פורום טיפול נפשי

שלום רב,
הבן שלי בן 21 אובחן אצל פסיכיאטר באוטיזם ולצורך הכרה בביטוח לאומי הוא חייב גם המלצה מפסיכולוג קליני לאבחון אוטיזם.
איזה אבחון הוא חייב לעשות והאם יש המלצה לפסיכולוגים שעושים את האבחון.
תודה ילנה

בהמשך להודעתי הקודמת רציתי להבהיר נקודה מסוימת שאולי לא הייתה ברורה מספיק:
2 האחיות ממשיכות בהתנהגותן גם היום
האחות הצינית שינתה את התנהגותה הפוגענית כלפיי להתנהגות של הרחקה דחיה והתעלמות וביטויים בתוך המשפחה שהיא לא סובלת אותי ולא רוצה להיות בקרבתי, זה קרה ברגע שהתחלתי לענות להערותיה ולגלגנותה, אז היא התחילה להפנות נגדי נשק מסוג שונה
והשניה ממשיכה להתנהג בפטרונות אף על פי שאני גדולה ממנה.
אני לא רוצה לשפר איתן את הקשר
ניסיתי די ואין לי כוח יותר
אני מרגישה בעצמי פחד מהן ורצון להתרחק
אציין שהאחות הצינית פוגעת מאוד וממש מתעלת רגשית באחות נוספת אבל באופן אחר- צעקות, השפלות, כעס וכו'.
אני שואלת איך מבינים למה?
למה הן מתנהגות כלפיי כך?
ואיך עוצרים כזה דבר?

הי
לפני מס פגישות,המטפלת החליטה שהיא מסמנת גבול ודרשה ממני להחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את הטיפול.
במילים אחרות,רצתה שאקבל עם עצמי החלטה האם אני באה לעבוד או דורכת במקום.
מאותו מפגש,משהו אצלי זז והתחלתי לעבוד ונראה שהמטפלת מרוצה.
גם אני חווה ורואה את התוצר של העבודה המאומצת,אך בתוך תוכי יש געגוע לעיסוק בסבל ובמערבולות,בכאב ובגורמים לו.
התחושה היא שאין לרגשות האלו מקום,כי צריך לעבוד ולא להיתקע בעבר.
האם הגיוני להתגעגע לתחושות האלו,אפילו שאני יודעת שהן לא קידמו אותי?
מה עלי לעשות כדי להמשיך לעבוד ולעשות שינוי,אך במקביל לאפשר גם לרגשות קשים ומעכבים לנכוח?
זה אפשרי? זה לגיטימי? כי זה לא מרגיש כך.

שלום,

למטפל שלי יש נטייה להתעלם מהודעות שאני שולחת אליו. מטרת ההודעות הן בדרך כלל קביעה של פגישה נוספת כתוצאה ממצוקה שמתעוררת. הוא לרוב פשוט נוטה להתעלם. ואם כבר עונה, זה לא רלוונטי או מעל 24 שעות.
לקראת סיום הפגישה הרגשתי מצוקה קשה והתלבטתי אם לכתוב למטפל. כשהבנתי שאני רוצה תמיכה נוספת, שלחתי הודעה. הוא לא עונה. זו כבר הפעם השנייה שהוא מתעלם ממני ומההודעות שלי בזמנים של מצוקה. בכל פעם תירוץ אחר כמו התפספס, לא שמתי לב או אני עמוס מדי. אני יכולה להבין הרבה מאוד דברים אבל כשהוא יודע שיש מטופל במצוקה ועוד להתעלם? מדליק לי נורה אדומה גדולה מאוד. לא יודעת מה לעשות. מרגישה מחוברת אליו ומצד שני, לא בטוחה שאני מקבלת את המענה שאני זקוקה לו. בפגישות נראה שיש לו רצון טוב אבל בפועל אין רציפות בפגישות ואני מרגישה אותו שונה ולא תמיד עקבי. משהו התערער בקשר וגם כשאנחנו מדברים על זה, זה עוזר בדיוק לכמה פגישות ושוב הדפוס חוזר.
לא יודעת איך להבין את מה שקורה. האם אני זו שאולי לא מבינה נכון או שזה לגיטימי שמטפל מתנער ממטופל?

