פורום טיפול נפשי

שלום שרית, לצערי איני מכירה משהו באופן אישי ולכן איני יכולה להפנות. האם את מחפשת אתר או קבוצת תמיכה להגיע אליה? אם אתר, תוכלי לחפש באינטרנט. אם את מחפשת קבוצת תמיכה או טיפול קבוצתי, תוכלי לפנות לקופת החולים, למרכז לבריאות הנפש או למרכזים טיפוליים בקרבת מקום מגוריך ואני מקווה ששם יוכלו לעזור לך למצוא את הקבוצה המתאימה. בהצלחה, סיון

שלום אורי,

חלומות נתפסים לפי התיאוריות הפסיכואנליטיות כחלון ללא מודע ופעמים רבות מנסים להבין אותם ולנתח אותם. עם זאת, אופן העבודה עם החלום קשורה למהלך הטיפול ולאסוציאציות של המטופל והמטפל, לא תמיד המשמעות היא אחד לאחד לפי התוכן שעלה בחלום. לכן, חלומות מיניים לא בהכרח מעידים על נטייה מינית כלשהי. לגבי שאלתך השנייה, ייתכן שמאחורי חברות מסתתרת משיכה כלשהי, אך שוב הדבר לא מחייב או הכרחי.. נשמע לי בעיקר שיש איזה בלבול ושאלות בנושא, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול שבו תוכל לפגוש ולחקור מחשבות אלו.

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

את מתארת סיטואציה מאוד לא פשוטה, שכוללת פרידה מבן זוג וחזרה לבית ההורים, שזה מורכב בפני עצמו, ומעבר לזה עליך להתמודד עם מצבו של אביך. ראשית, האם אביך מאובחן ומטופל? מצבי דמנציה אינם פשוטים למשפחה ויש צורך בקבלת אבחנה וטיפול שיכול אולי לעכב או לשפר את המצב. מעבר לכך, ייתכן ויש עזרה שניתן לקבל בתור משפחה המתמודדת עם טיפול בבן משפחה. הייתי ממליצה לך לקרוא קצת ולוודא שאביך מטופל ומה זכויותיכם.
http://www.dementia.co.il/.
עד כאן לרמה הטכנית.
ברמה הרגשית, בתור ילדה (ולא חשוב באיזה גיל) להתמודד עם התדרדרות במצבו של אביך ולהיות עדה להתפרצויות שלו זה דבר לא קל. הדבר עלול בהחלט לעורר עצב, לחץ, חרדות וחוסר אונים. לצערי, קשה לתת לך טיפ להתמודדות, מפני שהתגובות שלך קשורות למה שמתעורר אצלך ברמה הרגשית ולקשר שלך עם אביך, והדבר דורש היכרות איתך וברור מעמיק יותר (לדוגמא: האם זה מעורר חרדה מפני פרידה מאבא? האם עולים זכרונות מהעבר? האם את חוששת מפני פגיעה פיזית? האם המצב שבו את צריכה להיות המטפלת של ההורה הוא הדבר הקשה? האם זה מעורר עצב על הפרידה מבן הזוג? האם תחושת חוסר האונים היא הדבר הקשה? ויש עוד ועוד אפשרויות). לכן, הייתי בכל זאת ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להבין יותר מה מלחיץ אותך ומה מתעורר אצלך. הבנה כזו תוכל לסייע בהתמודדות. בינתיים, תוכלי לנסות לחשוב על שאלות אלו בינך לבין עצמך. את מתארת שיש לך משפחה תומכת וזה מצוין, אולי תוכלו לחשוב ביחד מה את יכולה לעשות במצבים האלו שיוכל להרגיע אותך. אך שוב, חבל שתתמודדי עם המצב הקשה לבד, מומלץ מאוד לפנות לטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיכל,

