פורום טיפול נפשי

שלום.
הייתי שמחה לדעת על ידי טיפול פסיכולוגי איך אפשר לעזור לבן אדם שיש לו התפרצויות זעם קשות שלא מפסיק לענות מרוב כעס במיוחד לאנשים הקרובים לו.האם יש תרגיל שאפשר להיעזר באותו רגע שזה קורה חוץ מכדורים פסיכיאטרים? תודה

שלום רב.
בשבוע האחרון היתה אצלי חברה שכנראה יש לה בעיות מאד קשות עם החברים העבודה המשפחה וכולי. כאשר היא היתה אצלי היא אמרה לי משהו שמאוד פגע בי ובכל זאת עזרתי לה תמכתי בה עד שבסוף נשברתי לקחתי קשה מה שהיא אמרה לי ובכלל המצב שלה השפיע עלי מאד קשה. מאז אני בדיכאון אין לי מוטיבציה לשום דבר לא מפסיקה לחשוב על מה שהיא אמרה לי גם יש לי קצת חרדה חברתית אולי זאת הסיבה אני מרגישה עייפות דיכאון חרדות אני לא מטופלת כרגע אני דיברתי עם הרופאת משפחה והיא נתנה לי כדור אבל זה עוד יותר עשה לי לא טוב ואני כל הזמן במיטה. אני רוצה כל כך לחזור לעצמי למצב רוח טוב לשמחה שלי אני כרגע לא בטיפול ואני בגלל זה כותבת כעזרה ראשונית במצב שאני נמצאת בו עד שאולי אלך לחפש טיפול שזה לוקח זמן בטח אשמח כעזרה ראשונית איך לצאת מהדיכאון הזה של הכמה ימים האלה החוסר מוטיבציה האם זה באמת חרדה חברתית מה שיש לי? מה אני צריכה לעשות כדי לחזור לעצמי כדי לשפר את מצב הרוח אשמח מאד כעזרה ראשונית עם תוכלי להציע לי מה לעשות אפילו טיפ אחד קטן אני ממש מבקשת ואשמח לעזרתך בפורום זה חשוב לי אני רוצה לחזור לשמחה איך עושים את זה? אני ממש מודה לך מכל הלב

שלום

יש לנו בן בכור כנ"ל וגם בת בת 4 חודשים אך הבעיה הייתה קיימת גם לפני. אנחנו מחנכים בגישת לייף סנטר ובאמת שמחים בה וטוב לנו. מרגישים שנותנים מענה רגשי מלא לילד, הוא שמח, פתוח, רוצה כל הזמן שנשחק איתו, אוהב להיות איתנו, מפותח רגשית ובאמת ב"ה בבית טוב לנו.
יש לו סבא וסבתא שהתחושה היא שהם פשוט עושים מאבק על האהבה שלו, מבטיחים לו דברים, כל הזמן ממלאים את הזמן באטרקציות והבטחות ומתנות ולפעמים אפילו "בורח" להם משםט מסגיר שהם מנסים "לקנות" אותו. וזה מצליח.
היו תקופות שבננו העדיף את האבא על פני האמא והצלחנו עכשיו די לאזן את זה. אבל הסבא, פשוט אי אפשר להתחרות.
הוא רוצה להראות לו דברים, אם יש משהו שהוא צריך הוא מבקש ממנו, הוא רוצה שהוא ילביש אותו, יאכיל אותו, ירים אותו, כל הזמן מחפש רק את קרבתו, כשאנחנו בחברת ההורים שלנו, פשוט מרגישים שהסבא זה אבא שלו, לפעמים הוא בטעות קורא לו אבא.
אני אישית בתור אבא ממש מרגיש שאני נותן הכל שהילד יצמח בצורה בריאה, וזה מרגיש לי ממש לא בריא מה שקורה פה. היינו בחתונה, בתוך 5 שעות הוא לא בא אלינו ההורים כמעט בכלל! לא חיפש, לא רצה. האמא התקרבה אליו הוא דחף אותה ואמר "דייייייי" והיא לא אמרה לו דבר. וביומיום בכלל אין שום תחושה של מחנק ובאמת אין, הוא ממש חופשי.
אנחנו מאוד מאוד פגועים. אני אישית בתור אבא לא מסוגל להכנס למלחמות "קניית בעלות" ואין לי גם מסוגלות להקשר אליו ולהפגע כל פעם מחדש.
זה תקין?מה עושים?

