פורום טיפול נפשי

בשנת 2018 עברתי תאונת עבודה נפילה מגובה עמידה על הראש והגב היה לי דלף csf כתצואה משבר בבסיס הגלגולת
עברתי ניתוח לסגירת דלף ב 2020
אבל מאז האירוע לא מצליח לישון טוב מתעורר מספר פעמים בלילה ועדיין משחזר את האירוע ועדין סובל מהרבה כאבים בראש ובגב ובצוואר ויש לי טנטון באוזן וירידה בשניעה

בני בן 13 מתחילת השנה תחילת הסגרים. הפך להיות עצבני מאוד כועס שובר דברים שמן מאוד.. הוא עלה לכיתה ז בחטיבה חדשה מחנכת חדשה נפרד מהכיתה הקודמת שלו ואף חבר חדש לא עבר איתו לכיתה. הוא מסרב לטיפול פסיכולוגי.

לפעמים קורה בטיפול שאני צוחקת והמטפלת שלי בתגובה גם "צוחקת" ,היא כנראה רוצה לתת לי הרגשה שזה "באמת מצחיק".. אבל הצחוק הזה שלה מזויף! זה שקוף אני מרגישה את זה וזה צועקק ברמה שממש בא לי לומר לה באותו רגע : תעשי טובה אם זה לא באמת מצחיק אותך את לא חייבת לצחוק! עדיף לי שתשאירי אותי לצחוק לבד ואני לא אשמע את הזיוף הזה!! אבל אני לא רוצה להביך אותה (זה ממש מרגיש לי סוג של "לתפוס על חם") היא בסך הכל טובה בשבילי.
מצד שני כשזה קורה זה מקפיץ אותי, זה גורם לי מיד להתחרט על שבכלל צחקתי ועוד יותר גורם לי להרגיש שכמו שהצחוק הזה מזויף כך עוד הרבה תגובות שלה מאולצות ומזויפות ושהיא אומרת לי אולי מה שהיא חושבת שיהיה לי טוב לשמוע אבל זה לא אומר שזה באמת מה שהיא חושבת/ מרגישה
זה מערער אותי וזה מקשה עלי, סתם ככה אני יותר מדי קולטת דברים אני יודעת , זה גם לפעמים לא רק בצחוק לפעמים גם כשהיא אומרת על מה שאני מספרת לדוג' "זה קשה" אני שומעת ומרגישה אם זה אמירה סתמית מהשפה ולחוץ ולא אמיתית או לא. זה לא שכל הזמן זה ככה , יש הרבה פעמים שהיא אמיתית ואני מרגישה את זה.
אני לא יודעת איך אפשר להגיד כזה דבר למטפלת שכולה רק טוב , אני לא מסוגלת זה מרגיש לי ממש כמו לתת אגרוף לפנים אבל מצד שני כשזה קןרה זה מציק לי מאוד מאוד!! מה אפשר לעשות?

תמיד מה שאת כותבת כן עוזר ומרגיע.

היא חזרה לפני שבוע ונפגשנו כבר פעמיים מאז.

זה לא פותר את העניין האינסופי הזה.

אני חושבת שזהו.זה כואב מדי ואין לזה פתרון.

התכוונתי לטיפול כשכתבתי שאסיים את זה..

זהו.אין לי יותר מה לעשות ואין לי פתרון.
אם היא לא רוצה ולא יכולה להיות לי תחליף אם אז אני לא יכולה להשאיר אותה בחיים שלי.אני לא יכולה יותר להתמודד עם זה.
ואם היא לא תהיה בחיים שלי אז אני לא יכולה ולא רוצה לחיות.
אז המשוואה ברורה ואין מפלט.
אני לא יודעת איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה.
אבל אני אסיים עם זה.
זו לא אשמתה כמובן.

