פורום פסיכולוגיה

שלום רונה.

ראשית, אני שמחה לשמוע על הטיפול המשמעותי והעמוק שזכית לו. 

התאהבות בטיפול, על כל הניואנסים והרגשות הנלווים לה, היא אירוע משמעותי, שכפי שאת מתארת יכול להיות מטלטל, מבהיל, נעים, מערער ועוד מגוון רגשות. לאור זאת, עיבוד של החוויה הרגשית על המגוון החוויתי שנלווה לה בתוך הטיפול יכול לסייע בחשיפת וחקירת רבדי נפש עמוקים שלא היו נגישים עד כה, ולכן אני מסכימה איתך ששיתוף הוא הדרך בהא הידיעה להתמודדות. נשמע מדברייך שאחד הדברים העוצרים מבעדך לשתף בתחושה הוא החוויה שאהבתך תהיה מעייפת, מכבידה ולא רצויה. אלו תחושות מכאיבות ומעציבות, אבל אני משערת שהן חלק מהתוכן הנפשי החשוב כל כך שמתעורר כרגע. לכן אני יכולה רק להציע לאזור כוחות ולצלול פנימה. אם זה קשה, אפשר אולי להתחיל משיתוף בקושי והחשש שאת חשה לקראת שיתוף בנושא רגיש הקשור ליחסים.

אני מתארת לעצמי שטיפול שהוא כל כך נוגע ומשמעותי יאפשר יצירת שיח טוב וחשוב, שיתרום ויצמיח.

ליטל

שלום לך.

אני מקווה שה"לא משנה" מגיע ממקום של הקלה, אולי של תחושה שבכל זאת יש תקווה ואפשרות להיעזר גם בקרב בני אדם.

הכאב העצום שעולה מדבריך, ברגעים של יאוש וחוסר אמון, הוא בוודאי מייסר וקשה מנשוא לפעמים. אבל אני גם זוכרת שיש סביבך מטפלים ואנשים שמנסים לסייע- גם אם לפעמים המפגש איתם קשה ומתסכל.

אני מקווה שלאט לאט תמצא הדרך להקל עליך.

ליטל

שלום אריאל.

איני יודעת כמה מטופלים יכול ורוצה להחזיק כל מטפל, ולא בטוחה שהצלחה טיפולית נמדדת במספרים, אך מסכימה איתך שזה לא לב העניין, אלא משמעותו עבורך. את מתארת שתי אפשרויות- מטפל מצליח ולא אכפתי או מטפל שאולי אכפתי אבל הוא לא "מצליח". איני יודעת מה זה מצליח עבורך,אבל שתי האפשרויות נשמעות לא פשוטות- אף מטופל לא רוצה (ולא צריך) מטפל אדיש, אבל גם לא מטפל הנחווה כ"לא מצליח". אלו שתי אפשרויות כואבות ולא פשוטות אשר יש לי הרגשה שנוגעות באלמנטים משמעותיים בנפשך, ולכן מציעה לאמץ את המלצתך לעצמך, ולהתבונן, לחשוב ולהרגיש את הנושא בטיפול.

ליטל

שלום ים,

קודם כל, חשוב לזכור שגם אחרי תקופות קשות ביותר, בהן הכל נראה שחור וחסר תקווה, יכול להיות שיפור. אני מאוד שמחה לשמוע שהתחלת טיפול תרופתי, ומעודדת אותך לפנות גם לטיפול רגשי במקביל. אני לא פסיכיאטרית, אבל כידוע הסתגלות לתרופות מסוג זה לוקחת זמן ולכן אני מאוד מציעה לך להתאזר בסבלנות ולא להפסיק להאמין שיכול להיות שינוי לטובה. כמובן שאם יש צורך בכך ואת סובלת מתופעות הלוואי, אני מאוד מעודדת אותך לפנות לפסיכיאטר להתייעצות ולהקפיד על המעקב. כמו שהדגשנו כאן בעבר, אם את מרגישה צורך בתמיכה מיידית ויש מחשבות אובדניות קונקרטיות, כדאי מאוד לפנות לעזר מיידית למשל בקו החם של ער״ן. 

