פורום טיפול נפשי

שלום, יש לי 2 בנות הגדולה בת 27 והשניה בת25 , אשמח להכוונה:ביתי הבכורה לאורך השנים היתה מבדלת את עצמה מהמשפחה, תמונות משפחתיות אין לנו איתה, טיולים כמעט ולא היתה רוצה לבוא איתנו, .חשוב לי לציין כי לאורך השנים היא עשתה תהליכים טיפוליים והקשר איתה מאוד השתנה לטובה, גם ביני לבינה מה שהיה נוראי בשנים קודמות, יחד עם זאת עדיין יש דברים שנשארו בהתנהלות שלה מולנו. לדוגמא: אנחנו מאוד עוזרים לה .כשאנחנו באים אליה הביתה (היא גרה בשכירות) אנחנו ממלאים לה את הבית בקניות מכל טוב, כשהיא מגיע אלינו תמיד יוצאת עם קופסאות, כשצריכה כסף אנחנו תמיד בשבילה.לעומת , חשוב לי לציין שהיא מאוד עצמאית, אחראית ומתנהל מאוד יפה, זאת היא לא מראה שום "הכרת תודה" (בלי קשר נושא רגשי תמיד היה אישו אצלה), מגיעה לחגים לא קונה משהו סמלי, מתחשבנת על סכומים קטנים של כסף אם אחותה מלווה ממנה, (ברמה של 15 ש"ח)אם היא מזמינה לי משהו באינטרנט שהיא הציעה להזמין (מכיוון שהיתה צריכה להגיע למכסה בהזמנה כדי לקבל הנחה) שעלה 35 שח ואני שואלת איך לשלם לה (ביט או מזומן) אף פעם לא תגיד אין צורך. גם כשהלכה לחג להורים של בן זוגה, (5 שנים הם ביחד)הייתי צריכה להציע לה לקנות משהו לאמא של הבן זוג, והיא עקמה פרצוף... אני לא רוצה לעשות השוואה אך חייבת לציין כי ביתי השניה מאוד חמה, מפרגנת, באה לחג תמיד עם משהו ביד וכך הן ראו בבית, את ההתנהלות שלי ושל בעלי, בחגים, ביום יום מול המשפחות שלנו...העניין הוא לא "המתנות לחג" אלא ההתנהלות הכללית שלה מולנו וגם בסביבה הקרובה שהיא התנהלות שלא תמיד מודעת - בכל זאת היא בת 27 . מה לעשות?

שלום
אני בת 27 ומגיל צעיר מאוד אוכלת ללא שליטה.
אני סובלת נפשית וגם פיזית עקב המצב, אני שונאת את עצמי אני נגעלת מעצמי ואני לא יכולה יותר, אני כותבת את זה לאחר התקף זלילה.
מה יכולה להיות הסיבה להתעסקות תמידית באכילה גם כשאין שום קשר לרגש פשוט רצון תמידי לאוכל גם כשאין כבר מקום בקיבה וקשה לתפקד? המוח רוצה עוד ועוד בלי הפסקה, למה? זה כבר הרבה מעבר לאכילה רגשית.
*אינני ב"עודף משקל"

אז אני כבר זמן מה מתלבטת האם לגשת לעזרה מקצועית כתוצאה מהמצב שלי שנראה לי שכבר אין לי ברירה אלא לדבר עם מישהו .
אני חווה התקפי חרדה (נדמה לי שזה ההגדרה לתחושות האלה) זה מתבטא בבכי ומועקה קשה, תחושה שנורא התגברה לאחרונה .אני יכולה להיות לרגע בסדר ולרגע אחר להיות מדוכאת ולהרגיש במקום הכי נמוך שיש.
זה החל בעיקר מתקופת הסגרים של הקורונה, מאז אני מבודדת חברתית זמן מה, ואיבדתי כל קשר חברתי שהיה לי בעיקר בגלל שהקשרים לא היו אמיתיים . והדימוי העצמי שלי נורא נמוך , זה כבר הגיע למצב של חוסר אמונה בעצמי שגורם לי פשוט לוותר על עצמי בכל דבר בין אם זה בהתפתחות שלי בקריירה או בתחום החברתי ובמציאת זוגיות.
אני מצד אחד יודעת שאני צריכה לדבר עם גורם מקצועי כי אני לא יכולה כבר להמשיך ככה , ומצד שני חוששת לפנות בעיקר בגלל שאני יכול להיות קצת מתביישת לפנות לעזרה ולא מחפשת שיאבחנו אותי בצורה כזו או אחרת , אני בסך הכל צריכה שמישהו יקשיב לי ואולי גם יעזור לי לצאת מהבוץ הזה שאני שוקעת בו .
אז אשמח אם אקבל המלצה ממך האם זה באמת נכון לפנות לעזרה מקצועית מפסיכולוג/ית ואם כן למי ? ואני בת 24 אם זה רלוונטי ..
תודה.

