פורום פסיכולוגיה

שלום,
אני בת 32, ומובטלת כבר שנה שלמה.
עזבתי עבודה "זמנית" לאחר כמה שנים שנתקעתי שם. ואני מרגישה קושי להיכנס מחדש לשוק העבודה.
אני לא שולחת כמעט קורות חיים כי כל פעם לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. עשיתי הכוונה תעסוקתית, אני בטיפול פסיכולוגי, בעלת תואר ראשון וכל מיני קורסים מקצועיים שעשיתי.
אך עדיין לא יוצאת מהתקיעות הזאת, מתקשה להגיע להחלטה של מקצוע. מתקשה להעביר את המחשבות לפעולה, ובעצם לא פועלת כלל.
יש לי פחדים מטורפים משינוי, פוחדת לצאת מהאיזור שמוכר לי, פוחדת לאבד את ה"חופש" שלי כשאתחיל לעבוד. יש לי מאבקים בפנים אך אני חייבת כבר להיות בשיגרה, להרגיש חיונית,
וכמובן חייבת כבר הכנסה כספית!
אשמח לכל מחשבה/ עצה/ הארה איך לצאת לפעולה.
תודה רבה

לא באלי להגיע יותר לטיפול
רק מרגישה שאני מעמיסה, חושבת מי היה לפני ומי יהיה אחריי
בטח משוגעים שגמרו לו את הכוחות
ובגלל זה אני אף פעם לא מצליחה להשתחרר שם ורק רוצה להקל עליו
אני כועסת עליו שהוא לא דואג לעצמו, שכל יום הוא עובד והיומן שלו מלא
הוא לא יוצא לחופשות

ובכל זאת, תמיד הוא שם בשבילי, איך הוא עושה את זה? על מה הוא מוותר בשביל כולם

שלום, בזמן האחרון אני מרגישה שלא טוב לי בכל התחומים ואני לא מצליחה לעשות שינוי.
כל מה שאני מנסה לא מוביל לשום הצלחה ולשינוי.
אני מדוכאת, אין לי חברים בכלל, היום שלי עובר שאני בקושי מוציאה מילה מהפה, בעבודה אני סובלת (בעבודה הקודמת היה לי קשה פיזית והיו לי כאבים אז רציתי שינוי לטובה ואזרתי אומץ ועזבתי, ובעבודה החדשה פיתחתי אלרגיה לשטיח אז כואבות לי כל יום העיניים וגם הבחורה שעובדת איתי מתנהגת אליי מגעיל אז גם פה לא טוב לי ושוב להחליף עבודה זה ממש קשה כי בקושי מקבלים אותי בראיונות).
בבית יש בעיות עם השכנים שלא נותנים לישון בלילות (התלוננתי למוקד 106 וזה לא עזר אלא רק החמיר כי עכשיו הם עושים דווקא וגם השכן איים עליי ומאז אני סובלת מחרדות כי הוא התנפל עליי וכמעט הרביץ לי והוא ענק, אז עכשיו כל דבר שהוא טיפה מפחיד גורם לי לחרדות - פעימות לב מואצות והרגשה לא טובה בבטן ובאזור חלל החזה וגם פחד מאוד גדול כאילו אני תיכף צריכה לקפוץ עם מצנח.
היחסים עם ההורים לא טובים, אבא לא אכפת לו ממני ולא מעריך שאני עושה הכל בשבילו ורק מוציא עליי את העצבים שלו, אמא עם פריצת דיסק ב-3 מקומות בגב לכן לא מתפקדת בדיוק ואני מטפלת בה והיא גם רק מנצלת אותי שאני אטפל בה ולא נותנת לי לצאת מהבית. כשהייתי רוצה לצאת (פעם עוד כשהיו לי חברות קצת והמצב החברתי היה יותר טוב) אז אמא הייתה עושה סצנה ופאניקה ובוכה ומרביצה לעצמה כדי שאני לא אצא, היא בדיכאון עמוק כבר שנים ולא מוכנה לקבל טיפול, היא לא יוצאת מהבית והיא לא 100 % בריאה נפשית. אחותי לא אכפת לה, היא נשואה וגרה רחוק ואבא שלי הרים ידיים.
אני בת 37 ואני עדיין גרה עם ההורים, וכל פעם שאני רוצה לעשות שינוי יוצא רק יותר גרוע. אין לי זוגיות ואף פעם לא היה לי. מרגישה לוזרית של החיים.
אני במעגל הזה שנים ולא מצליחה לצאת מזה, ועכשיו שהתחילו התקפי החרדה אז בכלל מפחדת לעשות משהו.
אני לא מחייכת ולא צוחקת ואין לי שום טעם בחיים.
אני לא יודעת מה לעשות, מרגישה כלואה ובוכה.
מה לעשות ואיך לצאת מזה? תודה.