המון תודה.

שלום, אני בן 33 ולאחרונה הצלחתי להגדיר משהו שאני חווה כבר הרבה מאוד זמן - אני פשוט לא מאמין באנשים, ורואה רק את הצביעות בהתנהגות האנושית.

גדלתי במשפחה נורמטיבית לחלוטין, אבל לא כזו שהיוותה דוגמה לאהבה בין ההורים אלא להפך. היתה אלימות בין ההורים, בעיקר מצד האב כלפי האם. הם מעולם לא התגרשו או נפרדו, ועד היום חיים ביחד, כאשר אירועי האלימות ביניהם שכחו לפני הרבה מאוד שנים. אני הייתי עד להם כילד וכמתבגר.
בחיי הבוגרים, אף פעם לא הצלחתי להבין איך אדם נשאר לחיות עם בנאדם שהתנהג כלפיו באלימות (ואני חוזר, אהבה גדולה אין שם), מוותר על עצמו ועל מה שיכול להיות לו מחייו תמורת "שקט תעשייתי" חיצוני, כשבפנים הכל רקוב.

בכל מקרה, הרבה פעמים אני מסתכל על האנשים סביבי בסוג של ביקורתיות. לעיתים אני מצליח לזהות הלכה למעשה את הביטוי "אחד בפה ואחד בלב" כשכל זיהוי כזה על אדם סביבי מרחיק אותי ממנו. אני לא יכול לסבול התנהגות כזו. זה יכול להיות נחמדות של מישהו/י כלפי מישהו/י שתפורש אצלי כרצון להשיג סקס ולזרוק; זה יכול להיות לקקנות של העובדים סביבי לבוס, כדי להשיג פוזיציה או תפקיד טובים יותר, כשהם מוותרים על העצמי שלהם; או סתם ניהול שיחה "נחמדה" עם מישהו, כאילו אכפת לי ממנו, שלא למטרה כלשהי.

אני לא אנטיפת, ובהחלט אני יכול להזדהות עם סבל וכאב או פגיעה שאנשים חווים. אני יודע להקשיב, ויודע לייעץ. במסגרת עבודתי כנותן שירות אני יודע להפגין התחשבות במקרים שצריך. אבל כשאני מרגיש צביעות, שקר, או העמדת פנים כלשהי אני נסגר ישר. לא אוהב חוסר יושר.

כעת אני לומד משפטים ומצאתי שהדרישה להתנהלות ע"פ חוק מאוד מניחה את דעתי. אני בהשקפה שאם כולם היו מבינים את מקומם בעולם, ומתנהלים ע"פ מה שהחוק מגדיר והמוסכמות החברתיות מאפשרות - היה הרבה יותר קל בעולם. אבל זה לא ככה. וזו הסיבה העיקרית שהתחום שהכי מושך אותי זה התביעה הפלילית - להחזיר אנשים שפשעו למקומם המדויק, תוך כפיה והפעלת כוח עליהם באם הם לא מוכנים לעשות זאת בעצמם. אני מוצא במשפט את הכוח שחסר לי ביומיום ליצור סדר ו-ודאות (בעבודה שלי למשל, אני שונא- פשוט שונא, את האנשים שמבקשים שיעגלו להם פינות / יתנו להם יחס מיוחד / יקצרו להם תהליכים שלא על סמך סיבה אמיתית שמבדילה אותם מהקהל הכללי. זה מוציא אותי מדעתי עצם הבקשה. מיותר לציין שאני לא מאפשר את זה אף פעם).

אבל נראה שהדבר שהכי פוגע בי כתוצאה מההשקפה הזו, זו אהבה. אני לא באמת מאמין כרגע (בעבר כן) שקיים האדם שאוכל לסמוך עליו בכל, וגם אם קיים זה מצריך תהליך ארוך מאוד של היכרות ופיתוח אמון. אני אמנם אומר שאני רוצה להכיר אהבת אמת, אבל זה ממש לא נראה באופק. ההסתכלות הראשונית שלי על אנשים היא ביקורתית, חסרת אמון, להאמין בגרוע ביותר כדי להיות מוכן ולא להתאכזב.