שלום,
בילדותי אבי התעלל בי גם נפשית וגם היה מכה אותי. בצבא הוכרזתי כחייל בודד כי לא היה לי בית לחזור אליו.
אמא שלי היתה בדיכאון קבוע עד שהתגרשה מאבא ופרחה מחדש עם בן זוג אחר.
בגיל 29 הכשהתחתנתי בלחץ רעייתי יצרתי איתו קשר מחדש הזמנתי אותו לחתונה ולכאורה קיימנו סוג של יחסים ברמה כלשהיא כ 20 שנה.כמובן שעם הבנות שלי הנכדות שלו היה לו קשר רופף עד לא קיים.גם לא רצה.
כשאבא הגיע למצב שנדרש עבורו בית מוגן ואו טיפול סיעודי עזרתי לאחי בעניינים של כספים מניצולי שואה ביטוח לאומי וכו" בקרתי אותו יחסית הרבה הייתי איתו במיון ועוד.
אבל אבא חזר והתחיל לדבר אלי כמו שהיה בילדות.רוע צרוף.
כל השריטות החרדות והדיכאון של אז חזרו אלי ואני היום נמנע מלבקר אותו בבית האבות שהוא נמצא בו.
הוא מנסה להתקשר אלי לדבר או שאני יגיע אליו . אני מנתק שיחות ומגיע רק כשצריך לעזור לאחי עבורו.
כשאני מדבר איתו או פוגש אותו הרוע חוזר במילים ודיבורים .אני נזכר בעבר וזה עושה לי רע.לכן אני נמנע מהאיש.
כשהיה בשיקום שבר רגל בנפילה באתי לבקר אותו בבית חולים לפני חודשיים הגעתי מהמרכז לחיפה . הוא אמר לי שאני בושה למשפחה קלל אותי וגרש אותי כי לא הסכמתי להעביר אותו לשכב מהכסא למיטה . דרישת הצוות הרפואי לא לשכב במיטה , פצעי לחץ.הלכתי משם וזה שבר אותי סופית.


היו פה ושם דברים טובים איתו בילדות כשהיה לוקח אותי לדוג איתו או זכור לי שקנה לי רכבת חשמלית צעצוע כשחזר מחו"ל בתפקיד צבאי שייטת 13.
אבא סרוט גם כניצול שואה וגם כאיש שייטת 13 זה ברור לי.
ברור לי שהוא ימות בקרוב ובעצם יש לי מעין הרגשה שמחר אין אבא שאני לא פוגש אותו ומדבר איתו בטלפון.
דילמה שאני קם איתה כל בוקר כמעט.
קשה לי עם לא לראות אותו כמעט נתקתי קשר וקשה לי לראות אותו כי הוא תמיד בעבר וגם היום רק עושה לי רע.
מה עושים?

אני בת 45 וסובלת מדיכאון/דיסתימיה. רק בשנה האחרונה הגעתי למטפל והבנתי את האבחנה הזו. בעיקר חוויתי את זה כנתקים בחיים. קשיים בריכוז וביכולת ללמוד ולהגיע להישגים. אני מטופלת באסטו כבר 10 שנים. ולא מרגישה שזה עוזר באופן מספק. חושבת לבדוק חוות דעת שניה אצל פסיכיאטר.ית מומחים. אז.. מחפשת המלצות לפסיכיאטר.ית/מומחים בעדיפות לאיזור ירושלים ובעדיפות להתמחות בנושא הדיכאון.
וגם המלצות לטיפולים משלימים (תרופות טבעיות וטיפולים טבעיים)

נפרדתי מהמטפלת תוך שבועיים מהרגע שהעלאתי את הנושא שאני רוצה לקחת הפסקה ( ארבע שנים בטיפול) . היא אמרה שלא תתווכח אבל לדעתה זה לא צעד נכון.
רציתי לדעת במידה וארצה לחזור תוך חודש/ חודשיים/ שלושה האם תקבל אותי?
יש אפשרות שתגיד לי שאין מקום ולא תקבל אותי יותר?