הבן שלי סובל ממחלה כרונית אוטואימונית, כמוכ' הוא התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה לפני מס' חודשים.
במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שעברתי (ואני עדיין עוברת), המטפלת האשימה אותי שהבן שלי חולה בגללי, מכיוון שיש לו אמא לא שלימה, אמא מנותקת שלא מחוברת באמת.
(חייבת לציין להגנתי שאני משתדלת ככל יכולתי, גם טכנית, גם ביחס יפה ומכבד ומכיל עד כמה שניתן, אמנם לא אוכל להתכחש לכך שאולי הכל חיצוני, אך זה באמת לא במסגרת היכולת שלי לשלוט על כך ולחוות קשר עמוק יותר, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני משתדלת בשבילו יותר מאמא סטנדרטית)

כמו כן, בפעם הראשונה ששיתפתי אותה בכך שהבן שלי התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה, היא אמרה שאין דבר כזה הפרעת קשב! הילד מוצף רגשית כי הוא לא מקבל ממני מה שהוא צריך! היא אמרה שילדים שמקבלים את התרופות הללו (קונצרטה ושות') נהיים משוגעים ומשגעים את ההורים! וההורים מאוד סובלים מהם וכו'
הרגשתי שאינני יכולה לשאת את ההתקפה! כי אין לי דרך להתמודד עימה!
הילד לא מתקדם מבחינה לימודית, ואבחנה של רופאת קשב ניתנה, ומה עלי לעשות כעת? להמתין שיעבור טיפול פסיכודינמי במשך שנים ויפסיד את החיים על הדרך עד שהטיפול יעבוד??
ביקשתי ממנה להפסיק לדבר כי אני לא מעוניינת! ובזה נסגר הנושא.
כעת מאוד קשה לי לפעמים עם הבן שלי, ואני תמיד חוששת שאולי לא הייתי צריכה לתת לו קונצרטה, אולי זה באמת עושה אותו קשה יותר? משוגע, כדבריה?(על אף שהקונצרטה הזניקה את הישגיו הלימודיים, ומבחינה התנהגותית הוא תמיד היה מאתגר, ועם הקונצרטה יש עם מי לדבר)
ואין לי דרך לקבל ממנה עזרה בנושא שכ"כ מכביד עלי, כי אין לי כוח להתמודד איתה בנוסף להתמודדות עם הבן שלי.
מה עושים?

אני בטיפול דינמי שנה, המטפלת אמרה לי לאחר 3 פגישות היכרות שהאבחנה שלה היא שאני מנותקת רגשית, כלומר, צמצום ושטיחות רגשית וקשרים לא משמעותיים, על אף שאני נשואה ואם לילדים, הקשרים מאוד חיצוניים.
(אני במצב של ניתוק ככל הנראה כבר מעל ל 20 שנה, ולכן לא מודעת ולא מרגישה את הדבר)
לאחרונה אני מתחילה לשים לב לכך שאני ממש על אוטומט, כלומר, אני מאוד ממוקדת מטרה, ואם אין משהו מאוד משמעותי שתופס את תשומת ליבי, אמשיך הלאה, אנשים מדברים איתי ואני לא שומעת או לא מתייחסת, פשוט כי אני מרוכזת ביעד.
כמוכ' אני יורה הוראות וכד' ולא ממש שמה לב למה שאני אומרת, כאילו שאני איזו רצועת שמע מוקלטת.
זה די חדש לי, ואני תוהה האם זו מודעות או החמרה של המצב?

המטפלת אמרה לי שכל השאלות שלי בפורום כאן, הן הדרך שלי לפרוץ גבולות בטיפול. (היא הדגישה שמדובר עלי אישית, ולא בכלליות לכל השואלים)
מכיוון שבמקום להתמסר ולשמור אצלי את השאלות ששייכות לדיון בינינו, אני בורחת ושואלת כאן ואז חוזרת לטיפול עם תשובות...
אני רוצה להתקדם בטיפול, כי אני סובלת ורוצה כבר להיות אחרי...
מצד שני, הפורום מאוד עוזר לי בזמן שקשה לי ויש לי שאלות.
אני אמורה להתגבר? או שהיא אמורה לקבל שיש לי את הדרך שלי להתמודד?

