פורום טיפול נפשי

אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה במצוקה גדולה.
אני מרגישה שהמטפלת שלי ( אולי באופן לא מודע קצת) מאשימה אותי בכל מה שקשור לה"א. ואם ביטלו לי שוב את התור לאינטייק מטעם הקופה ודחו אותו בעוד זמן אז "אני הלא בסדר כאן" כי לדבריה אם הייתי מאוד רוצה הייתי משיגה תור קרוב יותר (אני לא יודעת איך הייתי משיגה כשהתקשרו לבטל אני ניסיתי להגיד שזה כבר פעם שנייה וכו... ניסיתי לבקש שיעשו משהו ונעניתי שאין מה לעשות וכל ביטול נעשה בתיאום ובאישור עם הפסיכולוגית / מנהלת של המקום)
לאחר מכן ניסיתי לשלוח מייל בבקשה שיעבירו למנהלת ניסיתי להתקשר שוב ועוד לא קיבלתי תור מוקדם , חשבתי שהמטפלת שלי תעריך את הניסיונות / לפחות לא תאשים אותי. אבל מבחינתה היא רוצה תוצאות וזה מה שחשוב כרגע ואם אין תוצאות עד תאריך מסוים (והגדירה לי אותו) אז היא לא יכולה להמשיך לטפל. זה מה שהיא אמרה בפגישה האחרונה. אני לא יודעת אם בגלל האמירה הזאת אבל פתאום הרגשתי נוראאאאאאאאא פעם ראשונה שבזמן הטיפול כשאני בתוך החדר עם המטפלת לכאורה ואני מרגישה הכי הכי לבד ושאין אף אחד בעולם שמבין אותי / יכול לעזור לי הרגשתי בבת אחת מפורקת ושאין לי כח לא פיזי ולא נפשי בשביל לדבר אפילו אין לי כח לפתוח את הפה ולנסות לשתף אותה כי באותם רגעים היא ממש לא משמעותית ורלוונטית היא מרגישה לי אוויר וכלום ושהיא לא יכולה לעזור וגם לא בכיוון אפילו. לא מצאתי חלקיק כח בשביל לנסות לדבר / להוציא מילה . תחושה של אין קרקע ואין כתובת פשוט אף אחדדד, מפחיד ורע מאוד. הרגשתי שהיא כלום!!! פשוט אוויר! חפץ! חסרת משמעות עבורי ומה שהיא לא תעשה / תגיד לא יצליח לעזור לי / אני לא אצליח להרגיש
אני מרגישה שאני לא יודעת להסביר את עצמי ולכן היא לא מבינה אותי כי אולי אם הייתי מסבירה יותר טוב היא הייתה מבינה כמה אני כן מנסה כמה זה באמת לא אשמתי כמה הביטולים האלה מתסכלים גם אותי
נהיה לי ממש ממש רע הטיפול בגלל זה . אני רוצה לבטל את הפגישה הבאה. לא רוצה לבוא "על תנאי " / תאריכי יעד. מעדיפה להפסיק מעכשיו