אל תתייאשי, והמשיכי להאמין שיכול להיות טוב יותר. אני מאמינה שכאשר תחווי הקלה אפילו קטנה, וגל הייאוש ידעך מעט, תוכלי לשים לב גם לדברים ששווה לחיות למענם. 

תרגישי טוב והמשיכי לעדכן,

יעל 

שוב שלום לך,

אני לא חושבת שקיים דבר כזה ״מטופל שלא ניתן לטיפול״. גם אם העבודה עם המטופל היא קשה או מורכבת יותר, אני חושבת שלכל אחד יש אפשרות לשינוי ולהתפתחות, אבל בהחלט חשוב שסגנון הטיפול והמטפל יתאימו למטופל. לפעמים זה דורש ניסוי וטעיה. בכל מקרה, כפי שכתבתחי בהודעה הקודמת, אני מאוד ממליצה לך להעלות את השאלות שאת מעלה כאן גם מול המטפלת. גם אם זה לא הטיפול המתאים, אולי הצפה של החששות שלך שאינך ניתנת לטיפול יוכלו לתמוך בהבנה יותר מעמיקה של הקושי שאת חווה כרגע. 

בהצלחה,

יעל 

שלום תמר,

השאלות שאת מעלה חשובות ומשמעותיות, כאשר לצערי לא נוכל לתת עליהן מענה ברור כאן. שתי האופציות אפשריות. האחת, שמשהו במטפלת הספציפית מייצר אצלך סגירות וקושי להיפתח ומשהו בטיפול הנוכחי לא מתאים, והשנייה שמדובר בהדרדרות תקופתית הקשורה בהצפה של תכנים רגשיים, שהינה חלק מהתהליך שאתן עושות. לא תמיד טיפול מניב תחושות חיוביות יותר באופן מיידי, ולעתים כרוך גם בתקופות של קושי. מבחוץ יהיה לי קשה להבין באיזה מהתהליכים מדובר. עם זאת, טוב שאת מביאה בחשבון את שתי האפשרויות. אני מציעה לך לנסות לבחון האם את מרגישה שהקשר הטיפולי באופן כללי תומך ומתאים לך, אך יש קושי ספציפי שאולי גם עולה מול אנשים אחרים בחייך. אם התשובה היא שהקושי מול המטפלת אינו ספציפי, ואינו מוכר לך מיחסים אחרים בחייך, ייתכן שהקשר הטיפולי הנוכחי פחות מתאים לך ואפשר לחשוב על שינוי. בכל מקרה, אני מציעה לך לא להיבהל מהשאלות האלו. הן לגיטימיות ומובנות, ולפעמים לוקח זמן להגיע לתשובה הנכונה. להכיר מה נכון לך ומה תומך בך ומה פחות יכול להיות גם חלק מהתהליך שאת עוברת כרגע ואני מעודדת אותך להמשיך ולבחון זאת. 

בכל מקרה, אני חושבת שכדאי שהקשיים שלך יהיו מדוברים בטיפול. גם אם את מתלבטת לגבי הטיפול עצמו, תוכלי לנסות להעלות זאת מול המטפלת שלך, ולחשוב על כך ביחד. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

אורח החיים המודרני יכול בהחלט לייצר לחץ ומלווה לעתים קרובות במחסור בזמן פנוי ותחושה שצריך להספיק עוד ועוד. ישנן דרכים שונות בהן ניתן לתמוך בהפחתה של לחץ ומתח וביניהן הפחתה של עומס והצבת גבולות בעבודה, פעילות גופנית, מפגשים חברתיים, מדיטציה, שהייה בטבע ועוד. נסי לבדוק מה תומך עבורך בטיפוח של נינוחות ורוגע גם במהלך השבוע. כמובן שאם את מרגישה צורך תוכלי לפנות לטיפול רגשי בו תוכלי לקבל תמיכה בהפחתה של לחץ ושל מתח בחייך. לטיפול במצבי מתח ודאגנות יתר, קיימים סוגי טיפולים שונים וביניהם טיפולים קצרי טווח כגון טיפול קוגניטיבי התנהגותי. כמו כן קיימות סדנאות התומכות בהפחתת מתח בחיי היום יום כגון סדנאות מיינדפולנס לדוגמא. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

אני מצטערת לשמוע על האובדן-אובדנים שלך. זה קשה, ובטח בתקופה רגישה וסוערת כמו זו שאת עוברת. ואולי משהו מהקושי של חווית האובדן התגלגל גם להתכתבות של הבוקר ומחלחל לקושי לשאת את הזמן עד לפגישה הבאה, ולפחד לאבד את המטפלת דרך אובדן אהבתה. 