קודם כל, טוב לראות שיש שיתוף פעולה בינך לבין הגורמים החינוכיים. איני מכירה את הפרטים, אך אני משערת כי מטרת הטבלה היא לסייע לשיפור התנהגותי בעזרת חיזוקים חיוביים. אם זו המטרה, אחת השיטות בתוכניות התנהגותיות היא להגדיר לילד מספר מטרות באופן ברור וממוקד (למשל במקום "התנהגות טובה", שזו מטרה אמורפית וכללית, לפרק לתתי התנהגויות כמו לשבת בשיעור, בלי אלימות פיזית או מילולית, וכו'). כדאי לבחור מספר מצומצם של ההתנהגויות החשובות בתור התחלה, ואולי אחר כך להרחיב את הטבלה. כאשר הילד מתנהג באופן רצוי, הוא מקבל בסוף השיעור מדבקה או סמיילי כחיזוק חיובי, וכאשר הוא צובר מספר מוסכם מראש של מדבקות הוא מקבל פרס סמלי או חיזוק כלשהו. בכל מקרה, כדאי לפגוש את המורה והיועצת, ואולי את פסיכולוג בית הספר, ולשמוע כיצד הם עובדים עם תוכנית התנהגותית בבית הספר. באופן כללי, לצורך ביצוע תוכנית טיפולית כדאי שכל הגורמים (הורים ומורים) ישתפו פעולה, ולכן כדאי לראות האם וכיצד ניתן לגייס את כולם לתהליך.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

קודם כל, עבודה כמדריכה בבית אומנה הוא תפקיד קשה ומורכב ועשוי להיות מציף רגשית. את נמצאת עדין בשלב של התחלה, היכרות ולמידה,ולכן טבעי לחוש קשיים. איני יודעת כיצד המקום עובד, האם מצופה ממדריכים באופן כללי ללכת עם הילדים לקניות? (כי הדבר יכול גם להיות אירוע טיפולי ותפקודי חשוב, ולא רק עניין לוגיסטי), או שרק את נודבת לתפקיד בגלל הבעלות על הרכב? אני חושבת שראוי לפעול בכמה מישורים, במישור המציאותי, כדאי לדבר עם מי שאחראי עליך בבית האומנה ולהבין יותר את דרישות התפקיד, להסביר מה את הבנת בראיון עבודה ולמה ציפית כשהגעת, לשמוע מה הם מצפים, ולראות כיצד ניתן ליצור איזה שהוא מכנה משותף בין הצדדים. ייתכן וזוהי אכן חלק מהעבודה, ואז תוכלי לבחור האם להישאר או לא. אם את מרגישה שפוסלים רעיונות שאת מעלה, חשוב שתדעי מדוע ותבקשי להבין את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטות. במישור הרגשי יותר, כחלק מהצוות של המקום, מגיע לך לקבל הקשבה והדרכה. עבודה במקום טיפולי היא לא פשוטה ונדרשת החזקה גם של הצוות. הייתי שואלת את עצמי- האם הקושי כעת נובע רק מהמטלות שמבקשים ממך לעשות, או קשור גם לכך שהעבודה היא באופן כללי מציפה וקשה? האם זה קשור לכך שהעבודה מפגישה עם מקומות של חוסר אונים, הצבת גבולות וסמכות? האם את חשה שמשאירים אותך לבד במשימות שאת לא יודעת כיצד להתמודד איתן? ועוד. במקומות טיפוליים בדרך כלל יש הדרכה כלשהי לצוות, אישית או קבוצתית, האם יש לך הדרכה? אם כן, מציעה להעלות את זה שם. כדאי לשתף בתחושות שלך, להבין אותן יותר ואולי יוכל להימצא פתרון. מעבר לכך, אני מאמינה כי חשוב שאדם יחוש טוב, שייך, מוכל ומובן במקום העבודה שלו, בוודאי אם מדובר במקום טיפולי. במידה ותרצי, יהיו לך עוד הזדמנויות לעבוד בעבודות דומות וכדי להפיק וללמוד צריך שיהיו את התנאים המתאימים לכך. לאחר שתנסי ליצור דיאלוג פתוח עם האחראים עליך שם, תוכלי לקבל החלטה לגבי הישארותך במסגרת. אני מבינה את רצונך לא לעזוב בעת קושי, אך זו לא נראית עזיבה אימפולסיבית, אלא התנהלות שקולה ולאחר ניסיון נוסף לשוחח איתם על כך ולברר את גבולות התפקיד. אם לא תמצאי את מה שאת מחפשת במסגרת, זכותך המלאה לעזוב ולחפש עבודה בתנאים ובאוירה המתאימים לך.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אילנית,

