פורום טיפול נפשי

האם אדם בוגר, שסוחב נכות ריגשית מילדות, שהפכה אותו לאדם פאסיבי, בזוגיות מתקשה לתפקד(ביקורתי ואז מסתגר, לא מתקשר, לא נותן ביטחון בקשר.לא לוקח אחריות על חלקו במערכת הזוגית. חברותי מאוד לאנשים בחוץ אבל בבית קר ומנוכר, טכני מאוד) יכול בטיפול פסיכולוגי להשתחרר מהנכות הזאת? האם זה משהו שניתן לטיפול או רק לשיפור במצב?

בוקר טוב,

המטפלת שלי, מהרגע הראשון נמנעה מלתת קבלה עבור תשלום. אני יודעת שעל פי חוק היא מחויבת. בכל חודש מחדש אני צריכה להתעקש מולה שתשלח. בכל פעם תירוץ אחר למה לא שלחה ושתשלח. ברור לי שהיא מנסה לגרום לכך שארד מהעניין באיזשהו שלב ואוותר לה. הקבלה חשובה לי מכל מיני סיבות ואני רוצה שהיא תבין שהיא צריכה לשלוח ברגע שמקבלת את התשלום מבלי שאשלח לה אינסוף או הודעות או שהיא תתחמק בפגישות מלדבר על זה. אני רוצה להמשיך את הטיפול אצלה כי אני מאמינה שהיא הדמות הטיפולית שאני מחפשת, יחד הנושא הזה מטריד אותי. מה עושים?

תודה מראש.

אובחנתי עם personality disorder nuspecified לאחר שהייתי אצל פסיכיאטרית של הקופה לפני כמה שנים ושוב פעם השנה
אני לא בטוחה אם זו אבחנה רשמית של הפרעת אישיות גבולית אבל אני אשמח לדעת מה הפרוצדורה לקבל קצבת נכות נפשית מביטוח לאומי והאם מספיק להביא להם את האבחנה הזו? תודה

היי,

אני נמצאת בטיפול כבר מספר חודשים.קשה לי מאוד לשתף את המטפלת ואני מוצאת את בחוסר אונים מוחלט. מצד אחד, משתוקקת לקשר קרוב ומצד שני, בורחת כמו אש ממנה. היא טוענת שאני נמצאת בדריכות. מה הכוונה?

שלום,
אני רוצה לשתף בכמה דברים שאני חווה כרגע בטיפול.
1. אני מרגישה קושי עצום לשתף את המטפלת בחוויות האישיות שלי. בין אם מדובר בחיי היום יום ובין אם בהיסטוריית החיים והשתשלות האירועים. מדי פעם אני מסוגלת לדבר וגם אז זה שטחי ולא מגיע לעומק. כשזה מגיע לנקודות כואבות או אישיות אני נסוגה אחורה.
2. קשה לי לבטא את הצורך, או אולי המטרה שלשמה הגעתי לטיפול - אני מחפשת מקום בטוח ודמות יציבה. המטפלת רק יודעת שאני רוצה טיפול ארוך טווח. ניסיתי להעלות את הנושא ופתאום הרגשתי פער בין מה שאני מרגישה וחושבת בין הפגישות (הצרכים, הרצונות והמחשבות) לבין הפגישה הפרונטלית שמשתקת אותי וגורמת לי לחשוב פעמיים אם לשתף או להתחייב.
3. היום הגעתי לפגישה וראיתי שקית שכתוב עליה חג פורים שמח. התעלמתי ממנה לאורך כל הפגישה. נושא החג, התחפושות או כל דבר שנוגע לא עלה כלל בפגישה. לאחר שהסתיימה השעה ישבתי ברכב (מה שאני בדרך כלל לא עושה) ואחרי מספר דקות ראיתי את המטפלת יוצאת לכיוון הרכב שלה עם קופסאות ושקיות. אני לא יודעת אם מטופלים הביאו לה או שהיא הכינה או לא יודעת מה. משהו בתחושה הרגיש לי שאולי אחרים הביאו לה משהו ואני לא. אני יחסית לא הרבה זמן נמצאת אצלה, כשלושה חודשים ובטיפול הקודם שהייתי בו מעולם לא הבאתי למטפל מתנה או הוא הביא לי לחג\יום הולדת וכו'. חשוב לי לציין שביקשתי בתחילת הטיפול לכתוב מדי פעם למטפלת כי יש לי קושי לבטא את עצמי ודרך הכתיבה אני אוכל להגיד דברים שאולי בפגישה קצת פחות. היא לא הסכימה ואמרה שמעדיפה שנדבר על הדברים. די הנחתי לזה והשלמתי עם העובדה שלא אוכל לכתוב לה. אני חושבת שגם מכאן במובן מסוים לא חשבתי לתת לה מתנה או לכתוב לה משהו.
4. ההרגשה של לראות במקרה מטופל אחר שנמצא לפני עוררה בי תחושת גועל מסוימת. לא כי חלילה יש לי משהו נגד המטופלים, אלא כי פתאום הרגשתי את התחושה הזו שאנשים נכנסים ויוצאים מהמטפלת. אמנם לא במובן הפיזי אבל באיזשהו מקום היא לגמרי כמו 'זונה'. כאילו היא מוכרת את עצמה לשעה אחת עבור אחרים ואולי אני בשבילה רק השעה הזו. הרי הכל קורה כל כך מהר, בום ונגמר.