התחלתי טיפול לא מזמן, אני מטופלת ע"י פסיכולוג גבר דתי. אני משתפת אותו כמעט בהכל, בלי חשש.
אבל יש את הנושא של הפגיעות המיניות שעברתי שקשה לי לשתף אותו בעיקר בגלל שהוא גבר ולא אישה. הוא גם דתי ואני לא יודעת כמה זה נכון לדבר איתו על דברים כאלה. אני לא ארגיש בנוח לשתף אותו במקרים שהיו, כי קשה לי לסמוך על גברים.
מצד שני, אנחנו כבר עשינו הרבה מפגשים ביחד ולא נראה לי הגיוני להתחיל טיפול אצל מישהי אחרת כדי שאוכל לשתף אישה.
מחפשת המלצות / עצות.
תודה (:

בת 26 עוד מעט, לקראת סיום תואר. מרגישה שיש לי חרדה מסוימת מלהיכנס למקומות חדשים, מרגישה תמיד חסרת ביטחון ובייחוד פחד להיכנס למקצוע שלי בגלל חרם שעברתי כשהייתי ילדה.
בנוסף, אני סובלת מאכילה כפייתית, ומהתעסקות בלתי פוסקת מדימוי גוף ומזון כבר מספר שנים.
אחרי מספר חודשים של מחשבות וטיפול אצל תזונאית קלינית, אין לי ספק שזה נובע מקשיים נפשיים ולחץ שאני נמצאת בו. מרגישה שכל דבר קטן מטלטל אותי, אני חסרת סבלנות כלפי אנשים ובכללי, לא מרגישה כמו עצמי בחצי שנה האחרונה.
אני כל כך רוצה להרגיש טוב עם עצמי מכל הבחינות ולהרגיש שאני משמעותית עבור עצמי ועבור אחרים ולא יודעת איך להתחיל. עזרה!

היי ליטל.

לפני חודש נפרדתי מבן זוגי, לא הסתדרנו הוא רצה להיפרד וזה כואב לי עד עכשיו.אני מתפקדת רגיל הולכת לעבודה הכל בסדר, אבל את המחשבה אני לא יכולה להוציא. אני עדיין אוהבת אותו, למרות שהוא רצה להיפרד כי לא הסתדרנו. כמו שכתבתי לך פעם קודמת הרופא אמר שאני במצב טוב מאוד אני גם מפחדת להגיד לרופא על המחשבה האובססיבית הזאת. אשמח לטיפ מה לעשות כדי להוציא את החבר הקודם שלי מהראש? אני ממש מודה לך ליטל יום טוב שיהיה לך ושוב תודה

שלום אני תכף בת 28 במהלך חיי תמיד התקשיתי בקשרים חברתיים למרות שתמיד אהבו אותי,אין לי חברים לא שמרתי על שום קשר רוב הזמן לבד חוזרת בתשובה עד לפני כמה חודשים גרתי עם בןזוג לראשונה בחיי,קשר של 3 שנים מאוד קשה שבמהלכו היו לי התקפי זעם אם זה מילולית ופיזית, דיכאונות וחרדות מסיטואציות חברתיות ומאנשים, כרגע כבר כמה חודשים בבית של ההורים איןתקשורת יותר מדי לא עובדת כל היום בבית מרגישה אבודה צריכה עזרה ולא חושבת שהפרעה נפשית זאת הבעיה, לאחרונה יצא לי להתקל בסיפורים של מבוגרים שגילו שהם על הספקטרום באמצע חיים ולראשונה אני רואה אור בקצה המנהרה הרבה נקודות מתחברות לי רציתי לדעת איך אני בודקת למי לפנות. תודה כל טוב

בת 24 . החיים הובילו אותי לכל מיני מצבים שגרמו לי להסתמך על עצמי ולנהל אורך חיים שברובו אני לבד- מאז ומתמיד הצטיירתי כאחת שפחות משתפת שמתמודדת לבד, הרבה זמן שגם לא ברחתי ודי אהבתי את התואר הזה ועדיין אוהבת. זאת מי שאני מצד אחד ומצד שני אני מלאה באהבה, ונתינה כלפי כל מי שסובב אותי .תראו לי שאתם אמיתיים ואתן לכם את העולם כולו.
יכול להיות שזו בעצם הבעיה, אין לי סטנדרטים לחברות מלבד אמינות,אני סלחנית וקל לכל המעגל לדרוס אותי ולצפות ממני לדברים שאני לא מצליחה להבין. נמצאת במערכת יחסים בריאה ואוהבת שכן, דורשת ממני קצת יותר תשומת לב, במקום פרגון אני מרגישה ביקורת קשה לגבי ההתנהלות שלי עד כדי החרמה מצד ״החברות״ שלי.אני מודעת לזה שאני לא יודעת לתקשר בצורה ״נשית סטנדרטית״ ופתוחה לקבל הערות אבל זה כבר ממש רצח אופי ואני לא מצליחה לחיות עם המחשבה הזאת .
זה מפיל אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על זה ולהבין מה עשיתי לא בסדר. אף אחד לא מרוצה ממני, לא המשפחה,לא החברות ולפעמים גם בן הזוג
מרגישה שאין לי כוחות יותר להתמודד עם הציפיות המוגזמות האלה, ובעיקר- שאין לי עם מי לדבר.

