פורום טיפול נפשי

היי, לפני כשלוש שנים עברתי אירוע טראומתי חברתי נפטרה בביהח, היא נפטרה מחיידק שתקף אותה בביהח היא הייתה אמורה לעבור צינתור שלושה שבועות הייתה בלי הכרה לא זזתי משם קיוויתי לטוב אך קרה הנורא מכל! עברו שלוש שנים רק שהקושי והחוויה עדיין מלווים אותי ... אני יודעת שהגיע הזמן שאני צריכה לחזור לשמחה ולהעריך את מה שיש לי עם זה עבודה,משפחה תומכת ברוך השם לא חסר לי כלום להעריך שהכל בסדר רק קשה לי עם העובדה שחברתי לא בחיים היינו אחיות ממש אני פשוט לא מצליחה להתגבר על המחשבות עליה להאמין שהיא כבר לא איתי...אשמח לשמוע את דעתך בנושא ולהבין מה כדאי לעשות הלאה..תודה מראש

היי ליטל,
יש לי שתי שאלות,
1. התחלתי לקחת פריזמה. כדור שלם על ההתחלה. מה זה מעיד על המצב שלי?

2. קשה לי. אני מרגישה כל כך רע כל הזמן.
יש טיול שנתי בעוד יומיים ולא רציתי לצאת כלל.
לפני קצת יותר משבוע העלתי פוסט שמעיד על כוונות יותר אובדניות מבדרך כלל בעמוד האינסטגרם שלי, מה שגרם ליועצת בית הספר לדבר איתי הרבה וליצור קשר עם הורי, ובנוסף היו צריכים אישורים מיוחדים הערכות מסוכנות והערכות מצב בשביל שאוכל לצאת לטיול (למרות שלא רציתי כל כך לצאת)..
מאז אני לא יודעת מה עובר עלי, אני בוכה הרבה יותר מפעם. כל דבר גורם לי להתפרק להתמוטט ולבכות. וזה המון. זה לפחות שעתיים שלוש ביום.. ויש לי סוג של רגעים כאלה, שאני כאילו חוזרת לימים קשים במיוחד שהיו לי, אפילו טראומטיים.. וזה מפחיד.. מפחיד אותי להסתובב ברחוב בצורה מסויימת בהווה אבל המוח שלי פשוט חי את הרגעים הזהים לאלו בעבר.
ואני מתנתקת. מכולם. בידדתי את עצמי מהחברה. איבדתי את כל החברים שהיו לי.
אני יותר בודדה מאי פעם.
זה הפחד הכי גדול שלי. למות בבדידות. אני סובלת. רע לי. השנאה העצמית שלי רק מתעצמת מיום ליום. הדיכאון לא משחרר אותי והתקפי החרדה והתמוטטויות העצבים רק ניהים תחופים יותר, וקשים יותר.
מה עלי לעשות.

ערב טוב.
קבלתי משרה לזמן מוגבל וידוע מראש.
התלבטתי מאוד אם לקחת את המשרה.
בסוף בהרבה חשש לקחתי.
אחרי שבוע נשברתי!
הרגשתי שזה לא מתאים לי, גדול עלי!
כל יום נמשך כמו שבוע!
וזה היה לי קשה!!

בסוף נשברתי!
לא יכולתי יותר!
בקשתי להשתחרר מהמשרה.
עזבתי!
מצד אחד יש תחושת הקלה ורגיעה, אבל מצד שני המראה שנצבת בפני לא מראה לי דברים טובים ונעימים על עצמי!
אני בעיקר רואה את עצמי באור מאוד שלילי!
זה מכאיב מאוד!
מתסכל!
העתיד שלי לא נראה מעודד!
כל כך כואב ועצוב לי!!

איך ממשיכים ולאן כלכך מדכא!

נניח שאני מגיעה לגיל 50 בעוד קצת פחות משנתיים
עדיין חסרת-שלווה, טעונת-שיפור, נטולת-ממון ומאופסת- מוטיבציה,
ומחליטה שאפשר להפסיק לנסות לחפש את האושר-
כי הוא לא יגיע.

