פורום טיפול נפשי

שלום שולי.
תחושות ריקנות, שעמום והיעדר משמעות נובעות בדרך כלל מקושי כזה או אחר ביצירת קשר עם העולם הפנימי, הרגשי ואכן מביאות לא פעם לתסכול וירידה באיכות החיים. לכן, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין יותר לעומק את מקור הקושי, ולבנות תחושת משמעות ומלאות יציבות יותר.

ליטל

שלום לך.
אני יכולה להבין את התסכול שלך ואת הרצון לעזור יותר, ואתה בהחלט צודק בכך שטיפול אצל איש מקצוע אכן יכול לסייע בעיבוד מעמיק ולהקל בצורה משמעותית על הסימפטומים הטראומטיים. לצד זאת, פנייה לטיפול בכלל ואצל נפגעות טראומה בפרט היא החלטה אישית, ואני חושבת שכרגע אין מה לעשות מלבד לכבד את הקצב והבחירה שלה. עצם היותך לידה ונכונותך לשמוע את הסיפור שלה ואת קשייה מהווים "הוכחה" לכך שיש מי שמוכן להאמין ולהאזין ובמובן זה גם בונה תקווה ואמון בקשרים. לכן, לצד נסיונך לכוון אותה לטיפול הייתי מדגישה גם את נכונותך להיות שם עבורה ולהקשיב (כמובן, רק אם אתה באמת מרגיש כך). יתכן שעם הזמן משהו באמון ובהצפה של התכנים יבנו בתוכה את המוכנות לפנייה לטיפול.
לצד זאת, אפשר גם להציע לה לפנות ברגעים הקשים לאחד מקווי הסיוע האנונימיים- לפעמים החשיפה האנונימית קלה יותר וגם היא בונה בהדרגה תחושה חיובית ויותר אמון לגבי האפשרות של יצירת קשר. יתכן שכרגע גם פנייה כזאת תהיה קשה מדי עבורה, אבל כדאי לפתוח בפניה את האפשרות.
יתכן שהכיוון שהצעתי יעמת אותך עם תקופה ממושכת של היעדר שינוי או נכונות לפנייה לטיפול, אבל הכבוד לקצב שלה ולצרכיה הם מרפאים ויקרי ערך בפני עצמם.

ליטל

שלום ליאורה.
לא קל למצא את האיזון בין מציאת "הפינה שלך" לבין עבודה אישית וטיפולית, ונשמע שכרגע את נמצאת בין השניים- לא מרגישה רצון וצורך בעזרה אך חווה את חסרונם של קשרים ותחומי עיסוק.
אני חושבת שהפתרון אינו לוותר על העזרה והחיבור עם החוץ אלא להמשיך ולנסות עד שימצאו המסגרת או הטיפול הנכונים לך. בינתיים, את יכולה להיעזר בהודעה שפרסמתי תחת הכותרת "איך להתמודד עם רגשות שליליים"- מקווה שתוכלי למצא שם כיוון להתמודדויות נקודתיות עם רגעי קושי.

ליטל

שלום מיה.
נשמע מדברייך שב"ימי הדיכאון" את מתמודדת עם הצפה פתאומית של רגשות כאב ועצב שעדיין אין להם מילים ועדיין קשה מאוד להבין אותם. קשה לי להגיד הרבה מעבר לכך, אבל יתכן שהמצב שאת מתארת נובע מכך שבחיי היוםיום את מצליחה לדחוק הצידה חוויות ורגשות מכאיבים וכך מצליחה לתפקד בצורה מצוינת ולהרגיש טוב, אך ה"מחיר" של הדחיקה הצידה הוא ההצפה הפתאומית של כאב ודיכאון.
נשמע שאת סובלת ושתפקודך נפגע בימים אלו ולכן אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולברר יותר לעומק מה קורה. בטיפול ניתן יהיה לחבר בצורה טובה יותר בין החלקים המתפקדים והשמחים לחלקים העצובים וכך להפחית את עוצמתם והרסנותם של החלקים הכואבים, ולאפשר לך להתמודד איתם טוב יותר גם כאשר הם מתעוררים.

כאמור, איני יודעת אם הכיוון שאני מציעה הוא נכון ומדויק לך, אבל אני מציעה לבדוק יותר במסגרת טיפול.