בן 23, לפני בערך שנה וחצי יצאתי מזוגיות של מספר חודשים שהיתה לי רעילה, מצאתי את עצמי רק מנסה לרצות והיא תמיד גרמה לי להרגיש כאילו אני לא טוב מספיק בשבילה. בשלב מסויים היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. יום למחרת קמתי הפוך ולא הצלחתי לחשוב עליה.. כל מחשבה עליה עשתה לי רע ורציתי להמנע מכל קשר אליה מסיבה לא ברורה! נפגשתי איתה ממש בכוח וגם בפגישות הייתי כולי בחילות וחוסר חשק לשום דבר (במשך מספר שבועות). המצב הזה ממש הפחיד אותי אבל שיערתי שמדובר נטו כי הנפש לא יכלה לספוג את הריצוי הזה כבר אז נפרדנו - והרגשתי הרבה יותר טוב לאחר מכן.

התחלתי לצאת לאחרונה עם בחורה אחרת, מדהימה מכל הבחינות וטוב לי איתה! ופתאום בהפתעה תוך כדי שאנחנו יוצאים נתקפתי בהרגשה הזאת שוב, וזה בא והולך בכל פעם שאני חושב עליה. הרגשה כזאת של אני לא רוצה להיות פה כרגע.. עומס נפשי כזה. יש לציין שאני איתה פתאום הכל מדהים וכיף לי, למרות שעדיין משהו מעקצץ. מה קורה לי?

שלום,
מזה תקופה של שנתיים אני סובל מבעיות שינה קשות מאוד וכתוצאה מכך אני לא מצליח לתפקד כלל במהלך היום ולעשות שום דבר (הרגשה כללית כאילו לא יושן בכלל).
שמתי לב שבעיות השינה מחמירות מאוד כתוצאה מרעשים של גרירות דפיקות או כל מיני רעשי בניין שבעיקר מגיעים מהשכנים שגרים מעליי. מעלי גרים שכנים חרשים שלא ממש יש עם מי לדבר שם בעניין. שמתי לב שיש פעמים שהשכנים לא נמצאים בבית ואז אני מצליח לישון כבר יותר טוב ולתפקד.
חשוב לציין שתמיד היו לי כל מיני בעיות שינה אך הם החמירו משמעותית לאחר מעבר דירה לפני כשנתיים וכתוצאה מכך נהייתי מאוד רגיש לרעשים האלו.
כרגע כבר תקופה דיי ארוכה אני מושבת בגלל מהמצב.

עם כמה שזה נשמע אבסורד מרגישה שאני מכורה להפרעת האכילה ושהניסיון הקצר לטפל בה רק חיזק בי את ההתנגדות ברמה כזו שאני בחרדות מהחזרה לטיפול אצל המטפלת כי אני יודעת שהיא לא תוותר לי וכבר לפני חופשת פסח היא אמרה שאם אני עוזבת את הדיאטנית הזו אני צריכה ללכת על חלופית . מאז אותה פגישה , למרות ההפסקה הארוכה (ולמרות הקושי ) לא יצרתי איתה קשר גם לא במייל.
לא יודעת בדיוק למה עשיתי את זה מרגישה קצת שרציתי לברוח ממנה ומהלחץ הזה שהיא דורשת ממני לעשות מה שאני לא רוצה
ועכשיו כשהפגישה מתקרבת יש בי דחף לבטל אותה בתירוצים שונים כשבתוכי אני יודעת את הסיבה האמיתית: אני בחרדות מזה שהיא שוב תיכנס איתי לנושא הזה,
זה ששמעתי ממנה בפגישה האחרונה ששילוב טיפול דיאטני ופסיכיאטרי במקביל זה תנאי מבחינתה , רק הגביר בי את החרדה, הרצון להיעלם וההתנגדות החזקה לטפל בהפרעה!!! בעוצמה כזו שגורמת לי לחשוב לוותר על הטיפול הפסיכולוגי העיקר שלא ישתלטו עלי (ועליה...)
קשה לי לתאר את התחושות ועוצמת המחנק אני מרגישה במצוקה נוראה לא מצליחה לחשוב ללכת לפגישה הבאה :(

שלום, היחסים ביני לבין הילדים במיוחד הגדול (שהוא כבר נשוי ועם ילדים) לא מספיק חמים. אין בנינו נתק אבל אני לא מרגישה שאני חשובה להם. אני מנסה לחמם את הקשר ולא מצליחה. הדבר הזה גורם לי לעצבות קשה עד כדי דיכאון.
האם יש מטפלים שיכולים לסייע גם בגילאים כאלה? האם כדאי להכניס את כל המשפחה לטיפול או לטפל רק בעצמי.

תודה