה לא רואה שזה בזכות הטיפול?" או "זה תהליך ארוך", אבל אני לא מקבל אמירה ותשובה חד משמעית. לרוב אני מקבל אמירה בסגנון "אני חושב שאתה זקוק לזה עדיין", עם סימוכין לא רע, והרי קשה שלא להשתכנע ממנו, כי סה"כ - מי אני שאתווכח על זה שעוד לא פתרתי את הבעיות שלי, במיוחד כשאני בעצמי מרגיש שהן לא פתורות.

אבל אני מרגיש שזה לוכד אותי. האם אני צריך להגיע למצב שבו אני 100% מרגיש שאני כבר לא צריך טיפול? כאדם ריאלי, ייתכן שלעולם לא אגיע להשלמה בעניין הזה, כי זה תמיד ממלא איזשהו מקום. אז מה, הטיפול יימשך כל החיים? או עד שיתרוקן הארנק?

נוסף על הכל, קצת קשה לי עם העובדה שיש כאן ניגוד אינטרסים מובנה. לכם הפסיכולוגים הקליניים יש אינטרס להשאיר אותנו בכס המטופלים, ורק אתם בעלי הסמכות המקצועית לענות על השאלה הזאת.

למרות זאת, הייתי שמח אם לפחות בפורום אינטרנטי תוכלו להיות כנים בעניין הזה, עד כמה שאפשר: איך אני אמור להחליט מתי אני מפסיק טיפול?

תודה