ליטל

שלום גבי. אני מצטערת על החוויה שעברת, אני יכולה לדמיין כמה חזק ומכאיב הפער בין המילים לבין הבדידות. זה קשה וגרוע מכך, מייאש. אני שומעת בדברייך את התסכול, הייאוש והעייפות מהחיפוש אחר שינוי והרגשה טובה יותר אבל גם שומעת בדברייך משהו מאוד נחוש ובריא- איזו תחושה פנימית שקשר שנוגע במלוא מובן המילה יכול לשנות משהו באמת. את החלק הזה אני חושבת שצריך לטפח ולשמור למרות כל ה"התקפות" שהוא סופג וכנראה ספג לאורך חייך. אני מחפשת את המילים לכתב לך משהו שיגע ויעודד יותר, אבל זה לא קל דרך התכתבות. אני יכולה רק לומר שאני באמת מאמינה שכאשר נוצר קשר משמעותי בטיפול, יכולות להיות לו השפעות מרפאות בדיוק בחלקים הכואבים והטעונים כל כך של מגע, קשר, הבנה אמיתית. אל תוותרי. ליטל

שלום לך.
אני שומעת בדברייך את עוצמת הסבל והתסכול, ויכולה לדמיין כיצד הם מתעצמים- אולי- סביב הפער בין העיסוק והצמיחה המקצועיים על פני השטח לבין התחושה הפנימית של תקיעות וחוסר כוחות.
מאחר ואני כמובן לא יכולה להבין מה קורה לך ולמה, הדבר היחיד שאני מרגישה צורך לומר הוא שלא הייתי מוותרת על פניה נוספת לטיפול אחר. טיפולים מגיעים לעתים למיצוי או תקיעות ודווקא טיפול חדש, וקשר חדש, יכולים לפעמים לשחרר ולפתוח אזורים קפואים וקשים.
אני מתארת לעצמי שלא קל לפנות שוב לטיפול. זה אף פעם לא קל, אבל בוודאי לאחר טיפול ממושך וכאשר את בתהליך של התמקצעות, אבל אני מאמינה בכוחו של טיפול לגעת ולשנות גם כאשר התחושה היא של היעדר תקווה, ולא כדאי לוותר לאור עוצמות הסבל שאת מתארת.

ליטל

שלום טלי.
לא קל לסיים טיפול באכזבה ואכן לא פשוט, על רקע זה ובכלל, להתחיל קשר עם מטפל חדש. אני יכולה להבין את הכמיהה שלך לקריטריון ש"יבטיח" שהפעם את בוחרת מטפל שיתאים לך אך אני חוששת שבאמת אין דרך להסתמך על קריטריונים יבשים (גיל, ותק, גישה טיפולית וכד') כדרך להבטחת הצלחת הטיפול. המחקר העכשווי מצביע על כך שאיכות הקשר הנוצר בין המטפל למטופל הוא אחד הגורמים הקריטיים להצלחת הטיפול ובמובן זה, עם כל הקושי שבכך, אני חוששת שהדרך היחידה היא פשוט לפנות למטפל שקיבלת עליו המלצה/התחברת אליו דרך המידע שקיבלת עליו ולבדוק את ההתאמה. אפשר להעלות כבר בתחילת המפגשים את החששות והקושי, ולנסות לבחון יחד האם נראה שהמטפל יכול להתאים.
לא תמיד קל למצא את המטפל הנכון, וזה תהליך שיכול לקחת זמן, אך מה שחשוב הוא שתהיי קשובה להרגשתך ותבדקי איפה את מרגישה שנכון וטוב לך להיות.

ליטל

שלום רווית. השינויים שחלים בקשר הטיפולי משתקפים פעמים רבות גם באיכות מערכות היחסים והרווחה הנפשית מחוץ לטיפול מאחר והם מספקים מעין "תיקון" לחוויות עבר שליליות בקשרים, או בניסוח אחר, מעין "הוכחה" לכך שיש גם חוויות אחרות וטובות יותר בתחום הבינאישי. זו הסיבה שהקשר הטיפולי תופס לא מעט מקום בתהליך הטיפולי. כמו כן, ההתבוננות ביחסים הטיפוליים מאפשרת במקרים רבים כניסה לרבדים רגשיים לא מודעים המתעוררים בקשרים אינטימיים. לצד זאת, אני חושבת שבטיפול אין "חובה" ו"צריך". יש מטופלים שמתקדמים בצורה נפלאה בטיפול גם בלי לדבר על הקשר הטיפולי ובאופן אישי אני מאמינה שאין טעם ללחוץ על עצמך בנקודה זו. יתכן וזו לא השפה הטיפולית שמתאימה לך, כרגע או בכלל, וכל עוד את מרגישה שהטיפול תורם ומשמעותי לך, ובונה באופן הדרגתי את יכולתך להביא את עצמך באופן עמוק יותר ויותר, אני לא רואה סיבה להתייסר דווקא סביב היבט הזה. ליטל