תודה מראש.

אני צריכה עזרה.
מנערות, אני מתמודדת אל מול מחשבות חוזרות על פגיעה עצמית ואובדנות.
הייתה איזו הפוגה בשנות העשרים שלי, אבל אני מייחסת אותה למוות פנימי שעברתי וניתק אותי מהחלקים שכאבו. עכשיו אחרי שנים של טיפול ביצמי הצלחתי לאחד חלקים שהתרחקו ממני, והחיבור מייצר כל מיני רגרסיות. החלקים הבוגרים שלי הצליחו להכיל כמה טנטרומים רציניים, אבל בתקופה האחרונה עברתי עוד מפלת נפש; קשר שנבנה מתוך בטחון באינטואיציה -הסלים ממתיקות לאלימות.. שאומנם לא הייתה קשה אבל ריסקה לי את כל האמון שהיה לי בעצמי.באינטואציה שלי. החלק הבוגר שבי הוציא להורג את התקווה שמשהו יוכל להיות אחר עבורי, ומאז כבר שנה וחצי שאני מתפקדת בחלקים שמוצגים כלפי העולם, וקורסת במישור האישי. זה מסלים. ועכשיו זה יוצא משליטה.
אני ביקשתי עזרה מפורשות מהמטפלת שלי)צעד משמעותי, אבל שהגיע מתוך מקום מאוד נואש(כבר חצי שנה אני מרגישה שאני בהדרדרות והיא מנסה להחזיק לי תקווה בלנסות לספור לי ניצחונות. שאמרתי שאני צריכה עזרה והצעתי שאני בדיכאון שמחמיר היא אמרה ש'כולם בדיכי' ושאני צריכה לייצר פרודקטיביות. בפגישה האחרונה אמרתי בייאוש 'תעזרי לי' והיא אמרה שאין לה מטה קסמים.
עכשיו... אני לא יודעת אם לוותר על הטיפול. מצד אחד לקח לי איזה שנתיים להפתח, ובגלל שהיו קשרי אמון, קשה לי לשחרר.מצד שני אני מרגישה שהמצב יוצא משליטה. אני מתקשה יותר ויותר לרסן את הדחפים לפגוע בעצמי, חווה מחשבות אובדניות בצורה יומיות וקז'ואלית באופן מפחיד, אפילו העבודה שלי מתחילה להפגע... אני בהתקפי זעם קשים, מה שלא באופיי. אני לא מצליחה להרגע.
התרחקתי הרבה מאחרים, כי לא מסוגלת לייצר אינטרקציות תקינות, ומאבדת חלומות שהיו לי לגבי עצמי ..
והכי גרוע, אני לא מרגישה שהמטפלת יודעת כיצד לעזור לי. היא מנסה לשאול אותי מה יעזור לי, או מה אני חושבת שיעשה לי טוב, ואני..מיציתי את הכלים שלי, ובעיקר נמאס לי לסחוב את הטיפול עליי.
אני עייפה.אני חסרת אמונה. אני לא מקשיבה לאינטואציה שלי כי נדמה לי שהיא שקר רע וגס במסווה של תקווה, שמתה עבורי.אני עצובה על עצמי שלא מצליחה לקום מהמצב הזה, וגם כועסת כי לא מצליחה לקום מהמצב הזה.
אני מרגישה לבד, אין לי אף פורום לדבר על הפגיעה העצמית ואולי קצת להרגיש פחות טאבו , לתת הכרה, לקבל עזרה.
אני רוצה לסיים אבל מפחדת לצאת מטיפול שאני במשבר כלכך שואב ומסחרר.
וגם, תמיד שיש משבר אני אומרת לעצמי שזה מפנה, שבסיבוב הזה אצא מובנת... ואני מתבדה כל פעם מחדש.
אולי אתם יכולים לעזור לי למצוא קבוצת תמיכה? אנשים שמתמחים בעזרה למישהי כמוני? אני צריכה עזרה, אני צריכה הכרה ואני צריכה מישהם לדבר איתם.
אני לא יכולה כבר לחיות ככה, אני פשוט לא יכולה.
תודה שהקשבת לכל הכאב הזה,
בשורות טובות לכם.