שלום,

אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית מזה מספר חודשים. פניתי אליה בעקבות מצוקה גדולה בחיים האישיים שלי, בעיקר מורכבות במשפחה וההשלכה על ההתנהלות ביום יום, בין אם עבודה או מערכות יחסים. קשה לי לפתח אמון בקלות באנשים. הטלתי ספק בהתנהלות שלה ובכל הטיפול. חשבתי לא פעם לעזוב. רק חיפשתי מה היא עושה רע ואיך לתקוף אותה. הגעתי למצב שבו אני מחפשת במקביל טיפול אחר. הלכתי השבוע למטפלת אחרת מבלי ליידע אותה. הכניסה לקליניקה של המטפלת השנייה והמפגש איתה הוכיח לי כמה המטפלת הקבועה שלי היא נכונה עבורי. אני יודעת שהפגישות שלנו הרבה פעמים קשות ובעיקר כאלה שאני מבקשת לסיים את הטיפול בהן. כל הזמן אני רק רוצה לקחת הפסקה מהטיפול ולה חשוב הרציפות הזו והקביעות כי אחרת לא נוכל לקיים את הטיפול. אני מרגישה פתאום חיבה גדולה אליה ושהקשר איתה נכון וטוב לי. אני מבינה גם שלא אוכל לשתף אותה לעולם בדבר הזה שמבחינתי נחשב לבגידה. האם להמשיך לחיות עם החוויה ולהעצים את הקשר עם המטפלת?

שלום, אני שואלת בשביל חברה, האם זה ראוי/בסדר שמנחה מעגלים תיצור קשר חברי עם אחת הנשים המשתתפות קבוע במעגל (חשוב לי לציין קשר חברי ולא אינטימי). להיפגש מחוץ למעגל לשבת על כוס קפה וכו'.....

שלום,

אני נמצאת בטיפול ובמשך תקופה מתלבטת אם המפטלת נכונה עבורי. באחד הימים החלטתי במקביל לטיפול הנוכחי לפנות למטפלת אחרת על מנת לבדוק את העניין. אני מרגישה בוגדת שהלכתי מבלי ליידע את המטפלת. פתאום אני רואה אותה באור אחר. ברגע אחד היא הפכה להתאמה המושלמת. אני כועסת על עצמי ומאוכזבת.

אני בחורה באמצע שנות ה-20 לחיי.
הייתי במגוון טיפולים עד כה, רוצה לנסות לכוון אולי לטיפול שהכי מתאים לי (ולא בהכרח לפי זמינות של מטפל, מה שעשיתי עד היום..).

חוויתי מספר טראומות וקשיים בחיי, חלקם בילדות וחלקם בשנים האחרונות.
הבסיס שלי מרגיש לי מאוד לא יציב, אני מחפשת כל פעם על מה להישען.
מצד אחד, מרגישה שיש קושי מהילדות שטרם נכנסתי אליו שגורם לי לקשיים כיום בוודאות.
מצד שני, אני כן אוהבת ומעדיפה לקבל כלים פרקטיים במידה מסוימת, אסטרטגיות להתמודדות יומיומית עם כל מה שהחיים מביאים איתם.
אלו שני צדדים ׳שונים׳ בי שצריכים עזרה ועל פניו זה שונה, אבל אין לי את היכולת הכלכלית לעשות שני טיפולים בגישות שונות.

האם יש טיפול/גישה שמשלבים גם נגיעה בנקודות מהעבר וניתוחם בהתאם לצורך, וגם כלים להווה עם התמודדות בחרדה, תפקודים ניהוליים (קשב וריכוז) קבלת החלטות בחיים ובאופן כללי- פרקטיקה.

תודה מראש!

תודה רבה , ליטל , ירדת לשורש העניין , גם בדברים , שלא נאמרו מפורש , תודה רבה.

שלום רב
איך ניתן לגרום לבן אדם שיש לו בוודאות כמעט מוחלטת הפרעת אישיות גבולית והוא לא מודע להפרעה והוא לא מעוניין ללכת לאבחון ולא לשנות את התנהגותו?
והאם יש לזה טיפול יעיל....

היי,

השבוע ביטלתי פגישה עם המטפלת וגיליתי שהיא קיבלה מישהו אחר בזמן הזה. בהמשך השבוע אני צריכה להיפגש איתה וגם את הפגישה הזו ביטלתי. פתאום מפריע לי מאוד ואני רוצה לראות אותה. עד לא מזמן עוד רציתי לעזוב את הטיפול ולרגע אחד אני צמאה לשמוע ולראות אותה. מה קורה פה? ואיך להגיד לה שאני רוצה להיפגש?

שלום וברכה.

