פורום טיפול נפשי

שלום,

אחותי הקטנה בטוחה שמישהו (בחור שיצאה איתו לדייט) משלם לאנשים כסף כדי לקבל מידע על החיים שלה, היא בטוחה שקרובי משפחה שלה וחברות קרובות שלה מספרים דברים אישיים עליה לאותו בחור.
הסיפור הזה מתרחש כשנה ורק לאחרונה היא החליטה לשתף אותנו (אחים שלה)
יש עוד כמה מכרים שבהם היא בטוחה שאנשים פוגעים בה, ולאחר בירור עם אותם אנשים מתברר שלא היה ולא נברא.
חשוב לציין שהיא צורכת קנאביס. והמון.

אשמח להכוונה
תודה

שלום,

המטפלת שלי מדי פעם נוהגת להביא את הכלב שלה לחדר הטיפולים. באחת הפגישות האחרונות היא לא הביאה אותו אבל שמה לב שחיפשתי אותו בחדר. אמרתי לה שאולי הוא לא נמצא אבל השיער שלו כאן על השטיח. בפגישה שלאחר מכן, מבלי שהיא תגיד משהו על זה או שאני אגיד מהצד שלי, ראיתי שהיא כנראה ניקתה את השטיח. חייבת לציין שמאז שאני אצלה תמיד יש שאריות של השיער של הכלב. מעניין. האם יש לכך משמעות? האם פגעתי בה באיזשהו אופן שאמרתי את זה?

שלום ליטל,

לאחרונה עולות בי במחשבות בעקבות הטיפול שאני נמצאת בו. לפעמים מרגיש לי שהמטפלת ותיקה ומנוסה ולא מתרגשת משום דבר. שיש לה תשובות מוכנות להכל. היא יודעת לענות בצורה כזו שהתשובה היא חד משמעית ואי אפשר לערער עליה או להיכנס לוויכוח. מצד אחד, אני כולי מתפעלת מהיכולות שלה והביטחון העצמי שהיא מפגינה. מצד שני, מרגיש לי לפעמים שהיא פועלת בצורה טכנית. אולי היא לא מרגישה אותי. אולי היא לא בקשיבות מלאה. שיש לה עוד כל כך הרבה מטופלים ואני יודעת שיש לה לא מעט כי היא אמרה וגם כי לפעמים קשה להזיז לשעה אחרת. אני תוהה לעצמי כמה באמת אני חשובה לה, אם אכפת לה. אולי היא נכנסת לטיפול כבר בהליכה. לא חושבת. לא באמת נכנסת לעומק. אני בכלל מרגישה לפעמים קצת אחרת משאר המטופלים. אולי אני המטופלת הקשה, המאתגרת. ולמה אולי? זה בטוח. אני זו שלא מפסיקה לעשות לה אקטינג אאוט. יושבת ושותקת. מבטלת. כועסת. רוצה למתוח את הגבולות אבל היא לא מאפשרת. היא יודעת כמה הכתיבה היא חלק בלתי נפרד ממי שאני ושבטיפול הקודם זה היה חלק בלתי נפרד. עכשיו היא לא מסכימה ואומרת שהיא רוצה שהכל יהיה בפגישה עצמה. היא לא מאמינה בהתכתבויות ואומרת שאם קשה אז להוסיף פגישה אבל לא לכתוב. אני לא יודעת אם היא באמת איתי או שאני רק עוד שעה בלו"ז האישי שלה. אני חשובה לה? היא חושבת עליי? אולי אני כזו קשה ומסובכת בשבילה והיא פשוט נותנת לטיפול להיות כדי שאגיע ואנסה אבל מבחינתה אין לזה משמעות?

היי סובל מאוסידי מחשבתי
בעבר הייתי מטופל אצל פסיכותרפיסטית מעולה שהחמיאה לי על השינוי כל מפגש שהתקדם.בשלב מסויים ביקשתי לסיים את הטיפול והמפגשים,והיא בתגובה אמרה שאני צריך עוד מפגשים ושבזמן האחרון יש לי נסיגה ולא ממש קיבלה את הרצון שלי להפסיק.נאלצתי למצוא תירוצים כדי לבטל את הפגישה הבאה ואת הטיפול אצלה.עברו כמה שנים ועכשיו יש לי רצון לחזור לכמה טיפולים ספורים אצלה (מקסימום 10) אבל חושש שהמצב יחזור על עצמו כשהרצה להפסיק.גם מפחד בכללי שהמטפל/ת יראה בעין לא יפה את הרצון שלי להפסיק טיפול ויפנה מטעמו לבקשת אשפוז כפוי (חלק מהאוסידי מחשבתי) כסוג של נקמה.מה עלי לעשות? מרגיש צורך בשיחות אבל חושש ממה שכתבתי שיקרה.תודה

שלום, אשמח לעזרתכם

בריונות בתקופה הצעירה ולאורך זמן
( בין גילאי 6 - 13 )
יכולה לגרום לפוסט טראומה מורכבת?
אם כן, איך ניתן תבדוק את זה?