נניח שכל השנים האלה, שעברו מעל הראש ובצדדיו,
אני נגררת אחריהם ובקצב שהם מכתיבים לי, ללא יכולת
או רצון להתעמק בהם, להשתקע בהם, לחוות אותם עד סוף
ולאהוב אותם, להתעכב היכן שבא לי ולזרז היכן שלא.

נניח שאני מרגישה שכלום כבר לא מחכה לי מעבר לפינה,
הרכבת עזבה את התחנה, הזדמנויות לא ישובו,
שדרוג של החיים כפי שהם היום נשמע כמו פנטזיה,
ואני נושקת לגיל הבלות.

נניח שאני מאמינה שהטוב מאחוריי, והרע עוד לפניי,
שהצרות הקטנות של היום רק מתרחבות במהירות ממארת,
הזדקנות הגוף, התעייפות הנפש, עומס ולחץ כלכליים,
חיים בינוניים-נמוכים בעל כורחי ובניגוד להשקפתי-

מה עושים?
מי ישכנע אותי אחרת? ואיך? (אני מאוד עקשנית)

היי,
אני בת 22.

לאחרונה חווה תופעה מוזרה בבכי.

אני נמצאת בקשר זוגי מדהים לאחר קשר זוגי עם אדם בעל אישיות אנטי סוציאלית נרקיסיסטית (מאובחנת) יחסים שנגמרו בצורה לא נעימה.

התגברתי על יחסים עם אדם זה בזכות הקשר שיש לי עכשיו והגמול ממנו.

לאחרונה היחסים קצת במשבר ויש חיכוכים שואבים אנרגיה ומדכאים.

אני יודעת שאני מאוד רגישה לעתים בתגובותיי. לא בוכה בדרך כלל ואם כן - נרגעת לאחר זמן קצר כמו כולם.

לאחרונה מגיעות מילים עוקצניות בחוסר תשומת לב מבן זוגי שאני נפגעת מהם וישר נאטמת ובוכה בזמן הבכי כבר לא פעם ראשונה ושנייה שמגיע מתוך היחסים בנינו (לא קורה בבכי ממצבים אחרים) יש לי תחושת נימול ומן חוסר תחושה בכפות הרגליים ובעיקר ביעדים.
נשמע לא הגיוני ובכל אופן קורה, יש סיבה ?

(הפעם הראשונה שחוויתי חוסר תחושה או נימול או תחושת כאב או כובד פיזי בעקבות בכי היה עם האקס בשיחת הפרידה. אבל ממש מרגישה איך כפות הידיים שלי מתמלאות בנימול כאשר אני נפגעת מהם זוגי הנוכחי וחווה כאב)

שלום ליטל,

קודם כל אציין שברור לי שאת לא יכולה לתת יעוץ מקיף או תשובה חד משמעית בפורום, אבל בכל זאת אשמח מאד לקרוא את דעתך (אני אוהבת מאד לקרוא את התגובות שלך בפורום).

אני כמעט בת 40, סובלת מבולימיה כבר שנים רבות וגם סוגים אחרים של פגיעה עצמית ברקע.
יש תקופות טובות יותר, יש תקופות רעות.
בסך הכל בתפקוד גבוה, זוגיות, משפחה, עבודה. אבל המחלה גוזלת ממני הרבה כוחות ובריאות, כמובן.

בשנתיים האחרונות אני בטיפול אצל פסיכולוג קליני. הטיפול עוזר בכל מיני תחומים בחיים, הציף טראומות שהדחקתי הרבה שנים וסייע לי להתמודד איתן לראשונה, ואני מרגישה שאני גדלה ומתפתחת כאדם.

בעניין הבולימיה - גם במהלך הטיפול יש תקופות של רגיעה ותקופות של התקפי זלילה והקאה תכופים.

המטפל סבור שתרופות פסיכיאטריות (כגון פרוזק) יכולות לסייע.
אני מאד חוששת מתרופות ותופעות לוואי.

רציתי לשאול אם יש לך נסיון בתחום הזה, והאם מנסיונך תרופות מסוג זה מסייעות למלחמה במחלה האיומה הזו, ואיך?

תודה רבה...