שלום אני בת 27 והמראה החיצוני שלי מאוד שולט בחיי לרעה.
מאז ומתמיד, עוד בתור ילדה ועד היום לועגים למראה החיצוני שלי, בעיקר בילדות ועד תחילת גיל 20.
לכל מקום אליו הייתי הולכת, אפילו אנשים זרים לחלוטין הוא מתייחסים אליי לא יפה עקב המראה שלי.
מכיוון שאינני מכירה דבר אחר זה מונע ממני להיות בקרבת אנשים, יש לי פחד עצום מאנשים ומגברים בעיקר.
מעולם לא היה לי חבר או משהו שקרוב לזה מהפחד ללעג התמידי כלפי המראה שלי.
הדבר הפך לחמור עד כדי כך שאני נמנעת מהכול, מאיזורים עמוסי אנשים, ממסעדות, מתאורה מסויימת, העדפה לצאת מהבית רק כשיש צורך ובעיקר בשעות הערב שכבר יחסית מחשיך.
אני נמנעת מלעשות הכול, אין לי תחביבים, אני לא יוצאת מהבית, אין לי חברים ואני בגדול חיה בין 4 קירות.
זהו המצב מגיל 14 בערך..
אני לא יודעת אם לשאול מה עליי לעשות כיוון שזה די ברור שיש צורך בפניה לטיפול.
אך כפי שכבר תארתי אינני יכולה עקב המראה שלי.
החיים שלי מבוזבזים, חסרי תכלית וחוסר מעש.
אין לי סיבה ממשית לקום בבוקר כיוון שאני כלואה בין 4 קירות רוב היום (אינני עובדת ומעולם לא עבדתי).
אני לא יודעת איך לשבור את המעגל האכזרי שאני נמצאת בו.
אני בבית כבר קרוב לעשור, ללא קשר עם העולם החיצון כמעט.
ההורים שלי לא יודעים על הסיבות וכאשר ניסיתי להסביר קטעו אותי ישר והתייחסו בלעג.
לצערי משפחתי בטוחה שאני פשוט לא רוצה לעבוד או שמשהו אצלי פשוט לא בסדר ומעולם לא קבלתי עזרה, גם כאשר ביקשתי.
אני לבד במערכה ואין לי למי לפנות.
תודה על ההקשבה.

שלום וברכה,

אני עובדת קרוב ל5 שנים כמנהלת מרכז לנשים בבריאות הנפש,
יש לי מדריכה , עוסי"ת במקצועה,
אישיות מדהימה, חמה ולבבית.
נמצאת עבורי, ועבור הצוות שלנו 24/7.
חשוב לי להדגיש שאנחנו מאוד מכבדות את הגבולות זו של זו בצורה בריאה.
בעקבות שיתופים אישיים שהעליתי מולה, היא הפנתה אותי לטיפול ,ואני מודה לה על כך מאוד, ומעריכה.
היא הדגישה עבורי, שזמן ההדרכה שלנו, הוא שלי, וללא קשר לטיפול אני מוזמנת להעלות מולה, כל מה שמתאים לי,
ישנו סיפור מאוד קשה שחוויתי בעבר, העליתי אותו מול המטפלת, ואני מרגישה צורך חזק להביא אותו גם מולה, אך שוב. יש בי חשש, לצד המחשבה שזה יהיה הדבר הנכון.
חשובים לי מאוד הגבולות, ואני משתדלת לשמור עליהם מאוד.
האם זה נקרא טשטוש גבולות, להיות בטיפול במקום אחד,
ולהעלות משהו שמאוד יושב לי על הלב במיוחד בתקופה זו, ולא קשור ישירות לעבודה?
מעדיפה להתייעץ על כך באנונימיות ,ולא להעלות את הלבטים הללו בטיפול, היות והוא ממש חדש.
תודה, נועה.

גדלתי עם הורים מעט מגוננים ושלא ידעו למלא אחרי הצרכים הרגישים שלי וחסך של חום ואהבה (דוגמא: אם הייתי רוצה לצאת זה תמיד היה בתנאים שלהם כמו להסתובב עם ״ילדים טובים״ ולחזור בשעות מסוימות ואם לא הייתי חוטפת הרצאות על זה ואבא שלפעמיים היה מגחך אם הייתי מציגה איזשהו קושי ריגשי ולפעמיים היה אומר ״למה יצאו לי ילדים כאלה דפוקים״
ואמא שלא בדיוק הייתה לה עמדה אבל פעלה בלגונן מפחד שיקרה רע לילדה. גדלתי כאדם שעד היום די רגישה ביישנית עם חוסר ביטחון עצמי וערך עצמי נמוך לא הייתי יוצאת עם חברים והחברים היחידים שלי היו במסגרת הבית ספרית לא מעבר עם הזמן לא הרגשתי צורך אמיתי לפתח חברויות או לחוות סיטואציות חברתיות(אם הייתי יוצאת עד מאוחר כל המחשבות שלי היו מה ההורים יגידו זה די ניהל אותי) עד שבשנות ה20 שלי היה לי יותר חופשיות וזה התבטא במרדנות מינית(המון מין מזדמן וחיפוש תשומת לב גברית) בתקווה למלא את החלל הריגשי אפילו שידעתי שזאת לא הדרך גם אם זה באופן לא ישיר ובלי ידיעתם
למה זה והאם יש קשר בין הדברים?