אשמח לתשובתכם, ותודה

שלום,

הפגישה הקודמת עם המטפלת הסתיימה באמירה שלי שלא אגיע לפגישות הקרובות. כלומר, הפגישה הבאה המתוכננת הייתה צריכה להתקיים לקראת סוף החודש. הבנתי עם עצמי שהדרך והמילים נאמרו בצורה שלא באמת משקפת את מה שאני חושבת ומרגישה והיו רק מתוך כעס. מהסיבה הזו שלחתי למטפלת הודעה כדי לתאם פגישה. היא אמרה שהייתה בטוחה שאני מעוניינת לסיים את הטיפול ואמרתי לה שאם באמת הייתי מגיעה רק בעוד שבועיים זה כנראה מה שהיה קורה ומכיוון שאין לי רצון לסיים אז קבעתי פגישה. ניסינו לקבוע מועד לפגישה הבאה בגלל החגים ומסתבר שהשעה שלי נלקחה על ידי אדם אחר כי היא הייתה בטוחה שאנחנו מסיימות את הטיפול. רמת הכעס שעלתה בי לרגע בלבלה אותי. היא באמת חשבה לוותר עליי? וגם אם חשבה שאני רוצה לסיים אז מבחינתה זהו? אפשר לקחת את השעה שלי ולתת למטופל אחר? אני לא חשובה לה? העליתי את זה בפניה אבל מכיוון שהפגישה כבר הסתיימה והנושא מורכב בחרה שלא להתייחס לזה. אני יודעת מניסיון שגם אם הנושא יעלה בפגישה הבאה על ידי או על ידה זה לא ידובר לעומק. מודה שכואב לי ואולי היא לוקחת כמובן מאליו שאבחר להגיע כל פעם מחדש.

שלום רב

לפני כחודש ימים נפטרה אחותי בת 67 , אחות זאת היתה מאושפזת בבית חולים איכילוב במשך שבועות אחדים, האם לא נפגשה איתה במשך כל הזמן הארוך הזה בשל בעיות ניידות של האם המבוגרת, בינתיים האחות נפטרה ונקברה ובהתייעצות עם כלל האחים החלטנו להשהות את הבשורה המרה לאם בת ה 94.
אני לא חי בשלום עם המצב הזה ואני מבקש לשאול לדעתכם כפסיכולוגים , איך לנהוג במצב זה , האם להודיע לאם על מות הבת ,האם להסתייע בפסיכולוג שיעשה זאת או האם עדיף לא להודיע כלל שכן הודעה כזאת יכולה חלילה לגרום נזק בלתי הפיך לאם.
תודה.
יעקב כהן

היי,

הפגישה האחרונה הייתה מורכבת. הגעתי לפגישה ללא חשק לדבר ואכן כמעט ולא דיברתי. לאחר מספר דקות ביקשתי לצאת מהחדר וללכת. יצאתי וישבתי בחוץ. המטפלת ביקשה שאכנס ונדבר. נכנסתי. לא יכולתי להסתכל עליה, הסתרתי את הפנים שלי עם הידיים. רציתי שוב ללכת. יצאתי. ישבתי ברכב ואחרי חמש דקות שוב חזרתי עד לסוף הפגישה. היה לי קושי גדול לשתף אותה במה שעובר עליי. היה לי שבוע טעון וקשה. לפעמים מרגיש לי שהזמן עד הפגישה מקהה את התחושות וגם אם קרה משהו קשה אין לי רצון לשתף. היא אומרת שאולי זו טראומה מתקופה מוקדמת ושזה משתחזר כרגע מולה. היא אומרת שאני צמאה לקשר ושיש לי משאלה שהיא תבין אותי. לא יכולה להגיד שהיא לא צודקת. יחד עם זאת, הכאב באותו רגע היה בלתי נסבל. הפגישות הבאות נופלות בדיוק על החג ולא רציתי לקבוע מועד חלופי. אמרתי לה שניפגש בעוד שלושה שבועות. היא תמיד אומרת שהרצף כל כך חשוב. יצאתי בתחושות מעורבות. מצד אחד, ההפסקה הזו כדי להבין מה קורה שם בטיפול ולמה כואב וקשה לי. אני שם כבר ארבעה חודשים ונראה שאני דורכת במקום. מצד שני, אני הייתי רוצה שהיא זו שתשלח הודעה ובכל זאת תנסה לשכנע שאגיע ושאני לא ארגיש שהיא מוותרת עליי.