את מתארת אירוע משברי ומפתיע שבהחלט יכול לקרות לכל אחד ובכל משפחה. אני מבינה ומעריכה את שאיפתכם לבנות משפחה מלוכדת ותומכת, שבה אין סודות ובני המשפחה יכולים לשתף זה את זה. נשמע שהצלחתם בבנייה זו, שכן בתכם שיתפה אתכם במה שעובר עליה על אף שלא הייתה חייבת.
1. לגבי שיתוף האחות הגדולה, עמדתי היא שההחלטה האם לספר או לא צריכה להיות של בתכם. זהו קודם כל אירוע אישי, מחייה הפרטיים, ומדובר בחוויה לא פשוטה שדורשת עיבוד וזמן לעיכול. לכן, לא הייתי לוחצת עליה לגבי החשיפה הזו, הדבר כבר קרה, והעיתוי והאופן שבו היא תספר הוא החלטה של בתכם. הייתי שואלת האם באמת הכרחי שתספר לאחות לפני הטיול שלה לחו"ל? ומה יקרה אם תספר לה כשתחזור? לעיתים אדם זקוק למרחב כדי לעבד את מה שקרה לו, ואולי לאחר חשיבה ועיבוד פנימי היא תרגיש בנוח יותר לספר לשאר בני המשפחה ותוכל לעשות זאת מבחירה ופחות בחשש. אני מכבדת את העמדה שלכם ואת רצונכם לקשר משתף בין האחיות. כהורים, אתם יכולים לעודד אותה לשתף, להגיד מדוע זה חשוב בשבילה ועבורכם, אתם יכולים לשמוע ולדבר איתה על החששות מפני התגובה של אחותה. עם זאת, זכרו שהיא עברה כרגע חוויה מטלטלת בחייה והיא זקוקה לתמיכה והקשבה, וליכולת להחליט עבור עצמה.
2. אני מבינה את החשש מפני התגובה של הבת הבכורה. נשמע שיש חשש מפני קנאה בין האחיות, אך הדבר טבעי ולעיתים קשה להמנע ממנו. כל ילד הוא אחר באופיו ועובר בחייו אירועים אחרים. היא בכל מקרה נאלצת להתמודד עם כך שאין לה ניסיון בזוגיות כרגע, ומה שקרה לאחותה לא משנה את הדבר הזה. אם וכאשר בתכם תחליט לספר לה, שתיהן יצטרכו להתמודד כל אחת עם עצמה ועם חלקים בתוך הקשר ביניהן (שיפוטיות, ביקורת, אשמה והאשמה, קנאה וכו'). הן כבר בוגרות והקשר ביניהן הופך להיות יותר ויותר אחריות שלהן. בתור הורים, אתם תוכלו להציע תמיכה ואוזן קשבת, ואם תרגישו שמישהי מהן במצוקה תוכלו להציע גם עזרה טיפולית. אני מבינה את דאגתך לבנותיך, אך הן יצטרכו להתמודד עם המציאות- כל אחת עם מציאות חייה, התחושות שמתעוררות בה והבחירות שהיא עושה. נשמע שיש להן משפחה דואגת והדבר בהחלט מהווה עוגן חשוב עבור שתיהן. אם תרגישו שאתם זקוקים למרחב נוסף לחשיבה, תוכלו לפנות גם להדרכת הורים בנושא.