איך אני יכול להשתחרר מהתפיסה הזו, או לפחות להרגיע אותה? יש לי חברים קרובים טובים בודדים (כנראה שעדיין לא איבדתי אמון במין האנושי לחלוטין), אבל לא נראה שזה ישתנה מעצמו בעתיד.. תודה.

שלום.. יש לי בעיה ואני לא יודעת מה לעשות.. כיצד להגיע להחלטה.. לפני כשלושה חודשים הפסקתי טיפול פסיכולוגי שארך כחצי שנה.. החלטתי להתחיל טיפול כדי לנסות לטפל בחרדה החברתית שאני סובלת.. לצערי אותה התקופה שהתחלתי את הטיפול הייתה גם לתקופה הקשה ביותר בחיי... בגלל רצף אירועים שהיו קשים מדי עבורי מצבי הנפשי החמיר ובעקבות כך פתחתי מחשבות על פגיעה עצמית, מחשבות חוזרות על מוות (שלי ושל קרוביי).. אחת הבעיות שלי היא להפתח ולבטוח באנשים.. אני חושבת שבגלל מצבי הנפשי בעיה זו רק הלכה וגברה במהלך הטיפול.. לא הצלחתי לדבר אף לא ציוץ אחד.. מפגישה לפגישה זה רק החמיר והגיע למצב שכמעט והתעלפתי באחת הפגישות (לפי דעתי זה היה סוג של התקף חרדה).. בעקבות הקושי החלטתי ביחד על המטפלת שכדאי לעצור את הטיפול.. עכשיו ההתלבטות שלי היא כזאת: מצד אחד אני מאוד רוצה לטפל בבעיות שלי ומצד שני אני ממש לא רוצה להרגיש ולהגיע למצב שבו הייתי בזמן הטיפול.. האם יש דרכים אחרות לטפל בבעיות מסוג כזה.. שהם מחוץ למסגרת הטיפולית?

שלום,
האם פסיכולוג פרטי מחוייב לבצע רישום תוכן פגישה טיפולית? היכן המידע מאוחסן ולאיזו תקופת זמן? יש חוק בנושא?

אני מסכים איתך לחלוטין שאיני יכול לכפות על אשתי את מה שאני חושב ואת הרצונות שלי
אבל עדיין אם אני ואשתי החלטנו בחוזה הזוגיות שלנו שאנחנו לא נעשה דברים שיפגעו אחד בשני.
והתחייבו אחד לשני נאמנות מלאה.
אז אני נימצא בקונפליקט מאוד רציני מצד אחד היא אומרת לי אני בחיים לא יבגוד בך מצד שני היא מאפשרת לגברים לגעת באה בצורה מינית ושלא משקפת את הנאמנות שלה כלפי.
אני מאמין לה שהיא לא שכבה אם אף גבר אחר אבל המצב הזה שהיא לא יודעת לשים גבולות לגברים אחרים גורמת לי אי נעימות וחוסר אימון באה מה שמביא להרבה מריבות אחד אם השני.
ניסיתי ללכת לטיפול בעצמי אבל זה לא נתן את המענה כי אני מאמין שצריך פה טיפול ביחד בשביל שאני יוכל לקבל תשובות ממנה ולמה היא מתנהגת כך.
ואז אני יוכל לתת לעצמי להבין איפה אני עומד ואם זה מתאים לי.
אני בבעיה כאן שאיני מוצא כרגע פיתרון אליה
תודה בכול מיקרא על התשובות כרגע אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות בנידון אני די בין הפטיש לסדן.

בנוסף מה שמשתמע ממה שכתבת לי.
כך אני מפרש את זה שהבעיה נעוצה בי זאת אומרת.
שאין לי זכות להתערב במערכות היחסים שלה אם אנשים אחרים וגם בתור בעלה אין לי מילה פה.
זאת אומרת גם אם זה מפריע לי ואני רואה בזה פגיעה בי אני לא אמור להגיד לה כלום כי אם היא לא הייתה רואה בזה הטרדה מינית אפילו שאני כן רואה אז לא צריכה להיות פה בעיה ואני צריך להרגיש בסדר אם זה שגברים אחרים נוגעים באשתי בצורה מינית.

