שלום,
שמי דניאל, אני בחור בן 25 שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת כתוצאה מלגדול בבית מזניח ומרעיל ריגשית, עם הורים בעלי פסי אישיות/ הפרעה נרקיסיסטית, יחד עם וורקוהוליזים (שניהם מנהלים ביחד עסק משפחתי, ואני גם עובד איתם בשנים האחרונות מאז השיחרור וחי איתם)
אבל בפוסט הזה רציתי להתמקד בקושי שלי בליצור מערכת יחסים איתנים ביני לבין המטפלת שלי, ומשבר אמון שאני חווה לאחרונה, שמערער לי על כמה טוב שחשבתי שהקשר בנינו, וגורם לי להרגיש תקוע, ולא בטוח כיצד להמשיך ממנו כל כך…
אני נמצא בטיפול פסיכודינמי מזה כשנתיים וחצי, פעם בשבוע, עם מטפלת שאני מעריך, ומוקיר תודה ויכול להגיד שעברנו כברת דרך משמעותית ביחד.
אבל אפילו שזה כבר מס' פגישות אני משתף אותה בכמה אני מרגיש פגוע מהמשבר הזה, ועוסק רק בזה.
עדיין קשה לי לשקם את האמון שלי (שאולי מראש לא היה חזק מספיק), והתיקוף והתשובות שאני מקבל ממנה מרגישות כבר לא אפקטיביות ומספקות כבעבר.
ואולי אי אפשר אחרת לאור האמון הפגוע שלי, אף על פי שהיא כן משתדלת, ואולי אומרת את "הדברים הנכונים" וזה עדיין לא מספיק....
ואני מודע לזה שהרבה מהתחושות שלי מעורבות, נובעות או מועצמות כתוצאה מהעברה שלי של היחסים עם ההורים אל המטפלת שלי, וגם המשבר הזה לא יוצא דופן.
ואני משתף את המטפלת שלי שאני מודע לזה לפעמים אני עושה כך, ומשליך עליה, אך עדיין משהו בדינמיקה בנינו מרגיש שלא עובד טוב, ואני מתחיל לחשוב שהיא לא מכילה את הדפוס הזה בצורה טובה, מה שמגביר אצלי עוד יותר את הקונפליקט.
ולכן אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לשתף אותי מנסיונך, ולשמוע את חוות דעתך לגבי מתי צריך לדעת להגיד שהטיפול מיצה את עצמו, ומתי כן להילחם עליו ? ואיך יודעים אם המטפל/ת מתאימה לי או מקצועית מספיק לעזור לי ?
כי אני מוצא את עצמי מתחבט יותר מדיי בדילמה הזו,
רציתי לשאול מה דעתך על כיצד אתם אמורים להיראות לדעתכם יחסי אמון תקינים בין מטפל למטופל ? ועל קושי של המטופל לסמוך.
ועל הדרך רציתי לתקף את עצמי עם ההתמודדות האישית שלי בסוגייה הזאת שקשה לי.
האם התחושות שלי שפעם אחר פעם שאני מרגיש שאני נותר איתם לבד, הם טבעיות, האם יש לכם ניסיון עם תחושות דומות מצד המטופלים שלכם ?
ומצד שני תוהה לעצמי אם יכול להיות שאני פשוט מפחד להיפגע שוב..
כפי שאת מבינה המשבר הזה מורכב מהצטברות של הרבה דפוסים חוזרים ביני לבין המטפלת שלי שלבסוף גורמים לי לבילבול, להטיל את אותם סימני השאלה .
דפוסים חוזרים למשל: אני חווה הרבה בעיקר בתקופה האחרונה תחושות שהיא מופתעת הרבה מהתגובות שלי.
ולעיתים מציפה מחדש של הטראומה והפחדים, מה שגורם לחיזוק אמונות מגבילות שלי לא בכוונה, ותחושה שהיא לא יכולה להכיל את כל הצדדים שלי, ותחושת פרדוקס כשהמטרה שלנו היא ליצור קשר בטוח.
כמובן שקשה להסביר לאוזניים חיצוניות, אבל בכל זאת רציתי להמחיש קצת כמה דפוסים חוזרים כאלו:
1. לאורך התקופה האחרונה מרגיש לי לפעמים כבר שהסבלנות שלה פחתה כלפיי, והיא חסרת אמפטיה, רגישות כפי שאני צריך, וזה בדרך כלל קורה כאשר אני מדבר על הצרכים הריגשיים, אמונות מגבילות, חששות וכו', ובעיקר על קשיים, ודברים שמפריעים לי בקשר שלנו...