שיהיה בהצלחה,
סיון

היי מלי, שמחה שנעזרת, זה בהחלט הובן. בהצלחה, סיון

שלום לך,

קודם כל, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת הן תרופתית והן בטיפול פסיכולוגי. כפי שאת חווה, הטיפול עוזר וההרגשה שלך במהלך השנה הזו השתפרה. עם זאת, טיפול אינו מחסן אותנו מפני דכדוך ותקופות פחות טובות. התסכול שלך הוא מובן, אך לצערי החיים מלווים בתקופות טובות יותר או פחות, והטיפול אינו מבטיח לנו אושר או שמחה תמידיים, אלא יכול לעזור לנו לשאת את התחושות השליליות ועוזר לנו להבין את מקורן וכיצד להתמודד איתן. הייתי ממליצה לך להביא את התחושות הללו אל הטיפול, לשתף שכך את מרגישה בתקופה האחרונה. תוכלו לחשוב שם יחד מה עורר את התחושות הללו ולמה הן קשורות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום רינת,

אנשים רבים בחורף חשים נטייה לדכדוך, הסתגרות ועצבות. הדבר הגיוני ומובן, ואנו מושפעים מהחשכה המוקדמת, ממזג האויר הקודר ומהקור. כאשר האסטמה מחריפה ויש למזג האויר השפעה בריאותית, מובן מאוד שתתבאסי, במיוחד אם את אוהבת ורגילה לצאת ולעסוק בספורט בחוץ. העצה שלי אליך היא לנסות ולמצוא תעסוקה ועניין בדברים שאת יכולה לעשות בבית (קריאה, מדיטציה, טלוויזיה, מוסיקה, חברות וכו') ולנסות להעביר את הזמן הזה בפעילות נחמדה אחרת. בעיקר חשוב לזכור שזו תקופה זמנית של כמה ימים, ואחר כך מזג האויר יחלוף וישתנה ואיתו ישתנה גם מצבך הבריאותו ומצב רוחך. לעיתים אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלשאת את אי הנוחות ואת התחושות השליליות, ולדעת שהם יחלפו בקרוב.

בהצלחה,
סיון

שלום מלי, שאלתך חשובה ומורכבת מאוד ואנסה להתיחס לכל ההיבטים. קודם כל, נשמע שהיית בטיפול משמעותי וארוך, בו נוצר קשר קרוב עם המטפלת ועברת בו תהליכים ושינויים רבים. איני יודעת מה הביא להחלטה על הסיום, אך בכל אופן, סיום של טיפול יכול להיות מטלטל ומעורר רגשות רבים, בפרט למי שחווה אובדן בעברו. בסיום יכולים לחוש כעס, אכזבה, עצב, החמצה ולעיתים גם הקלה, שחרור, סיפוק ועוד ועוד. לכן רצוי שהפרידה תעשה בתהליך וכך ניתן לעבד אותה לאורך זמן. עם זאת, אני מניחה שכטבעם של סופים ופרידות, תמיד נשאר משהו שלא נאמר, שלא נסגר עד הסוף, שלא הושלם, ועל כך יש כאב וקושי. התמודדות עם פרידות- זו בעצם משימת חיים עבורנו. בחזרה לטיפול, טבעי מאוד בפגישות אחרונות לצאת עם תחושת ריחוק. את מתארת תחושה שלא הובנת עד הסוף, שלא קיבלת את התגובה שרצית לקבל. אין ספק שאחד הקשיים בפרידה הוא התמודדות עם הכאב על מה שלא יהיה ועל מה שלא היה מושלם או לא היה מדויק עבורנו. חשוב לזכור, כפי שאת עושה, את כל מה שהיה בטיפול, לצד מה שפוספס ולא הובן. הדבר קשה במיוחד בסיום, שכן פתאום נשארים עם הדברים לבד, ללא המשך של פגישות לעבד את המחשבות והתחושות. במובן זה, טוב שביקשת פגישה נוספת ויכולת להעלות בפני המטפלת את הדברים. ניתן לשקול אפשרות של פגישה נוספת, לצד חשיבה על כך שכנראה גם קשה מאוד להיפרד. כמו כן, לקראת הסיום טבעי שמתעוררות שאלות לגבי הקשר- האם זה היה משמעותי עבור המטפלת? האם היא עצובה? וכו'. ובכן איני יכולה לדבר בשמה של מטפלת, אך ממה שכתבת יש לי תחושה כי הקשר ביניכן היה קרוב, מקצועי ואמיתי ובוודאי שלא הצגה. אני יכולה לשער למשל שהיא תחשוב על הדברים שהיו ביניכן, גם אם תעשה זאת לאחר מכן ולא בדיוק באותו רגע, או שאולי לצד כאב על הסיום, היא גם חשה גאווה עבורך ושמחה בהישגיך. ולכן הדברים הם מורכבים. הייתי מציעה לך לקחת קצת זמן, לעבד את הפרידה שממשיכה לפעמים להדהד לאורך זמן ואם תרגישי צורך, תפני למטפלת לתאום פגישה נוספת. הטיפול הרבה פעמים אינו מסתיים בפגישה האחרונה, והוא ממשיך ללוות, לחזק, מהווה מקור מחשבה ודיון פנימי בינינו לבין עצמנו גם זמן רב לאחר הסיום. שיהיה בהצלחה בהמשך, סיון

