פורום טיפול נפשי

היי, אני בטיפול ובתחילתו פשוט ספרתי דברים קשים שעברו עליי, אבל הדיבור על זה אח"כ השפיע עליי מאוד כי עצם זה שדנתי עליו עם הפסיכולוג וחפרתי בו גרם לסיפורים לשוב להיות חיים, וזה גרם לי אחכ כאב נפשי גדול , כאילו חודר לכאב שלי ומשחק בו בהנאה (למרות שבהיגיון ברור שזה לא ככה ולא נכון)
בטיפול אחכ לא יכלתי כבר להיות כנה ופשוט עידנתי כל דבר כדי שהוא לא ינתח אותו ושיהיה בסדר..
יש טעם בלהמשיך בטיפול אם אי אפשר באמת להתמודד בכנות מפאת הכאב ואינסטינקט לשמור על עצמי ?

שלום. מחפשת עזרה איך לעזור לעצמי. מפריע לי כל פעם מחדש להתרגש מדי מאנשים טובים והוגנים, שאני פוגשת בחיים, בונה אתם קשרים אנושיים, עובדת, לומדת או נעזרת בהם וכמובן, נפרדת וזוכרת. נשמה רגיל. כן, רגישה. רואה יותר מידי דברים סמויים מין העין. אז מה? כמו שלמדתי בחיים להתמודד עם תוקפנות, קורבניות וקנאה,(במידה, כמובן) ,מאמינה שאפשר לעבוד גם על אהבה וחיבה. לפעמים מעדיפה לא להרגיש, כי לצערי, לא התברכתי בכישרון אומנותי, לכן לא יכולה לבטא רגש בצורה כזו..
יכול להיות שבעיה בנושא הזה היא בתחום של גבולות, כמה שזה נשמה נוקשה, לא לגלוש מידי עם הרגש, לא להגזים גם עם דברים טובים. ישנו גם קושי לאבד, להיפרד, לשחרר, אפילו אם הדבר הטוב - הוא בעצם, רגש, לא לשכוח להזכיר לעצמי ש"לא נורה כ'כ, לפעמים חווים אבדנים כבדים יותר". זה לא נורה לעשות דה-הומניזציה של סובייקט, (מזכירה לעצמי) בקטנה, מדי פעם..(לא,נשמה לי נורה . אולי אפשר אחרת?). לבכות ולכאב כבר יודעת, ו"להישאר במקום", לחכות שיעבור, גם עושה. עדיין, מנסה לחשוב, אם יכולת ליצור יכולה להקל על תסמינים, מה לעשות במקרה שלי, שנראה די דבילי, כשאני מתבוננת בו מנוסח בכתב. מין בקשה ל"ערכה לטיפול עצמי" לבעיה כרונית. מילא, כשכואב מידי כבר פחות חשוב, איך זה נראה..

היי... אחרי הפגישה האחרונה שהייתה כל כך קשה. ביטלתי את הפגישה שלאחריה, כי מאוד כעסתי עליו. והשבוע פגשתי אותו. הוא היה כל כך נעים , נחמד ומבין. הוא לא שאל למה ביטלתי. למרות שככל הנראה זה היה ברור לו שביטלתי בגלל ההתנגדות והקושי שלי לנוכח השיפור שחל. מקווה שימשיך כך. רק רציתי להגיד לך תודה על כך שעזרת לי להחליט שלא להפסיק בטיפול לחלוטין. פשוט קשה לי שם לעיתים והקושי בלתי נסבל ומקשה ולא תמיד הפגישות נעימות. הוא לא ניסה לברר מה קרה בפגישה הקודמת, אבל הוא היה מאוד רך ומכיל ותומך, הפעם הוא לא היקשה עליי ולא לחץ.
תודה על האוזן הקשבת....