בתי בת ה-8, בעת ששיחקה ניגש אליה ילד בערך בן 14כנראה על הספקטרום לשחק עם הכדור . ראיתי שהם מסתדרים והתרחקתי ופתאום שחזרתי ראיתי שניסה לחבק ולנשק אותה. צעקתי לעברו מתי שהיה ממש קרוב אליה והוא התרחק , אך הבת שלי נבהלה והחלה לבכות.
אני דואג לבת שלי שלא תושפע מכך יש משהו שאני יכול לעשות?

היי אני בת 27 ובשנים האחרונות יש לי כל מיני פציעות אחת לכמה זמן, כאשר זה קורה אני נהיית מאוד מתוסכלת וחסרת סבלנות וניכנסת למצב של אכילה רגשית מתסכול.
ספורט זה דבר שאני נאחזת בו מאוד מכיוון שאין לי כמעט שום דבר אחר בחיים, יחד עם זאת אני לא עושה כל כך הרבה על מנת שיהיו לי כל כך הרבה פציעות.
אבל השורה התחתונה היא כזו, כאשר יש לי פציעה או אפילו מצב בריאותי כזה או אחר, אני לא מצליחה לתפקד, זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ואני באמת ובתמים מאמינה שזה בחיים לא ישתנה ולנצח אשאר עם זה ואכנס לדיכאון שאני כל כך נלחמת בו ביום יום באמצעות פעילות גופנית בעיקר.
אני פשוט מה שניקרא "רואה שחור בעיניים" ולא מצליחה לראות מעבר.
אני מודעת לחוסר פרופורציה וזה מאוס עליי.
יש לציין כי הפכתי לכזו בעיקר מאז שאובחנתי עם אנדומטריוזיס וסבלתי עשור שלם (ללא איבחון) ועדיין מכאבים קשים שמגבילים אותי ביום יום למשך לפחות שבוע כל חודש ומשתקים אותי לחלוטין.
ואני פשוט לא מוכנה לקבל את העובדה שאתמודד עם דבר נוסף מלבד האנדו, שכן חיי סובבים סביב הכאב הפיזי שזהו גם הפחד הגדול ביותר של חיי.
אני כל כך עסוקה בשאלה "מאיפה תגיע הצרה הגופנית הבאה" שאני פשוט לא חייה.. אני מיואשת ועצובה ובודדה כל כך ללא חברים ועבודה ואין לי עם מי לדבר.. מה לעשות?

מה אני יכולה לעשות על מנת להחזיר את הפרופורציות?

