פורום טיפול נפשי

פרסמתי פה לא מזמן הודעה שבה תיארתי את חווית הטיפול שלי שבה אני חש התעללות, אני חווה גזלייטינג. המטפל טוען שאני עושה לעצמי גזלייטינג, הוא טוען שהכל זה העברה שלילית. חווית הטיפול הזאת מתרחשת כבר כשנה (שקדמו לה כשלוש שנים עם אותו מטפל), שנה שבה אני לא מתפקד, מעורר נפשית ורגשית. שאלתי, האם זה סביר שבמשך שנה אותה העברה שלילית מתרחשת ללא שיפור או התקדמות? אני מפקפק ביכולת המטפל ליצור שינוי, אחרי הכל אם יכל למה זה עדיין לא התרחש.. אני עושה לעצמי נזק שאני הולך לטיפול ונמאס לי מזה מצד שני מפחד שאני מפספס, שמשהו נמצא בקצה התהליך.

אני חושבת שדי
שאי אפשר יותר
אני לא רוצה להכאיב לאף אחד
ומנסה שיצילו אותי מזה
אבל אולי אי אפשר

אשפוז יום (פעם שניה) המקום טוב המטפלים טובים
4 חודשים
אבל אני לא מצליחה להרגיש טוב. מחשבות אובדניות שהתגברו.לא מתפקדת בבית.
אני מסיימת עוד שבועיים אין להם יותר מה לעשות איתי.
איך יכול להיות שאפילו כזה טיפול לא עוזר הפעם?
אני עושה את זה לעצמי?
אולי אני באמת לא רוצה/יכולה לחיות?
אני עושה את זה בכוונה? יכול להיות כזה דבר?

מה הטיפול המומלץ לכלה עם חרדה חברתית, כדי להתמודד בדרך המיטבית עם התקופה שלפני ועם יום החתונה עצמו? במטרה לרכוש כלים שניתן להשתמש בהם גם לאחר מכן.

האם מחשבות אובדניות יכולות לחלוף? (עם טיפול פסיכולוגי ותרופתי)

הי אני בת ואני מתמודדת עם הפרעות אכילה מגיל 17 אובחנתי בהתחלה כאנורקסית , לאחר שנה בולמית , ועכשיו אני עם BED .אני הייתי בחוסר תפקוד נפשי ופיזי מוחלט , התחלתי לצאת מזה באמצעות אימוני כושר שהפכו את הסדר יום שלי (שלא היה קיים) לסדר יטם כם שעה אחת של כושר שאני מתחייבת מול עצמי לעמוד בה . בחלק משגרת האימונים היו גם אימוני קיקבוקס , שאליהם התחברתי מאוד .
אחרי שנה החלטתי לפתח את זה ולהגיע למכון שמתמקצע באגרוף תאילנדי , אני משלבת עם האימונים גם עבןדה והשחרור הנפשי הזה באגרוף עושה לי טוב , הסביבה שלי טוענת שכדאי לי לשקול את זה שוב כי לפעמים אני מגיעה עם פציעות יבשות , אני אדם מאוד רגיש ולוקחת המון ללב , את האמת אני לא יכולה לראות את עצמי בלי האגרוף , אין לי חברים כבר שנים וזה מספיק בשביל למלא חלק מהחלל הריק הזה , כששואלים אותי מה אני עושה היום אני תמיד אומרת שאני מתאמנת ועובדת , כלומר זה חלק נכבד מהחיים שלי
אני ציינתי את זה שאני עם הפרעות אכילה כי לחלק מהסביבה שלי היה נראה שאני מפצה על אוכל בעזרת הספורט , זה תורם אבל זאת תא המטרה שלי , באיגרוף אני מרגישה שהאנדרנלין שלי עולה , שאני עובדת על הנפש שלי , על חלקים שאני צריכה לשפר בה , על רוח קרבב , זה מביא לי הסתכלות אחרת על החיים , ובאופן כללי אני מרגישה בריאה , פשוט כמו שאמרתי , אני לוקחת מאןד ללב , אני מודעת לזה שאני אדם רגיש מאוד ולכן קשה לי שהסביבה לא מתלהבת , זה מןריד לי ממש את הביטחון

זכוןר לי שראיתי פעם, אצל פרויד או מישהו מתלמידיו הראשונים, שדיבר על חלום שהפשר שלו היה לפי רמז כמו משמעות של מספר כלשהו או דבר דומה, כעין חידת הגיון. חשוב לי כעת למצוא את זה, אולי מישהו יודע איפה זה נמצא?
בתודה מראש

האחיינית שלי (בת 24). בחורה נפלאה וחכמה. לפעמים (בעיקר כשהיא בסטרס) היא נוהגת להתגנב למטבח ולאכול לבד. אם מישהו נכנס היא זורקת את המזון לפח
כיצד עלינו להתנהג? האם זו תופעה חולפת? ואם לא- מה לעשות?