שלום אני גבר נשואי כבר מעל 11 שנה
יש לי משהו שמאוד מאיק אלי.

אשתי עברה ועוברת עדיין הטרדות מיניות מצד המשפחה שלה הכוונה מצד בני הדודים שלה.

היא גם עברה הטרדות מכול מיני ידידים שלה אבל היום היא כבר לא בקשר איתם ולא בגלל זה.

עכשיו ניסיתי לדבר אם אשתי מספר פעמים על הנושא הזה ותמיד זה הגיעה לטונים גבוהיים ולהרבה צעקות ומריבות


האם זה בסדר שזה מציק לי או שזה לא אמור בכלל להפריע לי בזוגיות איתה.

אני פשוט מתחרפן מיזה וכול פעם שאנחנו פוגשים את אותם בני דודים בכול מיני אירועים של המשפחה זה חוזר על עצמו והם מטרידים אותה מינית.

אשתי אומרת שזאת המשפחה שלה ופעם זה היה מקובל ואין לה מה לעשות אם זה
אני לא מסכים אם האימרה הזאת.
השאלה האם אני צריך לקחת צעד אחורה ויותר לא לנסות לפתוח את הנושא הזה אם אשתי או מה.

אני האמת מתוסכל מיזה, וכבר לא יודע מה לעשות לי כבעלה זה מציק מאוד.

אשמח לתשובה

שלום ליטל היקרה,
לאחר 2 מפגשי היכרות עם מטפלת ולפני ההחלטה אם להיכנס לרצף טיפולים רציני, אני נמצאת לפני דילמה קשה ואשמח לשמוע את חוות דעתך.
המטפלת המדוברת מדהימה, היא מכילה, מחזקת ומרעיפה עלי מילים טובות שכנראה כל כך חסרו לי. אני מחכה בקוצר רוח למפגש ומתרגשת לפני, בין מפגש למפגש אני מוצאת את עצמי חושבת עליה המון, מתגעגעת ומדמיינת שאני כל הזמן מספרת לה עלי. השאלה שלי היא - האם נכון להיכנס איתה לקשר טיפולי ? אני מפחדת להיות תלותית בה ולחשוב עליה יותר ממה שעכשיו ?

מה נכון לעשות ?
תודה רבה

עצבנות ביום יום. לא רגוע. עצבנות אדירה בבוקר.
עצבנות כשמשהו לא הולך במהירות שאני רוצה.
חוסר סבלנות עצבני.
עצבנות פנימית מטאורית.

שלום,
הייתי בקשר של כשנה עם בת זוג אותה אני מאוד אוהב, מאז ומתמיד היא לא הייתה יציבה ועם חרדות נטישה שגרמו לה להיות נורא תלותית כלפיי. במהלך הקשר היינו נפגשים כל יום והייתי תומך בה מאוד. והיא הייתה מתאהבת בי ברמות נורא חזקות, מה שגרם לתלותיות בי רק ללכת ולגבור עם הזמן. המצב הפחיד אותה כמה היא מאוהבת וכמה היא תלותית כלפיי, והחרדות נטישה שלה נורא החריפו, עד רמה שאילו לא הייתי יכול להתראות איתה ביום כלשהו היא הייתה חווה חרדות ודכאון.

לאחרונה היא נכנסה למצב נפשי קשה שנמשך חודש וחצי, של פסיכוזות,בלבול וחרדות, שהחמירו בהדרגה, עד שהיא הגיעה למצב בו היא התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי במשך כשבוע. ההתמודדות עם המצב הכניסה גם אותי להמון לחץ נפשי וחרדות. עד שבמהלך האשפוז אמרתי שאני חייב ספייס מהקשר בינינו, כי הוא מכניס אותי להמון בלבול רגשי.
היא יצאה מהאשפוז לפני כשבוע, מאז היא במצב יותר טוב, אולי בין היתר מכיוון שאנחנו לא בקשר. אך היא הפסיקה לקחת את התרופות שניתנו לה ואינה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, מכיוון שהיא לא חושבת שהוא מסוגל לעזור לה.