שלום ליטל

מה אפשר לעשות, אם כבר תקופה לא מועטה של טיפול, אני לא מצליחה להסתכל למטפל שלי בעיניים. פגישה אחרי פגישה. אני יושבת עם ראש מורכן וכך הטיפול
מתנהל. זה מקשה עלי.
עוד יותר מזה אני כבר מרגישה שגם המטפל מגלה אי נוחות. אחרי כמה פעמים שהוא הסב את תשומת ליבי לכך. בפגישה אחת הוא אמר לי משהו על זה שאולי כדאי שאעשה מאמץ כן לנסות להסתכל ולהיות עם הרגשות שעולים , גם אם זה קשה. בפעם האחרונה שהגעתי וכאן נכנס הכעס שלו, הוא אמר לי שצורת התקשורת הזאת כשהיא נמשכת מקשה על התקשורת והקשר בינינו וכדאי שאשים לב לכך שאני ממשיכה אם זה, זה רק מקבע את ההימנעות יותר ויותר. בדרך כלל שאני מרגישה שהוא מאבד סבלנות וכועס אני רק מרגישה רע יותר, כמו עם הפנים לקיר. מה גם שאנחנו כן מדברים. רק אין קשר עין. מה זה מפריע לו אם אני מדברת?
בסופו של דבר, הרגשתי שאני רוצה לסיים את הפגישה כבר. שיצאתי שלחתי לו הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה ונפגש בעוד שבועיים.. לא נראה לי שזה פיתרון נכון, אבל נפגעתי ממנו, מהלחץ שלו שאעשה משהו שקשה לי ועוד קרוב ואינטימי מדי ועוד אחרי שאמרתי לו שזה קשה לי... תודה לך ליטל.

קמתי הבוקר עם מחשבה ורצון למות
אבל בניגוד לעבר שהרצון הזה היה עולה כשהרגשתי כאב בלתי נסבל הפעם זה היה כי התעוררתי לחוסר מוטיבציה וגוף כואב
ממש חוסר כוחות כאילו בכלל לא ישנתי
לא אצליח לשקם את החיים שלי
פוחדת להגיד את זה לפסיכולוגית שלי ולאכזב ןלהתיש אותה
יש לך רעיון מה אני חכולה לעשות?

הגעתי למסקנה שמטפלים/פסיכולוגים עושים רק נזק נפשי ולא לוקחים אחריות כשהם פוגעים. הם מתחמקים ונהנים מכך שאנחנו הפכנו להיות תלותיים.
גם להם יש קשיים בטיפול, אבל לא כולם הולכים להדרכות וזה מאד לא אחראי מצידם.
אני אומרת זאת בעקבות טיפול של למעלה משנה וחצי שתחילתו היה מועיל וההמשך פשוט נורא.
מטפלת שלא מצליחה להתמודד עם השאלות שלי והמצב שלי (שתכלס לא כזה נורא). מתחמקת משאלות ואם עונה אז בצורה חמקמקה. מבטלת פגישות ומתנהגת כאילו אנחנו בזוגיות ועושות תחרות אגו.
ככה אני מרגישה ובדרך כלל לא טועה.