אני כל כך כועסת על אחותי זה יותר מחצי שנה מאז שהיא הודיעה שהיא בהריון) מספר 3 ) ואני לא מצליחה לשחרר.
היא האחות שהיתה הכי קרובה אלי, שהייתי משתפת איתה את הכל ועכשיו בשבילי היא כמו אויר .קשה לי לדבר איתה , אני עד כדי כך כועסת שאני גורמת לאמא שלי צער רב . אני מנסה להפסיק ולא מצליחה.
אני כועסת על זה שהיא לא עוזרת בטיפול של הורי המזדקנים.מאז שלא באה פעם אחת אני כל הזמן מרכלת עליה,מדברת מאחוקי גבה ,מסתכלת על כמה היא מרוויחה
כועסת עליה שהיא מעדיפה להיפגש עם חברות מאשר לעזור למשפחה עם הורי.
תמיד הגנתי עליה ותמכתי בה(אני צעירה ממנה ב 7 שנים,וגם היא הגנה עלי). היא יודעת שאני הרבה מהזמן מטפלת בתורים ובדיקות של הורי וזה לוקח ממני כל כך הרבה כוחות(לי יש ילד אחד,לא יכלתי להכיל עוד אחד בגלל הבעיות עם הורי ובעיות רפואיות כשהיה קטן)
לעיתים אני לא יכולה כבר לספוג את הבעיות עם הורי(ויש עוד שני אחים שגרים איתם ולא מתמודדים עם העומס )
אני גרה רחוק ,ואחותי עוד יותר .
בחיים לא ביקשתי ממנה שתבוא לעזור , רק פעם אחת וגם זה לא מצאה זמן ,פאקינג פעם אחת ב10 שנים ביקשתי עזרה.
כאחות גדולה ציפיתי שתשמור עלי ואני מרגישה שהיא הפקירה אותי.
שבוע הבא היא בחדר לידה,אמא שלי עצבנית עלי שאני מעציבה אותה ולא תומכת בה .ואני אומרת לעצמי איך המוח שלי יכול לתמוך ולהכניס עוד מידע ולהכיל עוד בן אדם, כשביקשתי פעם אחת שתעזור .היה לה יותר חשוב ללכת לבדיקה(לא של ההריון,של אחד מהילדים,או ללמוד,או מבחן, או שאין סידור לילדים , או כהנה וכהנה). אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה, והיום היא היתה בעצבות.
קשה לי העובדה שאני לא יודעת אם אכפת לי ממנה, אולי טוב לי הניתוק הזה, אני כבר לא יודעת אם גם אכפת לי מהורי ,כל כך קשה לי כל הטיפול איתם. אמא שלי לרוב עצבנית,אבא שלי בעולם משלו ,חי מת ,אחותי הגדולה יותר גם לרוב עצבנית וגם אחי.ואני אומרת מה החיים האלו בכלל שווים. כולם מסביבי נהנים מהחיים, עובדים ומתקדמים,טסים ,יוצאים . אני ממש מרחמת על בכלי והבן שלי . אני התחננתי לבעלי שיעזוב אותי כדי שהוא לא יהיה תקוע בגללי . אני לא יכולה להגיד לה את זה ,הרי זה סתם דיבורי סרק שלא יועילו לכלום ורק יעציבו אותה

שלום,
כתגובה לתשובה -
היו כמה נסיונות לדבר עם ההורים.
הם לא רואים את הפגיעה שלהם כלפי.
מבחינתם הם היו בסדר גמור .
הדרך שלי להראות להם שהם לא היו בסדר כלל ,היא לנתק קשר.

מה עושים במצב שבו אני מסבירה מאוד ברור איפה הפגיעה, אך הטענה הנגדית היא שבגלל שיש לאחות OCD ,זה סוג של טרפת שגם הובילה לאלימות הפיזית.
כמה וכמה פעמים אמרתי שאין קשר בין הדברים.
כפי שהיא לא העזה לגעת בהם, היא לא הייתה צריכה להרשות לעצמה להיות אלימה כלפי. הסיבה שהיא הרשתה זו לעצמה כמה פעמים, היא בגלל שלא הייתה "הגנה" מהם כלפי .
טרפת זו טרפת והיא לא מבדילה בין אנשים. אם באמת ה-OCD הוביל לאלימות הפיזית היא הייתה צריכה להתבטא על כולם ולא להתנקז רק כלפי.

השאלה היא איך אני מיישבת את חוסר ההבנה והקבלה הזו כלפיהם ?
עד שהם לא יראו שהם לא הגנו מתי שהיו צריכים להגן (גם אם ונגיד הם ימשיכו להאמין שזו טרפת הOCD שהובילה להתפרצות הפיזית) ,הם לעולם לא יראו את הפגיעה שלהם כלפי.