אני עדיין נורא אוהב אותה, נורא קשה לי עם היותנו פרודים ואני נורא מתגעגע, אך גם קשה לי להיות איתה בקשר, מתוך חרדה שאם נחזור להיות ביחד הדברים בהדרגה יחזרו להיות כפי שהיו ושוב ייגרם הרבה כאב לשנינו.

ביומיים האחרונים מרוב געגועים הדדיים חזקים התראנו שוב ודיברנו קצת ואני מרגיש שהיא כעת שוב מתחילה להרגיש תלותיות כלפיי ושולחת לי הרבה הודעות וגם מתקשרת הרבה.
אני די אובד עצות, הייתי שמח לשמוע את חוות דעתכם על המצב, והאם יש סוג טיפול כלשהו או המלצות כלשהן שיעזרו לה או לי בהתמודדות עם המצב..
תודה רבה

שלום,
אני מחפשת מסגרת חוץ ביתית לבחור צעיר בגיל 19, סובל מפסיכוזה ופרנויה.
מנסה למצוא מקום שבו תהיה סביבה תומכת, הכוללת טיפול, תעסוקה ומגורים.
עדיפות לסביבה חקלאית ואף עיסוק בחקלאות. האם קיימות מסגרות שיכולות להיות רלוונטיות בדרום/צפון הארץ?

תודה רבה!

שלום רב,
אני עובדת מגיל 21. גם במהלך לימודיי כסטודנטית. כיום בת 53.
הייתי שכירה, עצמאית ושוב שכירה, בעלת תואר אקדמי.
ב- 9 השנים האחרונות עבדתי בתפקידי ניהול כשכירה.
החלטתי לסיים מיוזמתי. לקחתי סיכון, רציתי שינוי. והאמת זה מאד סיכון רציני
לקחת בגיל זה.
מאז התחלתי עבודה נוספת ומיד אחרי חודש עזבתי, לא התאימה לי והחלטתי שחבל לגרור זמן מכיוון שאני מחפשת גם יציבות לאורך זמן במקום עבודה וחבל
למשוך זמן כאשר יש אי שביעות.
העניין, שאני מאד מבולבלת. לא סגורה על היקף משרה. מצד שני, לא רגילה לא לקום לשיגרה יומיומית של עבודה מחוץ לבית.
המצב מכניס אותי לחרדה נוראית שמקרינה גם על סביבת משפחתי.
אני מאד מבולבלת לגבי מקום עבודה ומפחדת שרק בגלל הלחץ אכנס למקום עבודהשלא מתאים לי.
יש לציין שפונים אליי בעקבות קורות החיים. הלכתי כבר לקרוב ל- 13 ראיונות עבודה. לחלק מהפניות אני מסרבת.

המצב הנפשי שלי כרגע הוא של חרדתיות, דכאון, חוסר כיוון ופחד שמהלחץ אמצא מקום עבודה לא מתאים או בכלל לא אמצא.

תוכלו לייעץ לי?

תודה

שבת שלום,
אז באמת הצעתי לו לנסות טיפול שיעזור לנו לתקשר יותר טוב.
והוא הסכים לשמחתי. אז תכלס מה עושים?
בודקים אזור ומומחיות המטפל ובוחרים לפי תמונה?
אין לי מושג באמת .מהרגע שמצלצלים כמה זמן זה לוקח?יש פגישה ראשונית? ומה קורה אם אנחנו מרגישים לא נוח, אפשר? ורצוי להחליף?
היה לנו נסיון רע לפני שנים עם פסיכולוגית ולא העזנו לספר אחד לשני את האמת מה הרגשנו כלפיה רק אחרי שנים, וחבל.
אני לא מכירה מישהו/היא שהולך לטיפול(יכול להיות שהולכים רק לא מדברים על זה) אז לא יכולה לקבל המלצות.יש מחיר אחיד לפגישה? וכמה זמן נמשכת פגישה באמת שכחתי
יש לך הצעות?
המון תודה ושבת נהדרת
נב כבר מרגישה הרבה יותר טוב ושאנחנו בדרך הנכונה