שלום ליטל,

באופן אירוני למדי לפני כשבוע נלחץ כפתור החיוג למטפלת שהייתה לי לפני כחמש שנים.
באותו רגע נלחצתי מאוד, התפלאתי שלא מחקתי את השם שלה בכלל ושהוא מופיע ברשימה כמו כל אחד משאר אנשי הקשר שלי.
השם שלה נפוץ וקרה המקרה שפשוט התבלבלתי באותו הרגע.
גם חשבתי לעצמי מה עובר עליה באותו הזמן, אם בכלל השם שלי מופיע כשהשיחה התקבלה בצד השני, אם כן אז מה היא חושבת לעצמה, אם לרגע היא הייתה באמצע פגישה אחרת, אולי בכלל ראתה את השיחה רק בדיעבד.
העניין הוא שהאופן שבו הסתיים הטיפול השאיר טעם רע לשני הצדדים, הדינמיקה הייתה לא פשוטה והיו מעורבים גורמים שלא היו צריכים לקחת חלק בסיטואציה.
דברים יצאו מפרופורציה ובעקבות זה גם מעולם לא הייתה פגישת סיום, מעולם הדברים לא דוברו בצורה שמכבדת שני בני אדם, מעבר להיותם מטופל ומטפלת.
מתוך היכרות איתה ברור לי שהיא לא רצתה שהדברים יסתיימו בצורה כזו אבל אני יודע שגם הופעל עליה לחץ ובעקבות שרשרת אירועים זה היה חייב להיקטע בדרך הזו.
מעניין אם היא בכלל טרחה לבדוק את המספר ולוודא שזה אני, האם לרגע חשבה לחזור לשיחה.
עבר כבר כמעט שבוע ואם לא חזרה עד עכשיו אז כנראה שהיא החליטה שלא.
בהתחשב בתקופה המאתגרת ובכלל, אולי הייתי מצפה שהייתה בוחרת כן לחזור.
בכל זאת, עבר פרק זמן משמעותי ואולי גם הייתי רוצה להגיד לה משהו שאולי כן שווה לה לשמוע.
מה את אומרת, גורל או מקרה?

כמו עונש אני רואה את זה בא, התחברתי ליותר מידי אנשים בפרק זמן קצר מידי ואז אני נענש על זה בהתבודדות שאי אפשר להילחם בה, נמאס לי מזה נמאס לי שזה החיים שלי שאני תמיד נלחם בזה שטוב לי, החלק הזה שלא רוצה שיהיה לי טוב לוקח אותי אחורה ואין עם מי לדבר כשזה קורה אז זה יקרה לא משנה מה אני ארצה זה יקרה

אני לא יכולה לסבול את זה.
אני חושבת שמשהו לא תקין. אצלי.
יש לי מטפלת מקצועית מאוד. זה די ברור לי.
אבל אני מבולבלת להחריד.
יש פעמים שאני יוצאת בהרגשה טובה מאוד, עם תקווה, אהבה, הכרת הטוב, כמו שבוע שעבר שממש רציתי להביא לה מתנה כהכרת טובה. והרגשתי פשוט טוב.
אבל השבוע אין לי כלום מזה. רק כעס. אכזבה. תסכול. ייאוש. חוסר טעם בחיים.
ממה???? מכלום! לא קרה כלום. כלום. לכאורה.
רק שאני לא מרגישה שבאמת מקשיבים לי.
מפריע לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי כשאני אצלה. בא לי לבכות. אבל אני לא אבכה אצלה. אני אבכה אחרי, בלילה, במקלחת, במיטה, במהלך השבוע. שאגב גם זו התקדמות. קודם לא הייתי בוכה ככה סתם רק מרגשות מעורבים.
המטפלת טוענת שזה כי אני מנותקת. עדיף ככה!! מה הטעם בלהרגיש??
אני שונאת להרגיש! המטפלת חושבת שאני לא בנאדם עם הרבה רגשות, אבל באמת אני כן. אני כן. אני כן. וזה מעצבן. שאני כן. רק אצלה בחדר אני לא.
אני פשוט מקנאה בחברות שלי שיש להן מטפלת שהן יכולות לבכות אצלה. שיש להן אוזן קשבת באמת. שהן מרגישות חיבור. שהן תמיד יוצאות בהרגשה טובה. שיש מי שמקשיב להן. שתומך, שמבין, שאוהב. שהן מרשות לעצמן להתקרב. שהן לא הורסות קשרים, שהן לא בלתי נסבלות על המטפלים, שהן אהובות. שהן פשוט חיות. חיות באמת.
אני- שבוע ככה שבוע ככה. אני לא מרגישה שיש מי שמקשיב לי באמת. אני סה"כ עוד מטופלת שבאה אליה ל50 דקות בשבוע. אני לא משמעותית לאף אחד. סתם עוד אחת. לא חושבים עליה מעבר. שקופה.
מוקפת באנשים, בודדה.
מה הטעם בזה? מה הטעם בחיים? בשביל מה לחיות? בשביל מה? למה לאנשים יש סיבה לחיות? בשביל שבסופו של דבר למות? הרי כולם מתים. אז למה לא להקדים את זה?
האם זה תקין?? אולי לא טוב לי טיפול? אולי זה מזיק? קודם לא הייתי מרגישה כל כך. הכל היה רחוק ממני. יכלתי לשקוע בדברים ולשכוח מהחיים. אין לי את זה כבר. אני כבר לא מנותקת. ואין לי כח לזה. אין לי כח להרגיש. אין לי כח.
לעבור/ לעזוב את הטיפול?
וזאת לא הרגשה ספציפית. זאת רק בדידות איומה.
לא תאמינו כמה האנשים שהכי קרובים אליכם ועם הכי הרבה הצלחה וכבוד יכולים להיות בודדים.
בא לי לבדוק כמה ימים/שבועות/חודשים אפשר בלי לאכול. רק לבדוק. לבדוק אם זה מצליח. לא מתים מלבדוק.
תודה שקראת עד כאן. תודה שהקדשת 20 שניות מהחיים שלך- כדי לחשוב עלי.