הי
חייבת התייעצות וסליחה אם זה קצת ארוך...
הייתי בטיפול אצל מטפלת מעל שנתיים ויצא שנפרדתי ממנה בצורה מאוד טראומטית...הייתי ממש על הפנים. באותה תקופה המליצו לי על מטפל שהוא נחשב לממש טוב....עברתי אליו והצלחתי איכשהו להשתקם...חזרתי ללכת עם עקבים ( אפילו את זה לא הייתי מסוגלת)...מאוד בטחתי בו...שיתפתי פעולה הרבה יותר ממה ששיתפתי בטיפול הקודם...כמובן שהפרידה מהמטפלת הקודמת העיבה וכל הזמן נזכרתי בה...אבל מצד שני גם מאוד ניקשרתי למטפל...בהתחלה הוא הדגיש לי כמה כוחות יש לי וציין שמספיק לי פעם בשבוע..רק לאחר כמה חודשים שהרגשתי שזה לע מספיק לי וממש התחננתי הוא הסכים לי לבוא פעמיים בשבוע. ממש נשענתי עליו....כל הזמן גם הדגשתי שמבחינתי זו קרקע יציבה שאני דורכת עליה ושאני מאוד ניתלית ונאחזת בטיפול מבחינת המטפל הוא מאוד דחק בי לעשות שינויים ללמוד, לשנות עבודה וכו, אך ללא הצלחה...השתקמתי מהטראומה שהייתי בה אבל לא בשביל לעשות שינויים דרסטיים. הכי הרבה הרגשתי שאני זקוקה פשוט למישהו שיהיה איתי. בשלב מסויים כשהגעתי לשנה בטיפול התחלתי להרגיש שהוא נעשה ממש חסר סבלנות אלי...הייתה פגישה שהוא ממש צעק עלי שאגיע רק פעם בשבוע וכשבכיתי הוא אמר בסדר תיבכי...בטיפול שאחרי הוא פתאום אמר לא...התכוונתי שרק אם אין שינוי תבואי פעם אחת...ובכל מקרה פתאום הכניס את אישתו לתמונה שהיא גם פסיכולגית והחליט שאלך אליה פעם בשבוע ואמשיך אצלו עוד פעם...מיותר לציין שאחרי הצעקות זה הרגיש לי עוד יותר דחיה אך מאחר ואני כל כך תלויה במטפלים וזקוקה למישהו שיהיה איתי ממש כמו איש מבוגר שאוחז ביד של ילדה קטנה הסכמתי...
הסכמתי אבל אני מרגישה שאני רק צועדת אחורה...
מהמטפל אני מרחוקת ומתרחקת יותר ויותר...מפגישה לפגישה אני פשוט נעשית יותר ויותר מנותקת..יותר בוהה... אחרי הפגישה איתו מגיעה הפגישה עם אישתו ואז זה לפתוח חזית נוספת....לא מדברים על הטיפול הקודם...ואז שבוע אחר כך שוב, פעם אצלו פעם אצלה...
בפגישה שלפני האחרונה הגענו לנושא שאני ממש מנותקת והסברתי שזה הרגיש לי ממש דחיה ושהנושא של שני מטפלים בילבל אותי אף על פי ששניהם באמת חמודים והסתדרתי איתם..אפילו ממש ניקשרתי גם למטפלת......הוא אמר שיתייעץ עם אישתו וידבר איתי פגישה הבאה....פגישה הבאה עם אישתו לא נאמר כלום...דיברנו כרגיל. פגישה אחר כך איתו גם התעלמות מהנושא ודיברנו כרגיל (כמה שיכולתי עם הניתוק)...מהפגישה הזו יצאתי יותר פגועה עם יותר ריקנות...ישבתי באוטו 3 שעות לא מסוגלת לנהוג הביתה בוכה בכי היסטרי...תחושה של קרקע שנשמטה לי מתחת לרגליים. שהוא גם מתחמק....ואם הוא יודע שזה לא טוב לי למה הוא ממשיך באותה הדרך? כאילו וויתר עלי ולא מאמין שמשהו עוד ישתנה...
את הפגישה עם אישתו ביטלתי אף על פי שאני הכי בעולם זקוקה למישהו שיהיה איתי ( אף אחד מהמשפחה לא יודע על הטיפול).
מרגישה שאם רק הוא היה ממשיך לשדר לי את הביטחון ולעודד אותי הייתי היום במקום יותר טוב...כרגע אני ממש סוחבת...שוקעת בעבודה ומתנתקת מהכל...ומתעצבנת על עצמי שבסופו של דבר הלכתי לטיפול אבל מאוד פגועה ממנו ומתעסקת בו במקום להתקדם הלאה...
מה דעתך על הנושא? ומה על שני מטפלים? והאם אני צריכה להתחיל להתנתק ולסיים את הטיפול שם? לא מרגישה שאני מסוגלת להיות לבד ומצד שני לא בא לי להיקשר לעוד מטפל שידחה אותי בסוף גם....

זיהית נכון.ותודה.

שמתי לב שאני ממש מעריצה אנשים חכמים ומאד נהנית להיות בחברתם. אני לא מוצאת עניין באנשים ריקניים או שלא תורמים לי שכלית. אני יכולה להתאהב (לא בקטע רומנטי) ב מרצה באוניברסיטה, חבר או חברה לעבודה או כל אדם שיש מה ללמוד ממנו. אני בעלת תואר ומשכילה כך שהסיבה היא לא רק לקבל ידע.
מה יכולה להיות הסיבה שאני ככ רוצה להיות בחברת אנשים כאלה ועם השאר אני משתעממת או לא מוצאת עניין?

היי.נראה ששקעתי באיזה מצב של חוסר עשייה.אני מרגישה שאני מתחבאת מהעולם ומהחיים נמנעת מהכל.אני מגדירה לעצמי כל יום שתיים שלוש משימות אבל לרוב לא עומדת בהן..
זה מלווה בחוסר אנרגיה ובכאבים בגוף
ואפילו בחלומות זוועה.כל לילה אני מתעוררת ונרדמת בחזרה רק אחרי שעה שעתיים ויש לי הרבה חלומות קשים.אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה מן תחושה שיש משהו שעובר דרך כל שעות היממה

שלום רב ותודה מראש על העצה.