שלום,
תודה על המענה, למה כוונתך בבעיה בתקשורת ?

שלום רב.
אני בן 28 מחפש עבודה. מצאתי את מה שראיתי לנכון לעבוד בו. מה שקרה הוא שהלכתי לראיון והתקבלתי. אבל הקשבתי לאנשים במקום להקשיב ללב שלי. מה שקרה העבודה היא בפתח תקווה ואני גר בחולון וכולם כולל אבי אמרו לי לא ללכת על זה בגלל המרחק. בדיעבד אני מאוד מתחרט על זה כי כבר לא מוכנים לקבל אותי. עבר שבוע מאז ואני בבית ללא עבודה ועצוב ובוכה.

נשוי 16 שנים,
התחתנתי בשידוך בגיל 27 עם בת29
התאהבתי ברעיון שבחורה איתי ושמתחתנים...
תוך חודשיים כבר היינו נשואים ...
נולדו לנו 5 ילדים מדהימים והם הסיבה לקיום הקשר הזוגי...מאז אני מתחזק את הנישואים...
בגיל 43 אני מסתכל במראה ושונא את הטיפש שאפילו לא נתן זמן הגיוני להתאמה של אופי ויכולת רגשית וכיום אין לו אשה לאהוב ....
רק שותפה...
כעת הוא כבר לא מעוניין לאהוב רק דרך המוח... הלב שלו זועק די לשקר....

שלום..
אני לסבית,
זה מאוד מפריע לי.
אני מרגישה כמו גבר במשיכה שלי לנשים מבוגרות נשואות.
אני רוצה להיות סטרייטית להימשך לגברים
אני לא מצליחה להתגרות מגברים או להתאהב בהם ובאישה כן.

יש אפשרות לשנות את הנטיה המינית שלי?
בטיפול מסויים?

תודה.

שלום,
שנים של תהייה האם אני בגבולות הנורמה, הובילו אותי לחיפוש אחר תשובות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה שונות ביחס לחברה.
תמיד הייתי מוקפת חברים ולא יכולתי שלא לתהות למה אני כל כך שונה מהם ומה גורם לי לרצות להידמות להם.
במהלך כל חיי חברים ובני משפחה ציינו כל מני התנהגויות שהיו לי שנחשבו משונות: בילדותי אהבתי מאוד ״לנדנד״ את הגוף קדימה אחורה ולנפנף בידיים (כאשר הורי ציינו זאת הפסקתי לעשות זאת בנוכחות אנשים), בתקופת הצבא אחד המפקדים שלי ציין בפני כי אני לא יוצרת קשר עין כאשר אני מנהלת שיחה עם אנשים (מאז אני מאוד מתאמצת ליצור קשר עין למרות שזה גורם לי לתחושה לא נעימה), מאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי מגע (כאשר נגעים בי, נגיעה עדינה כמו ליטוף מרגיש כאילו מופעל לחץ עצום על האזור) מה שיוצר את התחושה של אדם קר בעייני זרים.
הייתי רוצה לדעת האם לדעתך יש איזושהי בעיה, באיזה קטגוריה אני נכללת נורמה או שונות?

צהריים טובים ליטל

לאחרונה, עשיתי פעולה מסוימת בתחום העיסוק שלי, צעד שהייתי סבור שיוביל אותי למקום אחר, טוב יותר ומקדם. מסתבר ששיקול הדעת בקבלת ההחלטה, לא היה נכון ומוטעה,
וזה בלשון המעטה. את ההשלכות אני משלם כבר כמה חודשים.
אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
בנוסף, אנשים שהיו שותפים איתי בהחלטה, הפרו חלק מההסכם וההתחייבות. גרמו לי להבין שהעסקה הולכת להתממש, אך ברגע אחרון, משכו את ידם. אני נותרתי ללא כלום. עם תחושות קשות.