שלום גבי.
את מתארת קשיים במספר היבטי חיים ששורשיהם בין היתר בחוויות ילדות מוקדמות, ולכן נדמה לי שכדאי לבחור בשיטת טיפול שתאפשר גם עיבוד של החוויות המוקדמות והשפעתן עלייך, גם חיזוק "מהבסיס" של תחושות הביטחון והערך, וגם בנייה של היכולת ליצור ולשמר קשרים אינטימיים ומשמעותיים. שיטת הטיפול הפסיכודינמית יכולה להתאים לכך.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול גם כן לסייע אך בדרך כלל הוא מתמקד בסימפטומים ודרכי התנהגות וחשיבה ספציפיים ופחות בעיבוד וחיזוק מעמיק של המבנה הנפשי. מצד שני, יתרונו של הטיפול הוא שהוא מביא במקרים רבים לשיפור מהיר יותר בתחומי קושי ספציפיים.
בשורה התחתונה, מתוך מה שכתבת אני נוטה לכיוון של טיפול פסיכודינמי, אך חשוב לזכור שזו התרשמות חלקית המבוססת על מידע מועט ולכן אני מציעה לך לקרא על שתי השיטות ולבדוק מי מהן מדברת אלייך יותר בשלב זה. מעבר לכך, כדאי לזכור שהצלחת הטיפול תלויה בעיקר באיכות הקשר הטיפולי הנוצר ולכן, מעבר לכל אחת מהשיטות, חשוב לבחור מטפל/ת שאת מרגישה חיבור אליהם.
תוכלי להיעזר באינדקס אנשי המקצוע של בטיפולנט כדי להתרשם ממטפלים שונים, או לפנות להכוונה והפניה במוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205.

כתבי לי אם את מרגישה צורך בהכוונה נוספת,
ליטל

שלום קובי.
אני מבינה את הדאגה ואת התסכול שלך מהמצב, אבל חוששת שהתייחסות למצב שאתה מתאר דרך הפורום תהיה לא מקצועית וחוטאת למורכבות ולניואנסים העדינים של המצב. הדבר היחיד שאני יכולה להציע מתוך הדברים שאת מתאר הוא שגם אתה תפנה לייעוץ או טיפול אישי כדי להבין יותר לעומק מה קורה לך בתוך כל הסערה ומהם הגבולות שלך בקשר. לפעמים בתוך טיפול זוגי אחד מבני הזוג תופס את תפקיד ה"בעייתי" ודינמיקה זו מטשטשת את העובדה שגם בן הזוג השני זקוק לתמיכה וליותר מקום להתלבטויות והקשיים שמתעוררים בו. אני כמובן לא יודעת אם זה המצב אצלך, אבל מעלה את האפשרות מאחר ואני שומעת מדבריך שאתה לא רגוע לגבי הכיוון הזוגי והטיפולי אליו מתקדמים הדברים כרגע.

ליטל

שלום לך.
לצערי איני מבינה בתחום של תוספי התזונה ולכן לא יכולה לייעץ לך בהקשר זה.
לצד זאת, אני חושבת שדווקא לפני עזיבה של הארץ, שהיא אירוע משמעותי ומאתגר, כדאי לנסות ולייצב את המצב ולא לנסוע כאשר מצב הרוח כ"כ לא יציב. אם אינך מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, כדאי לשקול התייעצות עם פסיכיאטר או רופא משפחה בנוגע לתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, כדי להקל עלייך ולאפשר הגעה יציבה ורגועה יותר לאתגר מעבר המדינה.