אני לא יודעת מה קורה לי. מרגישה ייאוש וחוסר תקווה זה התחיל לפני יותר משבועיים שהפסקתי לישון. הייתי נכנסת למיטה עייפה ומתכננת לישון ולא הצלחתי להירדם. דפיקות לב וחוסר שקט ובאיזה שלב פשוט לא יכולתי להישאר במיטה והייתי קמה ומסתובבת בבית באמצע הלילה ומנסה להיכנס שוב לממיטה בסלון אבל בדרך כלל בלי הצלחה. בבוקר עייפה, בחילות וחוסר אנרגיה כמובן אחרי לילה ללא שינה ואז מגיעה היוום למחרת ואחריו הלילה ושוב נכנסת למיטה בתקווה שאחרי שלא ישנתי אתמול ואני כל כך עייפה בטח ארדם ושוב... לא מצליחה להירדם. ערב פסח מתכוונת לבשל לליל הסדר הילדים מתוכננים להגיע ואני... חסרת אונים לא יודעת כמה זמן זה ימשך, אם בכלל זה ישתפר .
הייתי אצל רופא משפחה שאציע כדור שינה. לקחתי אבל עדין לא ניסיתי. כל יום אני מקווה שהנה זה ישתפר לבד ואחזיר את החיים שלי בחזרה.
מרגיש לי כמו חרדה או דיכאון או שנייהם . מה לעשות ???? כל כך לא רוצה לקחת תרופות. איך מתמודדים עם זה ???? האם זה יכול לחלוף לבד ??

לא מצליחה להרדם, יתכן הפרעות חרדה פתאום ... מה לעשות

שלום, ביתי יוצאת עם בן זוגה כ5 שנים, בשלוש שנים האחרונות הם גרו אצל משפחתו, בן זוגה של ביתי קשור "בחבל התבור" לאמא שלו ולהיפך. כל עוד הם גרו אצל משפחתו הכל היה בסדר, היא (האמא)והבת שלי היו ממש בקשר טוב וכמו חברות, הולכות לקניות יחד, מדברות וכו', המגורים המשותפים לא היו הכי קלים לבת שלי והבת שלי שתקה, והבליגה על דברים, הייתה מכילה , אכפתית ומבינה, בחודש האחרון הם עברו לגור יחד כ10 דקות מההורים שלו, ומרגע המעבר אמא שלו עושה דרמה וסרטים ושינתה את התנהגותה כלפי ביתי, . מה גם שהיא בוכה לבן שלה ומספרת לו כמה עצוב לו וקשה לה. לבן (בגיל 25)יש עוד אח ואחות קטנים ממנו בהבדל של שנה וחצי כל אחד. הם גרים בבית.
חשוב לי לציין שהבת שלי גרה רחוק מאיתנו, עזבה את כל מה שהיה לה כאן, חברות, עבודה , משפחה וכו' כדי לבנות לעצמה משפחה ובידיעה שבן זוגה לא ירצה לעבור רחוק, אך היא לא תיארה שהמצב יהיה כזה. ישנה תלות גדולה מאוד בן האמא לבן ולהיפך. אני רואה את הקושי של הבת שלי ואת החשש והפחד שמציפים אותה, במיוחד שהבן זוג שלה מאוד מקשיב לאמא שלו והיא דמות דומיננטית ביותר עבורו. מה גם שהם עומדים להתחתן עוד 4 חודשים...אשמח לתגובה, תודה.

אני מבינה שההודעה שלי נמחקה...
מקבלת את זה בהבנה וסומכת על שיקול דעתך
אבל הייתי שמחה לפחות לעדכון
זה מוזר לכתוב את זה כשהתקשורת אינטרנטית אבל קצת נפגעתי מזה.
זהו. רק צריכה לומר את זה.
תודה בכל אופן

בני שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי , מקבל תרופות להרגעה ונגד פסיכוזה
הוא חי לבד בשכירות, אינו עובד , ללא חברים, ממלא את זמנו בתכנים דתיים.
"בגלל הדת" מתנגד למחשב טלויזיה וכו. .
יש לו קבעונות באישיות שנראים כלא ניתנים לפרוק. הקבעונות האלה מגבילים אותו בכל תחומי החיים.
דוגמאות :
1.הוא אקדמאי לא מוכן לחפש עבודה בתחומו. אין לו נסיון /ידע בתחום אחר.
2."בשם הדת" הוא לוקח על עצמו הגבלות קיצוניות ביותר שפוגעות במראהו החיצוני, באפשרות בילוי עם המשפחה וכו.
3.הוא מחזיק בתפיסות מקובעות מאד לגבי כל מיני נושאים,ולא מסוגל להתגמש. אם בעיה חשובה עבורו לא נפתרת "בדרך שלו" אינו מוכן לשקול דרך אחרת.
הומלץ לו על שיחות כדי להשתקם
איך ניתן לעזור לו?
לאיזה פסיכולוג/ מטפל לפנות?
איך להתנהג אליו?

בני בן 32, מאד עקשן ונוקשה מילדותו. קשה מאד לשכנע אותו . לדוגמא. הוא נוטה לאבד לעיתים קרובות טלפון נייד/ מפתחות וכו. (לדעתי זה ליקוי מולד). לא מוכן בשום אופן להשתמש בפאוצ' או פתרון אחר למניעת איבוד חפצים. איך לנהוג איתו?
תודה רבה

אני עובדת בבנק וכל פעם שאני רוצה לאכול משהו מהמטבח אני מבוהלת שלא יכנסו ויראו שאכלתי או שאני אוכלת אני נילחצת ומתי שיש אנשים אני לא אוכלת ואני עצובה מזה שאני מתביישת שיראו את הרצון שלי לאכול יש פתרוו?