שלום.
רציתי לדעת האם יש כללים ברורים בנוגע לביטול פגישות טיפוליות?
אני כעת לפני פרויקט מאוד משמעותי וזקוקה להפסקה או לפחות לצמצום של מס' הפגישות (פעם בשבוע במקום פעמיים), למשך תקופה של 3 שבועות, עד לאחר הפרויקט.
האם מקובל לבקש הפסקה/ צמצום מס' פגישות לפרק זמן קצוב?
או שזו הפרה של החוזה הטיפולי?
אני שואלת גם כיוון שהמטפלת טוענת שיש לביטול הפגישות או צמצומן מחיר שהיא לא יכולה לאפשר, אך מבחינתי אני לא רואה אפשרות הגיונית לעמוד בעומס של פגישות דו שבועיות בתקופה עמוסה שכזו, שבה כל מעייני נתונים לדרישות הפרויקט, ואני מעוניינת לדעת האם מותר לי להתעקש לפחות על צמצום הפגישות, אם לא על ביטולן, למשך התקופה הקרובה, או שזו הפרת חוזה?

תודה על המענה.
אכן זה עדיין מעסיק אותי ויותר מכך, עצם זה שלקח לי זמן לחשוף את הרצון הזה , דרש ממני כוחות ויכולת לעמוד בחשיפה הזאת ולא קיבלתי את המענה שרציתי במלל, משאיר אצלי עדיין סימני שאלה ועניין לא פתור.
השאלה הבאה שלי היא:
איך אני יכולה להתמודד עם:
א. מחשבה שאולי המטפלת מעדיפה לא להיכנס לדיבור על המקום הזה כי היא מרגישה מובכת?
ב. מה אני עושה אחרי שאנחנו כן נצליח לברר כמו שצריך את העניין במצב שבו היא אומרת לי שלפי גישתה אין שום מקום למגע?
אני כן מתחברת אליה ומכירה אותה כבר זמן רב (כרגע אני בפרק ב' של הטיפול לאחר הפסקה של כמה שנים) מצד שני, אני מרגישה שחיבוק או לחיצת יד יעזרו לי לפעמים הרבה יותר ממילים, מתובנות ובעצם אולי אם היא לא מוכנה לספק את זה אז כדאי לעשות שינוי ולהחליף מטפל?
משתפת במחשבה הזאת.. ממש לא יודעת מה נכון לעשות.
תודה.

אני לא יודע מה אני חושב כבר הכל תלוי במצב רוח אין לי מחשבה רציפה, לגבי הפוסט הקודם...

בהמשך לתשובתה של פלג, אני מבהירה, ניסיתי מס' פעמים לעניין אותה גם בטיפול באמצעות מאמן, קב' תמיכה, ועוד, אבל היא מתנגדת, בכלל לפי דעתה אין לה שום בעיה. מתכחשת ומתנגדת באופן מוחלט. אני לא מבינה מדוע, אך זהו המצב. כשפניתי לפסיכיאטרית, היא אבחנה שיש לה בעיות באישיות. אני מאוד משתדלת לא לאומר ללכת לטיפול, אבל הדבר מאוד מתבקש. אנחנו כבר שנים במצב הזה אבל שום דבר לא קורה מלבד היותה בודדה מאוד, וכן תקועה. גם כל ה"ניסיונות" שלה כביכול למצוא בן זוג, הם נראים מאוד מעושים ולא אמיתים. אני מאוד מעוניינת להגיע אליה, ולהביא אותה למצב שהיא תבין שהטיפול רק יעזור לה. ועל כן אני פונה אליכם לעזרה.

כבר התקשרתי ואני ברשימת המתנה
הסיבה העיקרית לכך היא שאני מרגיש שלא לוקחים את המציאות שלי ברצינות בפרט בטיפול, היא כאילו אומרת לי בסדר בסדר זה מה שאתה חושב אבל בתאכלס מתייחסת אליי לפי המציאות שלה

זתומרת כמו שרשמתי פעם מבחינת קביעות אובייקט, היא מדברת איתי על דברים שלא קיימים בשבילי, היא מדברת איתי על תרופות והאינסטינקט שלי הוא לענות לה מה זה תרופות?, כאילו מדברים איתי בשפה שאני לא מבין, כשאני מסביר היא אומרת שהיא מבינה אבל 2 דקות אחר כך חוזרת על אותה טעות, רוב הפעמים אני מדבר איתה כאילו לא קרה כלום וזו כנראה בעיה שלי כי זה העולם, לאף אחד לא אכפת שאני לא מבין כלום, כולם רוצים להסביר בצורה מסוימת ואם יש חייזר אחד שלא מסוגל להבין שום דבר לאף אחד לא אכפת, ציפיתי שבטיפול יהיה שונה כי אני גם במקרה קראתי קצת בנושאי פסיכולוגיה.