אני יכולה לדמיין כמה קשה לשאת את הזמן, אבל גם חושבת שהחוויה הזאת של האכזבה, והאובדן, וה"עזיבות" שאת מתארת היא לא עדות לכך שאכן הרסת או איבדת אלא בעיקר לעוצמת הכאב והפחד לאבד עוד, לאבד שוב. במילים אחרות, אני חושבת שאולי היה מקל אם היתה דרך להחליף את החרדה ממה שקורה/יקרה מול המטפלת בכאב על מה שהיה בעבר. משם, אולי, אפשר היה לפחד פחות ולשאת את החוויה הרגשית כתוכן נפשי מכאיב, אך לא "אמיתי" במובן של סכנה ממשית של אובדן. סכנה אשר מתוך "הכרותי" עם הטיפול שלך, את יכולה להסיר דאגה מליבך לגביה. 

ליטל

שלום לך,

נשמע שאת מוצפת ושקשה לך לבחור באופן מודע את התכנים עליהם את רוצה לדבר. במידה ואת עדיין בטיפול, אולי תוכלי להשתמש בטיפול על מנת לנסות להבין מה קורה לך במצבים בהם את ״שופכת״ את שעל ליבך מול אנשים, ומה בעצם הצורך שלך. אני חושבת שזה משמעותי ביותר שאת מודעת לכך שאולי עברת מקיצון אחד לשני (שניהם יכולים להיות קשורים בחוסר ביטחון כמובן, כי אלו שני צדדים של אותו המטבע) ושכדאי למצוא איזשהו אמצע - אפשרות לשתף ולשוחח עם אנשים באופן פתוח, אך עדיין עם גבולות ועם מודעות למה מתאים ומה פחות. נסי שלא לבקר ולשפוט את עצמך על כך שכרגע את לא מצליחה לייצר גבולות שכאלה, ותהיי סבלנית עם התהליך. אני מאמינה שעם סבלנות כלפי עצמך ולמידה של המנגנונים שמפעילים אותך במצבים חברתיים, תוך תמיכה בפיתוח מנגנונים של ויסות והרגעה, תוכלי להרגיש שיש לך יותר שליטה במצבים חברתיים. אני חושבת שלשם כך כדאי להמשיך בתהליך הטיפולי. 

בהצלחה,

יעל  

שלום שומדי,

אני מציעה שתנסי לשוחח איתה על כך. נשמע שהמילה שהיא אמרה העלתה בך תחושות חזקות, וגם אם היא לא התכוונה, תוכלו להשתמש בטיפול כפלטפורמה לתת מקום למה שהיא עוררה בך ולנסות להבין ביחד מה קרה לך סביב המילה הזו. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

אני שומעת מדבריך שאתה נמצא במצוקה מאוד גדולה וחווה תסכול שכן אתה מרגיש שהטיפול הנוכחי לא מצליח לתת מענה מספיק הולם ומקיף למצבך הנפשי. כמובן שיש אפשרויות טיפוליות יותר אינטנסיביות מטיפול שבועי וביניהן פסיכואנליזה שמתקיימת מספר פעמים בשבוע, טיפול פסיכותרפי שמתקיים פעמיים-שלוש בשבוע, וכמובן מסגרות טיפוליות ופסיכיאטריות אישפוזיות וכדומה. אני מאוד ממליצה לך לשתף את המטפלת שלך בחוסר שאתה חווה ואולי ביחד תוכלו לחשוב על מסגרת טיפולית יותר מתאימה עבורך וכמובן לשתף במחשבות האובדניות ובתחושת הייאוש שאתה חווה ולא לוותר על מציאת מערכת תמיכה טיפולית משמעותית ומקיפה יותר עבורך במידת הצורך. 