ליטל

שלום קובי. תיארת באפן כללי מאוד את הקושי, וקשה לי להתייחס לעומק מבלי להבין היכן אתה מתקשה לפעול- בכל התחומים? מול אנשים? וכד'. בכל מקרה, המקומות בהם יש עכבה וקושי לפעול נובעים בדרך כלל מגורמים רגשיים ומדפוסי חשיבה מגבילים (למשל "כולם יצחקו עלי", "אני בטוח אכשל" וכד'). כדי לשנות דפוסי חשיבה ורגש אלו צריך להתבונן ולזהות אותם, להבין את מקורם וכך, לאט לאט, להשתחרר מהם. בדרך כלל מומלץ לערוך תהליך חשיבה זה במסגרת טיפול אשר מסייע גם בזיהוי הדפוסים המגבילים וגם ברכישת טכניקות התמודדות ותגובה יעילות יותר. ליטל

שלום גאיה.
אני מצטערת לשמוע על הפרידה הקשה.
נשמע מדברייך שהנפש שלך פעלה כדי להגן עלייך מעוצמת הכאב הראשונית. הבהיה, תחושת ה"סרט" ותחושות הניתוק הקהו, אולי, את הכאב העצום ונתנו לנפש שלך זמן לעכל את הבשורה. תגובות של הלם וניתוק הן שכיחות באירועים טראומטיים (למשל, תאונות דרכים) וסביב קבלת בשורות קשות (למשל, בשורה על מוות של אדם קרוב) והן מהוות מנגנוני הגנה שנועדו לשמור עלינו מהתפרקות במצבים מטלטלים מאוד. יתכן שנושא הפרידה והאובדן רגישים עבורך באופן מיוחד, ולכן נזקקת לשימוש במנגנון הגנה חזק כל כך.
לכן, תגובתך בפני עצמה אינה מדאיגה, אך כדאי לשים לב האם תגובות מסוג זה חוזרות, האם תגובות ניתוק וקהות רגשית בכלל אופייניות לך והאם את מצליחה להתמודד בצורה טובה עם הפרידה לאורך זמן. במידה ויש קושי באחד ההיבטים האלו, יתכן וכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך לברר יותר לעומק את משמעותן.

ליטל

שלום לי.
מאחר ואתה מתאר שינוי שחל רק לאחרונה אני חושבת שחשוב מאוד להעלות את הנושא בפני המטפל ולחשוב עליו יחד לעומק ובפתיחות. התבוננות המשותפת היא חשובה מאחר והיא עשויה לתת תוקף להרגשתך (למשל, אם המטפל יקח אחריות על המקומות בהם הוא אכן לא רגיש דיו), לחדד היבטים בדינמיקה הטיפולית שיש להם משמעות עבורך (למשל, האם המקומות של ההנגשות ביניכם משחזרים דינמיקות יחסים מעברך?) ולאפשר התבוננות וחקירה של עולמך הפנימי בהקשר של קושי או כשל ביחסים.
אני מאמינה ששיחה והתבוננות מסוג זה יכולות להוביל לשינוי ולהעמקה של התהליך הטיפולי.

ליטל

שלום טוביה. פסיכולוגים שונים מאוד זה מזה באופן בו הם מנהלים את השיח הטיפולי בכלל ואת המפגש הראשוני בפרט. יש פסיכולוגים שמנסים לתת למטופל כמה שיותר מקום להביא את עצמו באופן "טבעי" וללא הכוונה ואחרים מעדיפים לשאול ולאסוף מידע באופן שיטתי יותר. בכל מקרה, מטרת המפגש הראשון היא לבדוק יחד מה מביא אותך לטיפול, למה את הזקוק והאם המטפל יכול לסייע לך. בהתאם, בדרך כלל גם מטפלים "שותקים" יתאימו את עצמם לצרכי מטופל וינסו לסייע לו להביא למפגש את קשייו ולקיים דיאלוג משמעותי ואפקטיבי. כמו כן, כדאי לזכור שאם אתה מתקשה לדבר או מרגיש שאתה זקוק ליותר הכוונה- זכותך לומר זאת למטפל ולבקש שיסייע לך. אני מאמינה שהמטפל ישתדל לעזור לך לדבר כמיטב יכולתו כדי שתצליח להביא את עצמך ולתת מקום לקשייך ולדברים שהביאו אותך לפנות לטיפול. ליטל