היה לי אתמול טיפול עם הפסיכולוגית שלי.

היה שלב מסוים שהעיניים שלה ממש נעצמו וחשבתי שקרה לה משהו (שהיא התעלפה או לא יודעת מה).

אבל מסתבר שהיא פשוט נרדמה. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה סליחה ושהיא נורא עייפה.

לא ידעתי כל כך איך להגיב ופשוט דיברתי איתה על זה שדאגתי שעכשיו אצטרך לעשות החייאה או משהו. הקללתי את האווירה מרוב שהייתי מובכת.

אבל אין ספק שחשתי תחושת עלבון מאוד גדולה. מי נרדם באמצע שמישהו מדבר אליו?

עכשיו, מסתבר שהיא כמעט נרדמת כל פגישה. חשבתי שיש לה בעייה בעיניים אבל מסתבר שבקבוע היא מתעפצת לי. פשוט רק הפעם היא נרדמה.

אני לא יודעת מה כל כך מה לעשות עם המידע הזה. אני בטיפול במשך כבר 8 חודשים (פעם בשבוע). אז לא כל כך קל לעזוב אבל כן זה עולה לי לראש.

אני מרגישה שהטיפול נורא עוזר לי אבל אני פתאום מתחילה לחשוב שזה סתם אפקט פלאציבו.

בקיצור, אני קצת נעלבתי ולא יודעת אם שווה להעלות את התחושות האלו.

אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית מעולה, יש לנו קשר נדיר ביופיו אנחנו עושות עבודה נהדרת ביחד ואני מאוד אוהבת ומעריכה את המטפלת המסורה והאוהבת שלי - התדירות כיום היא טיפול פרטני פעמיים בשבוע וקבוצה בהנחייתה פעם בשבוע.
לאחרונה אני מרגישה צורך ״להעלות במינון״ מתוך תחושת תלות בטיפול שכוללת בין היתר מחשבות אינסופיות (ממש אובססיביות) על הטיפול והמטפלת שלי והאינטראקציה איתה. אני חוששת שהתמכרתי לטיפול ולא יודעת האם להוסיף פגישות יעזור או ירע את מצבי.
ההתמכרות באה לידי ביטוי בכך שאני מרגישה שחיי מפוצלים בין חיי בטיפול (המחשבות בזמן לפני ואחרי) לבין חיי מחוץ לטיפול (המקצועיים, הבינאישיים, המשפחתיים). הגעתי למצב ששום דבר אחר לא מעניין אותי כמו הטיפול וההתעסקות בטיפול.
המטפלת שלי ואני כמובן מדברות על הכל היא מכירה את המחשבות שלי בנידון ותומכת בי להמשיך את העבודה שאני עושה, אבל אשמח גם לחוות דעת מקצועית חיצונית - מהי התכנית הנכונה לצאת מההתמכרות הזו? האם מה שאני חווה קורה לעוד אנשים? האם זהו סימפטום למחלת נפש או הפרעת אישיות שאני מפתחת או אפילו כבר יש לי אבל שהמטפלת מעדיפה לא לתייג אותי בה? כיצד תייעצו לי לפעול? מהי ההמלצה/התוויה במקרים כאלו ואיפה ניתן לקרוא על כך עוד?
המון תודה על אתר שימושי, יעיל, קריא ומרתק ועל תשובתכם המהירה ❤️