עצות טובות אני מודה לך על זה

שלום, לאחר ריב ממושך וחוסר יחס מכבד מצד בעלי, בלהט הרגע וברצון להביע את מצוקתי הרבה מולו , עשיתי טעות איומה שלמדתי ממנה לקח, לא לשחרר באויר משפטים מסוג זה..כמובן ללא כל כוונה אמיתית !!!! משפטים קשים כמו: אני לא יכולה יותר, אין לי כוח יותר אני רוצה להתאבד..אני בטוחה שמלא יש להם רגעים של ייאוש וחוסר אנרגיות ונפלט להם דבר איום כזה ללא כל כוונה אמיתית.
מרוב שנבהל .במקום לנסות להרגיע אותי או לנסות להתקשר למישהו שידבר איתי וירגיע פתאום הופיע פארמדיק 2 מתנדבים ו 2 שוטרים בביתי.אציין שרק איימתי ולא עשיתי, חליחנ שום פעולה אובדנית ממשית.כמו כדורים, איום בקפיצה וכו...
מרוב לחץ ואי נעימות שאדם זר לפתע נכנס לביתי בהפתעה. לא רציתי לדבר איתו.והייתי בחדר שעה בשקט עם 2 ילדיי.תוך כדי הסתובבתי חופשי ללא השגחה בחדרים האחרים להחליף בגדים להסתרק בלי שישגילו... וכו.כך שכנראה לא ממש נחשבתי מסוכנת למשהו...לאחר שעה ומשהו החלטתי לדבר עם הפארמדיק.הוא שאל אותי שאלות ואמרתי לו שאין בכוונתי לעשות.שום דבר אלא לצאת עם ילדיי למרכז המסחרי ליד הבית לאכול גלידה כמו שתכננתי לפני שהגיע..ונבטחתי שאני מוכנה גם לחתום על טופס שאין בכוונתי לעשות כלום וזה היה בסערה מתוך ריב.
הוא החליט שהוא לא מאמין לי ואמר שאבוא איתם באמבולנס לבדיקה אצל פסיכיאטר.ישר זה גרם לי לאנטי וללחץ.ועדיין הייתי מאד רגועה ושקטה ואמרתי להם ולשוטרים שאין שום סיבה שאלך לפסיכאטר ושלא יעשו ממני איזו חולת נפש במצב פסיכוטי ושיאמינו לדבריי.
מכיוון שסירבתי וביקשתי לדבר בטלופן עם פסיכאטר שיחליט אם אני צריכה ללכת בכפייה להיבדק.הגיעו עוד פארמדקית ואיימה עלי שאם לא אבוא היא תרדים אותי בכוח.
נלחצתי נורא מעצם המחשבה של איבוד כבוד האדם וחירותו.מעבר לכך שאני חוששת מהרדמות וכו.אציין גם שאני עם מצב מחמיר בגב אחרי ניתוח של קיבוע 11 חוליות.7 בלטים בצוואר עקמת וולא דיסק בין 2 חוליות ולמרות הכאבים אני מתפקדת ביום יום כמו על אוטומט ושמה את הכאב והקושי בצד..לוקחץ את הילדים לחוגים עובדת והכל כרגיל לצד הכאב והמגבלה.
בעלי נכח ושמע הכל.הבנתי שלי הם לא יקשיבו אז התחננתי לעזרתו אמרתי לו תעזור לי מולם!!! תגיד להם משהו שלא ירדימו אותי.
התחננתי אליהם שאי מסכימה לבוא איתם.אז הפארמדקית הראשית ענתה לי..מאוחר מידי.אציין שוב..הכל היה בשקט למעט שראו עלי את הלחץ בתגובה מרגע הכרזה על הרדמה בכפייה.אמרתי להם שיש לי רגישות לתרופה.אפילו לא תשאלו אותי אם נטלתי תרופות , מה משקלי כדי להתאים מינון, הושיבו אותי בכול על הכרוסא ותפסו את ידיי הרזות מאד בכוח.
בעלי שילב ידיים ושתק. אז התחננתי להתקשר לאמא שלי לילדים שלי שהיו אצל השכנה.השכנה שומרת שבת ולמרות ש6 אנשים היו סביבי ומעלי עדיין שאלתי מתי נכנסת שבת כדי לא חלילה להתקשר לשכנה עם כניסת השבת, כי השעה היתה 1900 בערב.אדם במצב כזה לא אמור בכלל להתחשב עוד במישהו...ולחשוב על מישהו אחר..זה רק מראה כמה הייתי במצב שקול.
התחננתע לשכנה שתעלה לעזור לי ולא פירטתי למה.הם חטפו ממני את הטלפון והרדימו אותי עם מחט בשריר ביד בכוח על הכסא ששני גברים תופסים טותי ובשניה איבדתי את ההכרה וראיתי חושך וכבר לא הרגשתי כלום. שאלתי את בעלי איך לקחו אות מהכסא למיטת האמבולנס.ועוד עם הגב הבעייתי שלי שזה מסוכן.ענה..לא יכולתי לראות אז הלכתי לחדר.
התעוררתי אחרי סדציה עמוקה של שעתיים וחצי!!!!!.. כשאין לי מושג איפה אני.הקאתי הרגשתי סחרחורות עלפון ורעדות בגוף כשכולי עם מדבקות בבטן ובחזה ועם אינפוזיה וגם איבדו לי את הנעליים .וצעקתי לאחות שאני ממש לא מרגישה טוב..מיד בא פסיכיאטר.דיבר איתי כשאני עדיין במצב של עילפון .ושחרר מיד עם מכתב לאחר התיעצות עם פסיכיאטר נוסף..שאין כאן מסוכנות לאובדנות וכו.
הזריקו לי דורמיקום במקום 5 מג שזה מינון יותר מתאים ל משקלי 10 מג.אציין שהליך של קולונוסקופיה לא התאכזרו אלי כך והורדמתי רק לחצי שעה.
הכפייה וההשפלה שעברתי .ולדעתי גם עברו על החוק של בדיקה וטח
יפול בכפייה.מאז אני לא מסוגלת לישון רזיתי.מלא וגם לא קיבלתי דום תמיכה אן אמפטיה מבעלי.חזרתי עם ידיים נפוחות מסימנים של תפיסה חזקה גם ברגליים וגם כל יד שמאל התנפחה לי והייתה במשך 3 שבועות כחולה וצהובה ..חצי יד.
רופאת המשפחה שאליה הגיע מכתב השחרור.הזדעזדעה מהמקרה.
למי עלי לפנות לטיפול ?איזו סוג טיפול .מרגישה שעברתי אונס.החדרה של חומר פוחשני מסוכן לגוף ללא הסכמה ופגיעה בחירות וכבוד האדם.
אם ככ רציתי להתאבד אמיתי.אחרי דבר כזה היה מתבקש שאעשה זאת.
תודה