הבן שלי יצא מהארון ואני קיבלתי אותו באהבה אבל לבעלי יותר קשה לקבל את זה.
הם פשוט לא מדברים ביניהם וזה מאוד קשה לי נפשית, אני מנסה לגשר ביניהם אבל נראה ש"טוב" להם שכל אחד לא לוקח חלק בעולמו של האחר.
האם כדאי לי לכוון את המאמצים שלי לשכנע אותם להתחיל טיפול משפחתי?
תודה על התשובה מראש.

יש לי ילדה בת 7 וחצי
ילדה מאוד חכמה וורבלית מגיל צעיר (בגיל 3 כבר שאלה שאלות פילוסופיות על המוות למרות שזה לא נוכח בחיים שלה, מלבד סבא שנפטר הרבה לפני שנולדה).
היא ילדה שמחה וחיובית בדרך כלל. יש לה חברות טובות. פעילה מאוד. הולכת לחוגים, לבריכה, קוראת ספרים, מעט סרטים. מצליחה בלימודים (מלבד קושי בשיעור התעמלות ששם היא ממש גרועה, הולך לה טוב בהכל).

אבל יש לה קטע כבר שנים שהיא שואלת: למה הולדתם אותי בכלל? עדיף לי כבר להיות מתה.
מדי פעם היא אומרת את זה, וזה נראה לא מחובר לכלום בחיי היומיום שלה, כי היא לרוב ילדה חיונית ושמחה.
לפעמים זו אמירה שמגיעה אחרי שמתאכזבת ממשהו שלא הרשינו לה. ולפעמים לא.

אנחנו צריכים להתייחס לזה ברצינות? צריך לבדוק את זה בדרך כלשהי?

שלום רב
אני מבקש לשאול שאלה קצרה שלה עומק.
ומתסכלת את הסובבים בחיי - אני בן 33.
האם מוכר תופעה של - אי מסוגלות לעבוד.
*לא מסוגל לקום לאותו מקום
*לא מסוגל להסתגר באותו מקום
*לא מסוגל שיגידו לי מה לעשות
*לא מסוגל לבצע אותו דבר
*לא מסוגל שהשעון יקבע לי את סדר היום
*אני חייב וצריך להיות חופשי ומשוחרר .
אין לי חלומות, רק לעבור את היום בשקט.
אני לא חושב שזה עצלנות או חוסר רצון.
אין לי עבר פלילי ולא התנהגות אלימה כלל.
אני לא שותה אלכוהול ולא מעשן ולא מהמר.
*האם התופעה שאני מתאר מוכרת ?
*האם יש המלצות להכוונה ושינוי שצלחו ?
בתודה מראש
בברכה

היי,
רציתי לשאול האם ירידה חדה במשקל ללא כל ניסיון חיצוני לדבר, (כגון הקאות וכו) יכול לנבוע מהפרעות אכילה?
אני מכוונת, אם אני חווה ירידה חדה במשקל (8% בשבועיים) ללא שום אמצעי עזר (הקאות, תרופות, צום.....) האם עדיין זה יכול להיות כי הנפש שלי גורמת לזה?
כן יש חוסר תאבון, וקפה בבוקר שיכול להחזיק אותי עד הצהרים, ואם יש ירידת אנרגיה אז כוס קולה מעלה את זה. אבל אין תחושת רעב. וגם אין צום.
או שזה עלול להיות סימן למחלה אחרת?
אני לא רוצה להגיד את זה למטפלת שלי, כי היא תחשוב שזו הפרעת אכילה, למרות שממש ברור לי שזה לא. כי אני פשוט לא עושה כלוםםם בשביל זה. זה קורה לבד. אין לי שליטה על זה.
מה שמדאיג אותי זה אם זה אולי מחלה אחרת.
אשמח לחוות דעתך.