יש לי 2 אחיות שבמשך שנים הרחיקו אותי מהמשפחה, מהאחיות האחרות שלי
הן עשו יד אחת כדי להפוך אותי למוזרה, המשונה, זו שאומרת דברים מטומטמים
על כל דבר אחת מהן הייתה צוחקת ומלגלגת עלי עם השאר בפני
ויש לה פה ציני וחריף להחריד, היא באמת חזקה בזה מאוד! בציניות והשנינות להרע.
היא הייתה כל כך יורדת עלי, עד שכבר לא הייתי מסוגלת לסבול.
אם הייתי מגיעה להוריי לארוחה, כל הארוחה היא הייתה לא מפסיקה לצחוק עלי, על כל תנועה.
עד שהייתי בורחת באמצע מבית הורי מבלי להבין למה.
הייתי בטוחה שזו בעיה שלי, שאני המוזרה שחייבת תמיד ללכת באמצע ולקלקל לכולם ולא לעמוד במילה שלי.
אני לא הבנתי מה קורה לי
חשבתי שאני באמת אומרת דברים מוזרים ומטומטמים
חשבתי שאני לא יודעת איך להתנהג אם כל מה שאני עושה כל כך מצחיק, אם יש כל כך הרבה דברים ללגלג עלי
היא גם אומרת לאמא שלי שהיא לא סובלת אותי, לא מסתדרת איתי
אני באמת מנסה לבוא לקראתה
יש לי עוד אחות גדולה ממנה שמשום מה מבודדת אותי מהמשפחה, כאילו היא משתלטת על כל הקשרים בין בני המשפחה והיא לא נותנת לי להיות חלק
היא מאוד דומיננטית חזקה ושתלטנית לא במובן רע, סוג של בנאדם מנהל. היא והאחות הקודמת מאוד בקשר, הן ממש חברות טובות ובקשר קרוב וצמוד
והשילוב הזה קטלני עבורי במשפחה
הן פשוט יחד שתיהן מבודדות אותי מכל המשפחה
בגללן אין לי קשר טוב עם אחיות שלי, אף על פי שאני מאוד רוצה
זה היה מעניין לראות איך עם השנים
כל אחות שהתחתנה יצאה מ"החבורה המבודדת" והתחילה להתייחס אלי אחרת, לא בבוז כמו שהן היו מתייחסות אלי קודם כשהיו רווקות בבית ההורים.
אבל בכל אופן הנזק נעשה. אין לי קשר טבעי עם אחיותי הקטנות ולא נראה לי שאפשר לתקן קרע כזה
שתי האחיות האלו שלי עשו עבודה אינטנסיבית וקבועה במשך שנים
אחותי הגדולה יותר, בכל מפגש משפחתי מעירה לי בכנות, באמת, מתוך אכפתיות, על שטויות שאני עושה.
והיא צודקת בהערותיה, זה לא שהיא מדברת שטויות, אבל אני מרגישה עוד יותר מוזרה בגלל זה, מרגישה פשוט ילדה שמלמדים אותה הליכות ונימוסים, מה יפה, מה ראוי, איך מתנהגים וכו'
אני מרגישה שאני "מתנהגת את מה שמצפים ממני" בקרב המשפחה.
מדברת שטויות, מתנהגת לא כראוי ועושה בושות לעצמי ולילדיי שרואים אותי כל כך לא בוגרת שם.
אני נהיית שם מישהי אחרת ממי שאני באמת
אני חושבת הרבה האם פגעתי בהן באיזשהו אופן ולכן הן מתייחסות אלי כך?
אבל אני לא מצליחה לשים אצבע על הנקודה, לא זוכרת דבר כזה
איך יוצאים מזה?