שלום טלי, קודם כל, טוב לקרוא שטופלת בעבר, הן בטיפול פסיכולוגי והן בטיפול תרופתי, ושהטיפול עזר והחוויה הייתה חיובית. אני גם שמחה לשמוע שבסך הכל את עובדת וחייך מלאים בעשייה ובעניין. כפי שאת חווה, החיים הם דינאמיים, ומצבנו הנפשי הוא דבר שמשתנה לאורך החיים. לעיתים אנו פוגשים מצוקות ותחושות שכבר חשבנו שלא נפגוש שוב. עם זאת, כיום את בתקופה אחרת, בגיל אחר, וכפי שאת מתארת גם החרדות עצמן הן שונות ממה שזכור לך מהעבר. לכן, לא הייתי ממהרת לחשוב שהמצב הקודם חוזר על עצמו, אלא יש כאן התמודדות מחודשת, במקום ובזמן שאת נמצאת בו היום. בהחלט הייתי ממליצה לך לפנות שוב לטיפול לפי בחירתך, באוריינטציה של CBT כפי שהיית בעבר (ממוקד יותר בסימפטומים ובדרכי החשיבה וההתנהגות) או באוריינטציה דינאמית (ניסיון להבין את החרדות ומשמעותן, לצד מציאת דרכי התמודדות התנהגותיות). טיפול עזר לך בעבר ולכן כדאי להעזר שוב. לגבי הטיפול התרופתי, תוכלי להתחיל בשיחות ולהתייעץ שם באופן מעמיק יותר על הנושא התרופתי, תלוי מאוד בתחושות וברצונות שלך ובמידת המצוקה שהחרדות גורמות לך. אני מבינה את החשש מפני החזרה לתרופות, אך חשוב גם לומר, שגם כאשר לוקחים תרופות לתקופה מסוימת, אין זה אומר שלוקחים את התרופות לכל החיים (כפי שניסיונך מלמד, ניתן להפסיק את הטיפול התרופתי לפי הצורך). בכל אופן, זו שאלה לדיון בתוך התהליך הטיפולי ואני מקווה שתפני שוב לטיפול פסיכולוגי ותוכלי להעזר ולהרגיש טוב יותר. בהצלחה, סיון

שלום לך,

התמודדות עם מחלה ניוונית היא דבר מורכב ולא פשוט. אני שמחה לשמוע שיש לך משפחה תומכת, מטפלת צמודה וטיפול רפואי. כל אלו חשובים מאוד. אני מבינה שאת חשה חריגות חברתית ואולי מרגישה לבד, והדבר קשה ולא נעים. אני שומעת כי את מביעה משאלה לחיות חיים מלאים, מעניינים וליצור קשרים חברתיים, גם עם המחלה, ומשאלתך חשובה וראויה. הייתי מציעה לך כצעד ראשון לבדוק האם יש קבוצת תמיכה כלשהי למתמודדים עם המחלה. לעיתים במחלות מסוימות יש אתרי אינטרנט, קבוצות תמיכה, פעילויות וכו' שם אפשר לפגוש אנשים שמתמודדים עם דברים דומים והדבר עוזר להרגיש פחות לבד. מעבר לזאת, נסי למצוא ולעסוק בדברים שגורמים לך הנאה ומעניינים אותך, למשל בישול, סרטים, מוסיקה, קריאה וכו'. כמו כן, מומלץ על תרגול מדיטציה-זהו דבר שניתן לעשות בכל מצב גופני והוא מסייע מאוד בהתמודדות עם רגשות שליליים. בנוסף, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לעבד את השלכות המחלה, לחוש פחות לבד וגם לחשוב כיצד ניתן להתמודד עם התחושות הקשות שמתעוררות בך ומה עוזר לך להרגיש טוב יותר. יש היום גם פסיכולוגים שיקומיים/רפואיים שמתמחים בהתמודדות עם מחלות והשפעתן על הדימוי העצמי והמצב הנפשי.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אביגיל,