הי אני בת 32 כשהייתי נערה בערך בת 16 נסעתי באוטובוס ואיזה בחור שעמד לידי דחף את הידיים בין הרגליים שלי...
זה קרה פעמיים עם אותו הבחור בפעם הראשונה הייתי בשוק ובמקום לברוח פשוט קפאתי במקום והסברתי לעצמי בראש שזה טעות שהוא לא שם לב...
בפעם השניה כבר לא יכולתי להסביר את זה לעצמי ופשוט תפסתי תרגליים וברחתי מהאוטובוס
יותר לא עליתי לקו הזה
אני זוכרת שנורא התבישתי בזה. הרגשתי אשמה ודפוקה. אחרי שבוע פשוט שכחתי מזה והמשכתי את חיי
בשנים האחרונות אני בטיפול גם בגלל חרדות שיש לי מגברים וממיניות. חרדות שמונעות ממני להיות בזוגיות עם מישהו.. והענין הזה פתאום צף ועלה סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי בחצי פה כי שוב הבושה התלוותה לזה ולא הייתי מסוגלת ממש לפרט... והרגיש לי ממנה שזה לא משהו שאמורים לעשות ממנו ענין ובטח לא בגלל זה יש לי את כל החרדות האלה כלומר אחרי שסיפרתי לה היא המשיכה הלאה...
אבל אני נשארתי עם זה...
לאחרונה היה מקרה של קרובת משפחה. ילדה צעירה שעברה סיפור דומה
הענין איתה בטיפול אבל בנתיים בי הסיפור שלה נכנס מאד חזק ללב אני חושבת עליה ועולים לי הבזקים ממה שקרה לי ויש לי התקפי חרדה בכל פעם שזה מגיע ( חייבת לציין שיש לי הרבה התקפי חרדה גם בלי קשר לסיפור הזה)
אני רוצה להעזר בפסיכולוגית שלי אבל מתביישת אם זה ענין טיפשי וקטן.
הרי יש כל כך הרבה סיפורי אונס מזוויעים... אני מרגישה שאני עושה פיל מנמלה
רציתי לשאול אותך בתור אשת מקצוע איך בדרך כלל מגיבים אנשים שקורים להם מקרים קטנים כאלה ואיך זה אמור להשפיע על הנפש? אני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק...

היי, אתחיל בכך שאני מודעת שזה לא המקום ויש לפנות לעזרה חיצונית וכך גם יהיה אבל רציתי להבין עם מה אני מתמודדת כאן
אח שלי חווה קשים הוא לא מפסיק לדבר ולחזור על אותם הדברים בצורות שונות(לא עבר אירוע טראומתי אבל כן עולים לו דברים מהעבר שהוא הדחיק כמו ההשפעה של ההורים שלי הם גידלו אותנו בצורה מיושנת (לא הייתה שום אלימות) הם פשוט מאוד מגבילים ורוצים שנהיה ״ילדים טובים״ הצעתי לו לעשות כמוני ולא לתת להם יותר מדי כוח עליו ופשוט להגביל את האינטראקציה איתם. זה מרגיש כאילו הוא מחפש את החיבה והאישור שלהם למרות שיש טיפה זלזול ביחס שלהם כלפיו ולפעמיים גם קצת אלימות מילולית מצידם הוא ממשיך ולתת להם הזדמנויות (אבל אני מבינה שכל אחד פועל אחרת) יש לו גם כל מיני אכזבות מחברים שהתבררו כלא באמת חברים ויותר נצלנים וכל המחשבות האלה מטרידות אותו והוא וכבר לא אוכל ויושן כבר כמה ימים מין חסר מנוחה והוא פשוט לא מפסיק לחזור על עצמו. מה זה מה שקורה לו? ואיך אני יכולה לגשת אליו ולדבר איתו בצורה שתעזור לו?הוא אומר שאין לו מה להפסיד כבר