למשל יש לי חשש שמוכר לשנינו לאורך כל הטיפול: שאני לא רצוי, ומתי שהוא ימאס לה ממני, או שאני מבקש לדון בנושאים לא רצויים.
ושאני סיפרתי לה על התחושות והציפיות שלי בפעם האחרונה לאור המשבר הזה, אז היא קיבלה בהפתעה את התגובות שלי, (למשל עד כמה אני נעלב ומרגיש דחוי, עד כמה אני כועס כלפיה והעולם,)
ולא הרגיש לי שהיא באמת נכונה רוצה לדון בזה, או מזמינה אותי להמשיך לדון בזה,
ושיתפתי אותה פגישה אחרי זה, שאני מרגיש "לא מוזמן" לדון בנושאים הללו, ואובססיבי, ושוב היא הופתעה, התנצלה וחשבה שזה היה מובן מאליו, שאני תמיד מוזמן לדון במה שאני רוצה, וזה למה היא לא חשבה להעלות את זה.
נכון זה סוג של לקיחת אחריות מצדה.
אבל (לאו דווקא באשמתה) זה גרם להרגיש חריג, ולהתבייש בזה שאני צריך הזמנה אישית, ואפשר להגיד כמעט לדרוש את התיקוף שלי בעצמי .
וקיוויתי( אולי ציפייה מוגזמת) שלאור ההתעסקות שלנו בנושא, וההיכירות היא תבין שאני צריך שהתיקוף הזה יגיע ממנה.
כיוון שקשה לי יותר להאמין בכנות של תיקוף שאני ביקשתי, לעומת תיקוף שהגיע מיוזמתה)
ואני מרגיש לא נוח לבקש.
(אפילו שמצד שני אני מבין שאני בשלב שאני צריך הרבה תיקוף, וזה לא ריאלי לצפות שהיא תמיד תדע את זה.)
2. ובפעם אחרת, אותה הפעם שהציתה את המשבר:
שוב שיתפתי את המטפלת שלי בפחד שאני מעיק ומתיש אותה.
וההתקדמות שלי איטית לעומת מטופלים אחרים, אז היא הגיבה לזה עם גיחוך עדין, ואמירה מופתעת של "מאיפה אני שולף את המחשבות האלה?".
ובאותו רגע הביך אותי ובילבל לשמוע את המשפט הזה מפיה.
הפרשנות שלי לאחר הפגישה הייתה שזה היה ניסיון שלה לעודד אותי, ולהפריך את הפחדים והאמונות המקבילות שלי, ולהמחיש לי כמה הם רחוקים מהמציאות, או שאולי הם באמת מגוחכים.
אולי כדי לגרום לי להרגיש רצויי בעקיפין רמזה לי שהיא מוצאת סיפוק בעבודה איתי, והקצב התקדמות טוב או לא רלבנטי בכלל.
וברור לי שהכוונה שלה הייתה טובה, ואם להודות התגובה שלה כן חיזקה ותיקפה אותי, ואף נהנתי ממנה בצורה מסויימת.
אך מצד שני היא גם כירסמה לי בדימוי העצמי כי זה הרגיש לי גם כמו סוג של לעג.
גם אם הוא לא ישיר כלפיי - עדיין לעג שגורם לי להרגיש חריג ולחשוב שאולי ההאיחזות שלי בפחדים האלה היא אובססיבית ומוגזמת,
ואולי באמת מכתיבה לי את החיים שלי בצורה מגוחכת.
אבל משם אני באופן בלתי נשלט כמעט מתוך הרגל אני משליך את זה על עצמי שמשהו בי פגום, ואולי אני מה שמגוחך פה, אם האמונה הזאת שאני לא רצוי עדיין שולטת בי ומנהלת אותי, ואני חווה לעג מהמטפלת שלי..
אבל כשאני בוחן את זה מזווית רחבה יותר, להיות נלעג הוא רק עוד מרכיב אחד ממה שמרכיב את הפסיפס בנינו,
ואולי בכלל זה בלתי נמנע עבורי, כיון שלאור נסיבות חיי, יש לי נטייה טבעית להרגיש נלעג ע"י הסביבה,
ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