מאז, אני מרבה להתייסר במחשבות של מה היה אילו, ואם לא הייתי מתחבר אליהם, זה לא היה קורה. למה הייתי כל כך נאיבי וטיפש ולא המשכתי להתייעץ
עם מומחים נוספים והייתי פזיז בהחלטה.
'נדפקתי' מכל כיוון אפשרי והתחושה היא שאני אבוד.
שלא ניתן לסמוך יותר על שיקול הדעת שלי ושל אחרים ושהעולם הזה גדול עלי.
דאגות לגבי העתיד שלי, כמעט בכל היבט. שכן להחלטה השפעה מכרעת ונרחבת.
יש לציין, שבזמנים שבהם חרטה, חוסר אונים, כישלון, החמצה ותסכול מתגברים, המחשבות שעולות לי בראש גרועות אף יותר.

כיצד אוכל לסייע לעצמי?

אישתי מטופלת תקופה על יד פסיכולוג קליני, מושג העברה נלקח אצלה באופן קיצוני. (אישתי לא יודעת שאני יודע)
יחסינו מאז תחילת הטיפול כמעט ולא מתקיימים, היא מסוגרת, קרירה, לא משתפת.
כל ניסיון שלי לשבור את הקרח לא עזרו, והיו הרבה ניסיונות של ערבים רומנטיים, מתנות, מחוות, פינוקים וכו".
אישתי לא מוכנה לדבר על היחסים בינינו וכרגע טוענת שהיא פשוט לא מסוגלת, גם רעיון של טיפול זוגי לא בא בחשבון מבחינת.

גם נושא פרידה דובר, אך לא בא בחשבון מצד שנינו כרגע.

שאלותי:
1. מה הכי נכון לעשות במצב שנקלענו אליו ?
2. האם כדאי להתייעץ עם המטפל שלה ולשקף לו מה קורה בבית ?
3. האם לדבר על אישתי בגלוי שאני חושב שהיא מאוהבת במטפל שלה ? האם זה יהיה נכון ? מה הנזק ?

תודה.

הייתי בעבר בטיפול של כשנה בעקבות חרדות קשות מאוד. לאחר שלא הצלחתי לעמוד כלכלית בתשלום החלטתי להפסיק את הטיפול
לאחרונה חזרתי אל אותה הפסיכולוגית. נפגשנו פעם אחת וסיכמנו שאחזור לטיפול.
סיפרתי לה שירדתי במינון של התרופות בחצי כי חשבתי להפסיק אבל זה במעקב של רופא וכרגע לא סגור עדיין.
היא ביקשה שאתן יום ושעה וקבועים והסברתי שאני לא יכול בגלל העבודה ולכן נצטרך לקבוע בהתאם לימים הפנויים אצלה.
שבוע לאחר מכן בקישתי לקבוע פגישה והיא השיבה בהודעה שאינה מעוניינת לטפל בי יותר
בגלל שאני לא בא ביום קבוע
בגלל שהעזתי לחפוץ בלחיות ללא תרופות והתחלתי הפחתה מבוקרת במעקב רופא
טענה שאני בוחר את הפסיכיאטר לפי המחיר ולא לפי המקצועיות

היא סירבה שאתקשר אליה. התחננתי והסברתי שאעשה הכל כדי לקבוע יום ושעה ושהיא לאיכולה לנטוש אותי כי אני אתרסק.

באכזריות בלתי נתפסת היא ענתה לי בהודעה "סוף דיאלוג."

מאז אני מרגיש בתהום. אני לא אעמוד בחשיפה עמוקה של הנפש שלי כמו שעשיתי אצלה.
לא מרגיש שיהיה מי שיעזור לי.
מרגיש כאילו מישהו בעט לי בנפש בכל הכוח וברח.
כמה רוע צריך להיות באדם ובאיש מקצוע בפרט בכדי לפעול ככה?
איך ממשיכים מכאן בכלל...

סבתא שלי חולה במחלה קשה. האווירה בבית לא כל כך נעימה כל פעם שאני נוסעת לבקר את סבתא אני חוזרת עם מצב רוח ירוד קשה לי לראות את סבתא שלי במצב כזה וגם קשה לי לחוות את האווירה בבית. אני מחפשת כלים מעשיים דרך פסיכולוגיה כיצד ניתן לחזור למצב רוח טוב במצבים כאלה ולהתגבר על דיכאון ממחלתה של סבתא שלי.