הי ליטל, כתבתי פה פעם על בעלי שפוטר מעבודתו ולא עובד וגם לא מעוניין לחפש עבודה ואנחנו בתהליכי פרידה
מאז קרו דברים וכבר חודשיים שהוא עובד במקום חדש
ההתרגלות לחזור לעבוד ועוד במקום חדש מאוד קשה בעבורו . הוא חוזר עצבני ומתוסכל ומתפוצץ בבית, קשה לי מאוד מאוד להכיל. הוא שולח לי הודעות במהלך היום שתכף הוא נכנס למנהל ומתפטר, ואני מנסה בתחנונים לשכנע אותו שבכל זאת יישאר. יש לי לחצים גדולים מאוד ממנו. לפעמים אני תוהה מה בדיוק מפריע לו האם זה עצם העבודה במקום חדש, או עצם זה שהוא פחות בבית.
בשורה תחתונה אני צריכה שיעבוד ויעזור לפרנס את הילדים. בכל התקופה שלא עבד אימא שלו תמכה בנו מאוד ונמאס לי לקבל ממנה כסף. אני גם לא רוצה להרגיש חייבת לה.
אני מרגישה לפעמים שכבר לא אכפת לי ממנו, ושאני רואה אותו רק מבעד לפריזמה של מפרנס או לא מפרנס. שהשיחות היחידות בינינו זה על העבודה שלו והמשכנתא והכסף. אני רואה שהוא סובל ולא יודעת איך לעזור.
ניסיתי שנלך לטיפול זוגי, ואחרי אלף התניות מצאנו מטפל שעומד בדרישות של בעלי. פעמיים הגעתי למפגש ומצאתי את עצמי יושבת לבד אחרי שבעלי הבריז מול מטפל זקן בן 100 שאין לי שום עניין בשיחה איתו.
מאוד הייתי רוצה שיהיה לי אכפת מבעלי יותר והשיחות שלנו יהיו יותר קלילות ופחות דרמטיות. הקשר איתו כבד לי מאוד ואני לא יודעת איך להקליל.
אני מרגישה שאני נחנקת

היי,

לא יודעת איך להתחיל אבל אנסה. אני נמצאת בטיפול תקופה ממושכת. חושפת בעדינות ולאט את כל המורכבות שאני סוחבת איתי כבר שנים. לרוב, מתקשה לדבר, שותקת הרבה. לאחרונה, צף משהו מהעבר והפגישות הופכות לקשות בשבילי.
נושא הגבולות משמעותי. אני מאתגרת בלי סוף את המטפלת, שמה אותה על הקצה. מחפשת את הרגע שתעיף אותי. רק אחרי הפגישה האחרונה הבנתי שיש בי דחף עצום להרס. אני ביקשתי ממנה שלא תיתן לי להרוס את מה שקורה בנינו. רק לקראת סוף הפגישה עלתה נקודה משמעותית לגבי אירוע מהעבר, אירוע טראומטי, רמזתי בצורה עדינה מאוד על התנהלות לא תקינה של דמות סמכות כלפיי. היה לי קשה להביא לידי ביטוי במילים את מה שקרה אבל אני חושבת שהיא הבינה שהייתה סיטואציה בין שני אנשים שלא הייתה צריכה לקרות. מתוך זה אני מניחה שהיא הבינה מאיפה נובע הדחף להרוס, מאיפה נובע הצורך שתסלק אותי מהטיפול. מרגישה שהגעתי לנקודה רגישה שיהיה לי קשה לחשוף את המקרה הזה. אני מוצאת את עצמי אחרי הפגישות מוצפת מאוד. לא יכולה לכתוב למטפלת בין הפגישות כי זה מה שסוכם כבר במפגש הראשון. מה עושים?

שלום,

בפגישה האחרונה עלה נושא שהמטפל קורא לו כפיית החזרה. כנראה איזושהו דפוס התנהגות שקורה עם אנשים אחרים ומגיע גם לטיפול. הפעם לא הייתה לי אפשרות להתחמק וזה דובר. המטפל ניסה לשים אצבע על האירוע שממנו הכל התחיל ואני לא בדיוק חושבת שזה האירוע הנכון. הוא כן משמעותי אבל הוא לא הגורם. בכל אופן, כל הפגישה הנושא היה באוויר, דובר, נעשו ניסיונות ללמד אותי איך נכון לומר את הדברים. מצאתי את עצמי שותקת, מפחדת לדבר. לא יודעת כבר מה נכון ומה לא. חושבת שאני אדם נורא, משפיל, מקטין. אני אפס. אחרי הפגישה מצאתי את עצמי מתנתקת מהכל, לא שיחות, לא הודעות. יושבת שישי - שבת בבית, לבד, בחושך. לא רוצה שום אינטראקציה ורק חושבת על דברים שקרו ועל הדרך שבה אני פועלת. מאוכזבת מעצמי ומבינה כמה אני כישלון. לקחתי קשה.
הטיפול לא קל בשבילי. אני מרגישה שגם ההתנהגות הזו יוצרת ריחוק גדול יותר מול המטפל שמציב עוד ועוד גבולות. מרגישה נוקשות. חוסר רגישות. מרגישה לבד.