אני לא מסוגלת "להחליק" כאילו מאומה לא ארע. קרה דבר גדול מאוד שיצר פגיעה הגיונית עצומה כלפי. איך נכון להראות שהם שגו ?

תודה שוב

שלום וברכה
אני בת 32, בתקופת שידוכים די מאוחרת.
כל פעם כשיוצאת לפגישה, אמא שואלת לאן את הולכת? וכשחוזרת איפה היית והיא ואבא מסתכלים עלי כשמתארגנת לקראת הפגישה וזה מביך אותי נורא ואז גם לא מתארגנת כראוי מבחינת החיצוניות. ולכן באופן כללי אין חשק ומוטיבציה להיפגש. אינני מעוניינת לומר להם כשאני יוצאת לפגישה, זה משהו אישי שאני רוצה לשמור לעצמי עד שיש משהו שרציני. אשמח אם תוכלו לייעץ מה לעשות. אולי זאת התנהגות לא נורמלית ומוזרה? קשה לי נורא בבית ועצוב לי נורא ומאוד רוצה כבר להתחתן. תודה

יש לי קרוב משפחה קטין שמתקשה להתמודד עם ההורים שלו כי הם אטומים ולא מקשיבים לו הם אוסרים עליו לצאת עם חברים לא סומכים עליו לצאת לפעלויות חברתיות והוא מתחיל להציג סממנים של דיכאון והוא רוצה עזרה אבל בגלל שהוא קטין זה ידווח וההורים שלו מאוד יכעסו. בעבר הוא פנה לעוס וההורים לא קיבלו את זה בטוב. מה עושים יש דרך לעקוף זאת? דרך לקבל עזרה מבלי שידווחו להורים?

בנוסף, מההבדל בין הפרעת חרדה להפרע פאניקה?

יש לי קרוב משפחה קטין שמתקשה להתמודד עם ההורים שלו כי הם אטומים ולא מקשיבים לו הם אוסרים עליו לצאת עם חברים לא סומכים עליו לצאת לפעלויות חברתיות והוא מתחיל להציג סממנים של דיכאון והוא רוצה עזרה אבל בגלל שהוא קטין זה ידווח וההורים שלו מאוד יכעסו. בעבר הוא פנה לעוס וההורים לא קיבלו את זה בטוב. מה עושים יש דרך לעקוף זאת? דרך לקבל עזרה מבלי שידווחו להורים?

בשבת האחרונה הינו אצל חמי וחמתי ,
בשבת בצהריים חמי הציע מעצמו לקחת את הילד שלי בן השנתיים וחצי לטיול בישוב, הייתה לי הרגשה לא טובה וביקשתי מבעלי שיצטרף בעלי סירב והטיול ארך יותר מחצי שעה יצאתי החוצה להסתכל אם הם בגן שעשועים / בסוסים ולא ראיתי כלום. ב16 אחהצ הילד חזר עם שוקלד מחיוך, שאלתי מי נתן לך שוקולד אמר סבא( הם שוחרי בריאות ולא אוכלים בדרכ) הילד ממש רצה להתקלח למרות שבדרכ לא אוהב להתקלח, שהוריד בגדים הוא היה בלי טיטול!!
חמי לא אמר לי על זה כלום! הילד נרדם וכהשתעורר היה עצוב ובןכה חשבתי שאולי סתם קם הפוך, שאל איפה סבא? אמרתי שהוא למטה , הילד אמר שמשהו מציק לו בטיטול - ולא היה כלום ואז הוא ביקש ללכת לשירותים, לא הסכים לגעת באיבר המין ופיספס הכל בריצפה. ירדנו למטה
לא. ערב הילד ביקש ללכת הביתה בלי סוף, יצאתי לרגע ומיד יצא אחרי חזרנו פנימה שאני מרימה אותו והוא התחיל להקיא מבלי שאכל דבר ! בכה וביקש ללכת לאוטו הלכנו לאוטו שאלתי אותו אתה אוהב את סבא אמר לא, רוצה שנחזור -לא . שאלתי איך היה בטיול עם סבא והוא התחיל להרביץ לי.
שסבא וסבתא בואו להגיד שלום לפני שנסענו הוא סירב לצאת מהאוטו וממש לא דיבר מהרגע שקם משינה חוץ מהמילים הבודדות האלו, הילד שלי בדרכ בריא אנרגטי רועש ושמח.
שהגענו הביתה, שאלתי את הילד איפה הלכתם לטייל הוא אמר סבא לקח אותי לקוצים ואני וסבא עשינו ביחד פיפי. משהו פה לא עובר לי חלק וממש מדאיג אותי לא שיתפתי את בעלי , ואני ממש ממש מודאגת איך אני יכולה לדעת האם יש סיבה לדאגה שלי ? ואם כן איך נותנים מענה לילד?