שלום,

אני עובדת מזה כשנה במקום עבודה ששאפתי להגיע אליו. לצערי, מצאתי את עצמי בסיטואציה מורכבת כזו שהותירה אותי דחויה חברתית וללא יכולת להתקדם מקצועית. ניסיתי להתחבר מחדש, להתנצל אבל שום דבר לא עוזר. אני לכל הפחות אאלץ להישאר במשך שנה באותו מקום. איך היית ממליצה להתמודד? מה ניתן לעשות על מנת להפחית את עוצמת הכאב ולנסות להתקדם למרות הקושי לעבוד לבד וללא עזרה?

תודה.

יש מצב לשרוד עיבוד של טראומה מורכבת (פגיעה מינית מתמשכת ) בטיפול בלי לשלב טיפול תרופתי במקביל?
האם מניסיונך יש מטופלות כאלה? שעברו טיפול בטראומה מורכבת ללא שילוב טיפול תרופתי במקביל?

שלום
אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה , מרגישה שיפור ושהטיפול מיטיב איתי.

במשך תקופה ארוכה היה לי טיפול כל שבוע בערב באותו יום ובאותה שעה כי זה הזמן שהסתדר לי
לאחרונה( מאז החופש , אני לומדת כל בוקר) היה למטפלת נוח יותר שהפגישות יהיו בבוקר לי זה היה בסדר , רק שלא היה לה זמן ויום קבוע וכל שבוע היינו מתאמות ליום שמתאים לשתינו ,הדבר הקשה עלי כי רציתי שיהיה לי זמן ושעה מסודרת
חשבתי כשאני יחזור ללימודים שוב נמצא יום קבוע ובינתיים זה לא קרה וכל פעם אנחנו מנסות לתאם

זה הרגשה קצת מעצבנת וגם מסורבלת ואני מרגישה לא נעים ממנה כאילו היא עושה לי טובה ומוצאת לי זמן .
אני רוצה מאד להגיד לה את זה בלי שישמע שאני מאשימה אותה או משהו כזה
איך אני יכולה לעשות זאת?
תודה רבה

שלום ליטל.
בדרך כלל שמתחיל להיות ערב יש לי דכדוך קל. ביום אני מרגישה מצוין זה קורה לי רק בערב. איך אפשר להתמודד? דיברתי עם הרופא והוא הוריד לי כדור אשמח לטיפ מה לעשות בערב כדי להרגיש טוב יותר? אני ממש מודה לך על המענה סוף שבוע נפלא