ליטל
מה עושים שאני מרגישה שאני לא קיימת
שהגוף הזה לא שלי
שאפשר לעשות בו מה שרוצים
אהי מנותקת ממנו לחלוטין ברמה שגם אם אכנס לאש לא ארגיש
ניסיתי להכניס אצבע למים רותחים ולא שרף לי בכלל
אני נגעלת מהגוף הזה
מתעבת אותו
ישפעמים שאני לאא מרגישה את הרגליים ברמה שאנ
אני נופלת כי כאילו אין לי רגליים
אני חותכת את הרגלים למעלה
פוגעת בכל צורה אפשרית
ירדתי ל43 קג
אני לא אוכלת כי אני לא מסוגלת להרגיש בשר שמתהווה על העצמות האלה
שאינן שלי
אובחנתי בפוסט טראןמה מורכבת מאניה דפרסיה דכאון פסיכוטי אובדנות ופגיעה עצמית
אני מיואשת
אין לי אמון באף אחד חוץ מהמטפלת והילדים שלי ובן זןגי
אהי לא מסוגלת לייצר אינטראקציה עם אנשים
גם עם המטפלת רק עכשיו העזתי להרים עינים בטיפול עד אז שוחחתי איתה כשכרית ענקית שומרת עלי ביני לבינה
נשבר לי האמון בעולם
כולם נדמים לי כפוגעים
וזאת מלבד הפוסט טראומה הישנה עקב צףהתעללות
לפעמים אהי מרגישב שאין מנוס חוץ להתאבד
נמאס לי מאישפוזים חסרי תכלית
אני מרגישה לא קיימת
ללא נפש ללא אישיות וללא גוף
יש לך איך לתת לי כח?
אני מרוסקת לחלוטין

שלום,

במרווחים שבין הפגישות אני מרגישה שנוצר חלל. לפעמים יש בי פחד גדול לדבר בפגישות כדי לא להישאר לבד עם התחושות הקשות. הידיעה שאולי אני יכולה להרוס בקלות את מה שבנינו, מרסק אותי מבפנים. אני נמצאת בחרדה גדולה ובתחושה שעוד רגע זה נגמר. אולי המטפל לא יהיה שם בשבילי? אולי לא נוכל לעמוד בזה?
למה אני מרגישה דברים כאלה?

שלום רב
אני מטופלת כשנה אצל פסיכולוג קליני, אני בת 28 והוא מבוגר, לא יודעת מהו גילו.
אני מרגישה ממנו לפעמים לאורך מפגשים מסוימים שהוא ממש מתעניין בחיי המין שלי, שואל אותי על פנטזיות שלי על גברים, על מתי פעם אחרונה קיימתי יחסים. אני עונה אך לפעמים משתקקת, אני יותר ויותר חושבת על זה - האם זה הגיוני שהוא שואל אותי לפעמים כאלו שאלות? גם אם אני מעלה את נושא המיניות בטיפול, אני ממש מרגישה שהוא מסתקרן ממני ושואל אותי שאלות שהוא לא אמור לשאול. אשמח לשמוע חוות דעתך, אני לא מעוניינת בשלב זה לדבר איתו על כך ממבוכה. תודה רבה.

בוקר טוב,

הפסיכולוג ואני נפגשים בתדירות קבועה של פעמיים בשבוע במשך כשנה. לאחרונה, נראה כי אחת הפגישות, לרוב זו שבתחילת השבוע, היא פגישה שבה אני לא מצליחה לדבר ונמצאת בקושי גדול יותר. ניסינו להבין יחד ואמרתי לו שאני מרגישה לבד. יש פער גדול יחסית ואני לא רוצה להישאר רוב השבוע לבד עם המחשבות. בדרך כלל בפגישה השנייה זורמת יותר וקל יותר לשתף.
מה אפשר לעשות בעניין? האם זה דבר שקורה לעוד אנשים בטיפול? איך אפשר להרגיש פחות לבד?