אותה הבעיה אבל בכל נושא, ופה יש לי שאלה, אם אני מרגיש בהרגשה שלי כמו ילד קטן האם צריכים להתנהג אליי כמו ילד קטן עד שארגיש יותר בוגר? או שהיא אמורה בתור פסיכולוגית להתייחס אליי כבן 26? אני לא משקר זו ההרגשה שלי, וזה מכה בי כשאני נכנס למקלחת ולא מבין איך אני תופס כל כך הרבה נפח ולא מצליח למתוח רגליים.

הבעיה חוזרת על עצמה כמובן בנושא החוסר אמון, מעגל שאני כבר מכיר כי הוא חוזר על עצמו כל הטיפול- אני לא סומך עליה אז אני מעביר טיפולים שלמים בשיחות סרק, אני לא מרגיש שאני משיג מהם כלום כי אני מרגיש כאילו אני סתם מספר סיפורים על החיים שלי בתמורה לאמפטיה, זה לא מקדם אותי לשום מקום אני רק יספר עוד ועוד סיפורים ואקבל עוד ועוד אמפטיה, מתישהו אני נשבר ומחליט או שלא לדבר איתה כמה טיפולים רצופים או שאני משתבלל על הריצפה רק שתראה כבר שאני סובל וצועק או מתבכיין שהיא לא שמה לב אליי ואני יכול למות שם והיא לא תשים לב, לטיפול וחצי הגישה משתנה ואז חוזר המעגל ושוב אני לא סומך עליה, אני הסברתי הרבה מאוד פעמים שאין מה לעשות לפחות כרגע אני לא סומך עליה כל פגישה מחדש, וכל פעם אני צריך הוכחה כלשהי שהיא בצד שלי ומוכנה לשמוע מה אני אומר לפני שהיא מתחילה עם איזה ביקורתיות את הפגישה, אי אפשר לנתח אותי כשהיא האויב שלי.

האם אלו בעיות שיהיו עם כל פסיכולוג? אני כבר התייאשתי ממנה, שנה ו3 של טיפול, עדיין אני לא מסוגל פשוט להגיע לטיפול ולדבר איתה, תמיד חייב להיות איזה ריקוד לפני השיחה או שלא תתקיים שיחה בכלל.
האם פסיכולוג אמור להאמין ולהתייחס אליי כמו מה שאני חושב שאני? (ילד או תינוק)
כי אני גם מרגיש שכל דבר הוא סוף העולם בשבילי והאדישות שלה הורגת אותי

אני רוצה לקבוע פגישה לפני עם פסיכולוגית אחרת, מה כדאי לשאול או לבדוק כדי להימנע מבעיות כאלו? מה שואלים באופן כללי, אני עושה בחירות תמיד בלי להבין ואז כשאני כבר בפנים אני מתבאס, אבל לא מצליח להבין את הקשר בין הבחירה שלי למציאות שהגעתי אליה, אני לא יודע מה בודקים או מה לשאול ומה חשוב