אני רווקה בת 31 וכבר שנים שאני מרגישה אבודה.
מצד אחד מאוד עצמאית, עובדת, לומדת, מבלה עם חברים ומשפחה ומהצד השני מרגישה אומללה, חסרת יכולת להצליח, לא נהנת בשום עבודה שיש לי, בחברה עם הקרובים אליי וחסרת בטחון כשאני עוסקת בדברים שאני נהנת מהם (יצירה, תפירה וכד'). אני מרגישה שהדברים שקרו לי בעבר מונעים ממני להשיג את היעדים שאני שואפת אליהם, להגשים את עצמי ובכלל להרגיש בנוח עם מי שאני (רקע של אלימות). אני בחרדה ופחד תמידי להיכשל ושיבקרו אותי ובגלל זה אני נמנעת ומתבודדת לעיתים קרובות (יותר נוח לי לבד).

אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי כבר הרבה זמן אבל לא מצליחה להתמקד ולהבין איזה טיפול יעזור לי. מרגישה שטיפול שכולל בו חלקים מעשיים יהיה לי יותר מועיל אבל אני לא באמת יודעת.

הוא גרוע בהקשבה, לרוב מפרש ומניח הנחות. הוא אומר דברים במפגש אחד ומכחיש שאמר אותם במפגש אחר. "ממליץ" באופן לא ישיר לעשות דברים\לקבל החלטות מסוימות ובמקרים אחרים (אף באותו מפגש) ההמלצות הפוכות (תישאר עם החברה-תיפרד מהחברה). מסרב להגיב לביקורת בצורה עניינית- לרוב משתיק אותי\משנה נושא או מעביר את הפוקוס אלי. בעבר אם כעסתי עליו אז הוא השתיק אותי (טוען שזה confrontation), לאורך זמן זה גרם לי לחשוש מלכעוס עליו. הוא טוען שאני משליך כעסים עליו, כעסים שיש לי כלפי הורי..אבל יש לי בעיות איתו, אני כועס עליו, על הצורה שהוא מתייחס אלי, המפגשים איתו לא נעשים בדימיון אלא במציאות. הוא תמיד מסיר אחיות מעליו, "זה הכל אתה", כאילו אין לטיפול משמעות והשפעה. והוא מוסיף שכבה בכך שטוען שאני לא מבין "יש בעיה בעיבוד", כאילו מה שאני חווה וחושב איננו מייצג את המציאות.

אני מטופל אצלו כבר כארבע שנים בעקבות דיכאון עם הפוגה אחת של כמה חודשים. הוא טיפל גם בי וגם בבת זוגתי לשעבר בו זמנית. אני מרגיש שהמצב שלי מדרדר, בשבע חודשים האחרונים התחילו מצבי רוח קיצוניים ומלאי כעס, גם עליו וגם על עצמי. נטיות מיניות עברו התפתחות מוזרה. אני חש מנוון, מבודד יותר מסביבתי, כועס ללא סוף, לא מתפקד ולא מצליח להביא את עצמי לתפקוד. אני לא סומך עליו אך עדיין קשור אליו, לא מאמין בטיפול\פסיכולוגיה אך עדיין צמא לעזרה ומזור. מרגיש תקוע, כמו אישה מוכה או חבר בכת.

אני מדמיין? הוא פועל באופן תקין? יש פסיכולוגים שלא פועלים דרך מערכת יחסים השלכתית? פשוט בני אדם שיודעים להקשיב, שאכפת להם מאחרים, שרואים את עצמם כשווים למטופל ולא דואגים לשמר את כוחם, שפועלים בכנות ושיתוף המידע ולא במניפולציה, שמתייחסים לחיי ולא רואים את הטיפול כסביבה סינטטית להמציא את המציאות מחדש? יש חייה כזאת? אני מבקש יותר מידי? רוצה שיראו אותי כבן אדם ולא כאובייקט.