אני עובד הרבה שנים , בתחום השיקום , עם חולי סכיזופרניה קשים במיוחד (קהילה תומכת) , וכרגע לאחר החלטה של אנשי המקצוע שם , אני עורך שיחות פרטניות , עם הדיירים , על סמך הידע השלי , בתחום , וההכשרות שעברתי ושמעתי בנושא העבודה , אבל עדיין אני לא בעל הכשרה פורמלית בתחום , אבל כן , קיימים עוס"ים קליינים , וגם פסיכולוג קליני , במסגרת , וכן רופא פסיכאטרית , שאני יכול להתייעץ איתם , בכל נושא ועניין , ולקבל הדרכה בשעת הצורך , אז השאלה , שאני רוצה לעלות היא כזו , האם מבחינה אתית , ומקצויית , זה נכון לטפל באנשים , (זה במובן מסויים טיפול , כי אנחנו עובדים יחד , על הרבה דברים , פרטניים שקורים אצלו , כמו ניהול מחלה , מחשבות , תחושות , ורגשות , וכו') , בלי הכשרה מקצועית , פורמלית , או שזה בסדר , כל עוד אני עובד , תחת הדרכה של אנשי מקצוע , מוסמכים , ומועלים בתחומם?

שלום,

בנקודת זמן שבה הוריי התגרשו, בשנים האחרונות, החיים שלי התהפכו ומאז אני לא מכירה את עצמי. הייתי בנקודת שיא, הייתי לקראת סיום תואר במקצוע שכל חיי חלמתי. הייתי רגע מלהגשים את עצמי. אמנם סיימתי את התואר והתקבלתי לתואר שני בכוחות אחרונים אבל נפשית לא הייתי מסוגלת להמשיך. הבנתי שהמצב משתלט עליי. הלחץ מהמשפחה בנוגע למצב החדש העמיד אותי בסיטואציות שלא יכולתי להכיל. קרסתי. פניתי למנחה חסר רגישות שהחליט לא לתת לי את האפשרות להמשיך ולא רק זה, גם לא במחלקה בכלל. שנים שלא חוסר מעש, כאב גדול, תחושת החמצה אדירה וכישלון אישי שגרם למצב שלי רק להדרדר. חיצונית כבר לא נראיתי כמו שהייתי. לילות בלי שינה, תזונה לקויה, סטרס מתמשך. כל אלה עשו את שלהם. הפכתי לחסרת ביטחון עם ערך עצמי נמוך. בכל מקום שהגעתי אליו לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים, פחדתי. אנשים רמסו אותי כי הבינו שאני חלשה. אני לא מסוגלת לדבר. לא מצליחה לדבר בפתיחות, לייצר קשרים משמעותיים יותר. אם בעבר הייתי מוקפת חברים ואנשים שהרימו לי, היום אין לי כלום. כל הקשרים המקצועיים שלי לא קיימים. כיום אני עושה תואר שני במחלקה אחרת ולצערי, היה מי שהחליט לנדות אותי חברתית. אין לי דרך להתקדם מקצועית. עוד מעט אני צריכה כבר לכתוב את התזה, אין לי תוצאות ואני חוששת מאוד מהסיום. כולם מחכים כבר שאעזוב. אין לי לאן ללכת וכל כך רציתי להמשיך שם. החברה היחידה שהייתה לי שם וששיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי אמרה שהיא מעדיפה לעצום עיניים בשביל שזה לא יפגע בה. הבנתי שאני עוד יותר לבד ממה שחשבתי. לאף אחד לא אכפת מה עובר עליי. אין לי את מי לשתף. אף אחד לא יאמין לי. אני מרגישה שגם את ההזדמנות הזו פספסתי. אני מרגישה שלא יהיה לי סיכוי בשום מקום אחר אי פעם. החלום הגדול שלי הולך ומתפוגג. אני נמצאת בטיפול כבר חודשיים ולא מסוגלת להעלות את התכנים האלה. כן היה דיבור כללי על הנושא אבל לא התעמקות. לא מסוגלת. יש ניסיון לבנות קשר שבו אני לא מפסיקה לבחון את המטפלת, להתעצבן עליה ולכעוס. רק מחפשת סיבות לא להגיע ולפגוע בה. אני כל כך צריכה מקום בטוח ודמות יציבה. איך אני מרימה את עצמי? אין לי מוטיבציה לקום בבוקר ולקדם את עצמי.

אחותי מתמודדת כבר שלוש שנים עם הפרעת אכילה קשה. היא אומנם נמצאת בטיפול, וגם נכנסה ויצאה מאשפוזים מספר פעמים, אבל המצב לא משתפר באופן דרמטי. אני מנסה להיות תומכת ככל האפשר, לסייע לה גם ברמה הטכנית וגם ברמה הרגשית, אבל זה כבר נהיה מייאש, לא רואים אופק, ואני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. זה כמובן גם יוצר לפעמים משקעים בנינו, ואני מרגישה שהכוחות שלי אוזלים... מה עוד כדאי לעשות?
תודה רבה