ערב טוב,

אדם שרוב חייו היה מוצלח, החל מימי בית הספר כתלמיד מצטיין ועד סטודנט מבריק שמתקבל לתוכניות נחשבות לתארים מתקדמים.
נדמה שמדובר על אדם איכותי שהדרך סלולה בפניו, אין משהו שיכול לגרום לו לעצור את התאוצה האדירה שנתנה לו את המוטיבציה להתקדם וכך לפתע, משבר בחייו האישיים הפך ב-180 את הכל ולא הצליח לחזור עד היום לחיים תקינים.
הבן אדם מרוסק, שבור, דימוי עצמי נמוך, חסר ביטחון לחזור לאקדמיה ולהוכיח את עצמו.
יש לו חזון גדול וחלומות שכל אחד יכול להתגאות בהם.
לקח הפסקה של שנה וחצי, לאחר מכן היה בטיפול אינטנסיבי שנכשל.
הוא מרגיש שהכל הולך ומסתבך ושאין דרך לצאת ממעגל הקסמים שנקלע אליו.
איבד אמון בסיסי בבני אדם, הן כתוצאה מכך שלא מסוגל לחזור לכיסא הלימודים ולקדם את עצמו ואת החלומות שלו והן בטיפול במסגרת שתוכל להחזיק אותו בצורה רציפה.
כיום נמצא בין לבין, עושה צעד אחד ולוקח עשרים אחורה, חוסר ביטחון וזה ניכר עליו.
כואב לי לראות אותו ככה, הוא היה יכול להיות היום בפסגת השאיפות הגדולות ביותר של עצמו, הוא מוכשר ויש לו יכולות אנליטיות אדירות.
הוא מוותר לעצמו ועל עצמו והלוואי והייתה לי דרך לעזור לו.
האם ייתכן שאדם שהיה נורמלי כל חייו פתאום יתהפך בצורה כזו שתגרום לו לאבד שליטה על חייו? להתנהג בדרך שלא אופיינית לו? להרוס את עצמו ולפעמים בלי להתכוון גם אחרים?

תודה.

כשאני צריך להתעסק במשהו
שמוציא אותי מהשיגרה
כמו תשלום לשכד
כמו מפגשים חברתיים
כמו ריב מטופש
ועוד
שכאילו נופלים עלי משום מקום
זה מעסיק מטריד אותי במחשבות
איך אני יכול להתמודד עם מצבים כאלה
שכביכול אני לא רוצה בהם וחייב לעשות אותם
ואולי זה כמו זעף פנימי של חוסר נוחות
שעוד פעם מבלבלים לי במוח
כשאני אולי רוצה להנות משיגרה דיכאונית יציבה שנותנת שקט

שלום ליטל.
אני פונה אלייך מפני שיש לך עצות נהדרות כאן בפורום וחשוב לי לשאול אותך שאלה. היה לי דייט אם מישהו שהכרתי דרך הפיסבוק. אני עובדת יש לי מלא חברים חיים רגילים לכל דבר, רק שקרה לי משהו אם הדייט הזה. שנפגשנו בדייט כבר בפעם הראשונה הרגשתי שאני נפעמת מיופיו ואופיו היה לי כיף איתו הוא יראה לי מלא אהבה כבר מהיום הראשון שנפגשנו. אחרי כמה ימים שדיברנו בפלפון נפגשנו עוד פעם והרגשתי חיבור עמוק. אחרי הפגישה האחרונה התקשרתי אליו כמה פעמים והוא לא ענה לי. כתבתי לו לפיסבוק והוא לא ענה לי. כבר כמה פעמים מאז שהתקשרתי וכתבתי לו לפיסבוק הוא לא ענה לי. לתומי הלכתי אם שתי חברות לבר להתעודד ואז ראיתי אותו אם מישהי ניגשתי אליו ושאלתי מה קורה? אני מחפשת אותך כמה זמן? איפה נעלמת? אז הוא אמר לי תכירי זאת חברה שלי החדשה. הרגשתי מושפלת, דיכאון, בכיתי כל היום ואם כל זה חתכתי איתו מיידית את הקשר. מה שכואב לי ואני יודעת שאני צריכה לשכוח ממנו אני עדין לא מפסיקה לחשוב עליו פתאום איבדתי את החשק לעשות דברים ורק להתרכז במחשבות עליו כואב לי מה שהוא עשה לי ואם כל זה אני מאוהבת בו עדיין. קשה לי לצאת ממנו. אני ממש רוצה לשכוח ממנו להכיר מישהו אחר ולהיות חופשיה אם עצמי להפנות את תשומת ליבי לא רק למישהו אחר אלא בכלל לחיים בכלל לחיים רגילים שהיה לי לפני. אשמח לדעתך

תודה על התגובה. רציתי להגיד שאחרי המקרים האלו ניתקתי את הקשר כי מבחינתי לא היה שייך להיות עם בחור שמתנהג ככה. אכן, אני לא רואה את עצמי בקשר עם אדם מניפולטיבי וסחטן (ריגשית). אבל כן זיהיתי שהיה שם חיבור בלי קשר. ולכן שאלתי אם זה משהו שמצביע על משהו חמור יותר או אם זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולטפל בו? (כי כן אולי הייתי שוקלת לבדוק את הקשר הזה בעתיד...במיוחד שבמהלך הקשר לא היה שום רמזים להתנהגות הזאת.)