קודם כל ברצוני לחזק אותך.. בחרת לעסוק בתפקיד משמעותי וקשה, שלא תמיד מתגמל כלכלית והדרך לעסוק בו היא ארוכה ומצריכה הכשרה רבה. עם זאת, התפקיד מזמן עבודה מעניינת ומספקת. תפקיד היועצת הוא מורכב ומצריך כוחות רבים, הן בהתמודדות עם התלמידים והן בהתמודדות עם הצוות וההורים, על אחת כמה וכמה שזו השנה הראשונה שלך בתפקיד. הדבר הראשון שחשוב להדגיש הוא שכל תפקיד, ובפרט תפקידים מורכבים כאלו, לוקח הרבה זמן ללמוד ולהצליח לעבוד באופן יעיל ואפקטיבי. זוהי שנה של למידה עבורך (ובכלל עבור בית הספר החדש), ולכן מטבע הדברים לא הכל יתפקד באופן אידיאלי. כחלק מהלמידה, יתבהרו לך עם הזמן גם גבולות התפקיד וחשוב מאוד לשמור על עצמך ולא לקחת על עצמך יותר מדי. אני משערת כי חלק מהעומס קשור גם לדרישות המציאות, אך גם לדרישות הפנימיות שיש לך מעצמך. אני מרגישה כי את מחמירה עם עצמך ודורשת משהו שהוא בלתי אפשרי- גם להתחיל תפקיד חדש, גם ללמוד לתואר שני, גם להיות נחמדה לבני המשפחה ולעזור, גם להצליח להקדיש זמן לעצמך ואת הכל לעשות ללא רבב ובשלמות.. ובכן, כל אחת מהמשימות הללו דורשת זמן ואנרגיות ולכן מובן לגמרי שאת חשה עומס רב. הפער בין איך שהיינו רוצים להיות ולתפקד (או איך שנדמה לנו שאחרים מתפקדים), לבין מה שקורה במציאות הוא פער שלאורך החיים אנו לומדים להכיל ולהתמודד איתו. עצתי אליך היא כזו: 1- נסי להקל על עצמך ככל הניתן, תורידי מעצמך כל דבר שאינו קשור לתפקידך. את חלק ממערכת שבה לכולם יש אחריות, את לא לבד ולא צריכה להיות לבד שם. תעזרי כמה שניתן. 2- תהיי סלחנית כלפי עצמך בתקופה קשה זו. מותר לפעמים ל"הוריד את הרגל מהגז", לא להיות 100% בהכל. 3- נסי בכל זאת לדאוג לעצמך, גם במחיר של להגיד "לא" לאחרים. 4- מאחר ואת מזהה פגיעה משמעותית בבריאותך הפיזית והנפשית, מציעה אפשרות של לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מתרשמת שיש לך מודעות ויכולת התבוננות פנימית, ולכן להערכתי תוכלי להפיק מכך. טיפול יכול לעזור עם תחושת העומס והאחריות, הקושי להתמודד עם למידה ותפקיד חדש ועם חיפוש אחר הדרך הנכונה עבורך להתנהל בשנה לחוצה זו.
זכרי, יש תקופות של לחץ ועומס ולבסוף הן מסתיימות ונרגעות.

שיהיה בהצלחה,
סיון