חשוב מאוד לציין, שאמירות בוטות, אלימות, או בעלות גוון מאיים לא יפורסמו באתר שלנו ועל כן תוכן ההודעה נמחק. אני מעודדת אותך להמשיך לשתף בפורום, אך תוך שמירה על כללים אלו. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

נשמע שהיא עושה מאמצים משמעותיים לשמר את המצב הנוכחי. אין הבטחה שהמצב לא יחזור על עצמו, ואני בטוחה שידיעה זו בפני עצמה עלולה להיות מדאיגה לעתים. עם זאת, מעודד לדעת שעל אף החוויה שהיא חוותה היא הצליחה לשקם את עצמה ואף לתפקד ברמה גבוהה ללא טיפול תרופתי. אני תוהה אם יש אינדיקציה לדאגתך הנוכחית שמא המצב יחזור על עצמו, ואם קרה לאחרונה משהו שגרם לך לחשוש שיש הדרדרות במצבה. במידה וכן, אולי אפשר לשוחח על כך איתה ולעודד אותה להיבדק שוב או להתייעץ עם הרופא המטפל כיצד לגשת לעניין. במידה ואין אינדיקציה שכזו, ועדיין יש דאגה, היא עדיין מובנת, ובמצב שכזה תוכל אתה בעצמך לפנות לתמיכה בכדי לתת מקום לחששותיך ולחשוב כיצד לתמוך בה בצורה הטובה ביותר. כמו כן, אולי תוכלו לנסות לפתח שיח פתוח בנושא, על מנת שיהיה מקום לחששות המשותפים. יכול מאוד להיות שגם היא חוששת מכך. חשוב מאוד לא לייצר בהלה וכמובן שבמידה ותנהלו שיח בנושא, הוא לא יהיה שיפוטי או מבהיל, אלא אמפאטי ומכיל. 

בהצלחה,

יעל 

תוכל לקרוא כאן מידע נוסף אודות סכיזופרניה

שלום לך.

גדילה היא כואבת. תמיד ובפרט כאשר היא מלווה בפחד לאבד ובקימה מתהומות עמוקים. במובן זה, אני תוהה האם ה"לחץ" והציפייה לגדילה שאת מתארת הם אכן חוויתה של המטפלת, או שזו בעיקר עמדה שלך, עמדה לא חומלת וחסרת סבלנות לקצב, לקושי, לכאב ולצרכים הנפשיים. אי אפשר להאיץ בנפש ויש לי הרגשה שהמטפלת שלך, על רגישותה הגבוהה אלייך שאת מתארת, יודעת זאת, אך אני תוהה עד כמה את עצמך מסוגלת להיות כך כלפי עצמך. 

אני כמובן מציעה לשתף את המטפלת שלך בתחושות האלו אך בינתיים, ולצד זאת, אני חושבת כמה יכול היה להיות קל יותר אילו היית יכולה להיות סבלנית יותר לעצמך ולא לכעוס ולשנא כל כך את הצרכים והכמיהות שמתעוררים בך. נסי אולי ברגעים האלו להיות לעצמך כאם שאולי כבר מותשת מעט, אבל גם מבינה משהו על כאבי הגדילה והזמן שנדרש לצמיחה והתפתחות של ילד. לאט ובעדינות.

ליטל

שלום תמר.

נשמע מדברייך שתחת הכותרת של "בושה" נמצאות חוויות הקשורות לתחושת ערך, אמון, קבלה וספק לגבי המידה בה את רצויה. אני מרשה לעצמי לשער שתחושות אלו אינן נובעות מאינטראקציה ספציפית עם המטפלת אלא מכאב שאת נושאת בנפשך ומתעורר בעוצמה בתוך הקשר האינטימי הנוצר בטיפול. לאור זאת, נדמה לי שהדבר המרכזי שאפשר לעשות, גם כדי להקל עלייך בטווח הקרוב וגם (ובעיקר) כדי לסייע לך לזוז ולצמוח ממקום מייסר זה, הוא לשתף את המטפלת בתחושות על פרטיהן הספציפיים ולתת לעצמך מקום לעבד ולהבין יותר. אני מתארת לעצמי שזה לא קל ואולי אף נשמע כמו מתכון בטוח להעצמת הבושה והקושי, אבל בטווח הרחוק אני מאמינה שזו הדרך להניע שינוי, ושזה מהלך ששווה את הכאב והמבוכה.

ליטל