כבר כמה שנים שאני מאובחנת עם דיכאון וOCD שבהן אני חווה תקופות קשות יותר ותקופות עם נסיגה. אספר את הרקע הכללי ואז את הבעיה. בגיל הנעורים אמי החליטה לעזוב אותי ועברה לחו"ל ומאז לא ראיתי אותה והקשר התרופף עד שלבסף היא נפטרה. לאחר כמה שנים עברתי תהליך גיור שהיה קשה מאוד נפשית עבורי ועורר אצלי את הOCD. כמה שנים נוספות אח"כ אבי היקר שהיה כל עולמי נפטר ממחלה תוך חצי שנה והשאיר אותי בעצב עמוק שנמשך כל שנת האבל ולמעשה עד עכשיו ופה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי והגעתי למיון...ובתוך כל זה יש לי כבר 7 שנים בן זוג שנמצא איתי בטוב וברע ועבר איתי למעשה הכל. התארסנו והכל היה מעולה בינינו עד ש3 ימים לפני החתונה באה לי מחשבה שאני לא אוהבת אותו באמת והכל טעות אחת גדולה. וזה נמשך עד עכשיו (כבר שבוע אחרי החתונה) אני מרגישה כבויה לחלוטין, בטן מתהפכת, מתעוררת בפאניקה ,חסרת רגש אליו, ריקה עם פרצי בכי מדי פעם ואני אפילו לא מסוגלת לראות את תמונות החתונה כי הן מעלות לי סטרס וסיבובים בבטן..השאלה היא כזו...האם באמת האהבה נגמרה ברגע אחד שאפילו לא באלי כלום...לא לחבק לא מגע לא אינטימיות ושמחשבות על חרטה וטעות אוכלות אותי או שכל זה ביטוי לOCD האכזרי שלי ולחרדה?...יש לציין שבן זוגי מתנהג מדהים אליי ובמשך שנים אהבתי אותו (נכון יש תקופות שהאהבה יותר רגועה ולא אינטנסיבית ובטח אין פרפרים אחרי 7 שנים) אבל כל פעם שמחבקת ומנשקת אותו מחפשת לבדוק איך אני מרגישה ולא מרגישה כלום...טופלתי בכ"כ הרבה כדורים וכלום לא עוזר לי...כרגע על פרוזאק כבר חודש..האם להמשיך בזוגיות ובנישואין ושהכל באמת זה חרדה OCD ודיכאון שנחתו עליי לאור הנסיבות של חיי? אני אובדת עצות ולא רוצה לפגוע בו...

לפני ארבעה חודשיים בערך עברתי התקף מאוד קשה שהשליך לי לרגל והחיים שלי השתנו מקצה לקצה הייתי בתקופה לא קלה בכלל מכול הבחינות דכאון עמוק הייתי מרותקת למיטה לא יכלתי לעשות כלום ממש כלום הייתי צריכה לבקש כול דבר משירותים ומקלחת ואוכל ככה החיים שלי התנהלו עברתי טיפולי פיזיותרפיה באופן פרטי ואז הייתי במגמת שיפור בטיפולים ואז החלקתי באמבטיה וזאת הייתה בעיה שיצרה את תהליך הריפוי שלי ואז באפריל עברתי עוד פעם התקף קשה ועוד פעם טיפולים של חודשיים הייתי עם קביים ואז התחלתי לחזור לתפקוד מלא ירדו הקביים לאט לאט וגם המצב הנפשי שלי הסתדר ואז ביום שישי האחרון אחרי תקופה של החלמה בום קבלתי התקף נוסף וחזרתי לקביים ולמיטה ועכשיו עוד פעם אני צריכה להתרגל למצב החדש אני גרה עם ההורים ולהתחיל עוד פעם לחשוב על החלמה

אני קוראת בהרבה מקומות שהקשר הטיפולי מפגיש חוויות עבר מקשרים משמעותיים מוקדמים כגון הורים.
מטופלות רבות כותבות שהן מרגישות התאהבות בפסיכולוג שלהן וידוע שזאת לא באמת אהבה כי הרי הן לא ממש מכירות את הפסיכולוג בחיי היום יום שלו.
אני עדיין לא מבינה איך מקרה של התאהבות בפסיכולוג באה לידי ביטוי לחווית עבר בלתי פתורה?
האם אותן מטופלות לא חוו אהבה מההורים ובגלל זה חשות צורך באהבה למי שמכיל אותן כמו פסיכולוג? ואם כן הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אז מה עושים עם המידע הזה?
אשמח להסבר.

היי... שאלה,
אני מטופלת מזה כשנה.
בהתחלה היתה ביני לבין המטפלת כימיה והכל זרם כמו שצריך. בתקופה האחרונה התחלתי לדבר על סיום הטיפול מאחר וקשה לי רגשית, מערכת היחסים בינינו התערערה.
היא הרגישה שהיא לא מצליחה לעזור לי כי אני לא מתמסרת לטיפול ולא נפתחת. הטיפול נתקע ובזמן האחרון השיחות היו על מערכת היחסים שלנו ולא באמת על הבעיה שלי.
יש לציין שהיא כל הזמן ניסתה להחזיר את נושא הטיפול לשעת הטיפול ואני הייתי תקועה בלנסות להבין דברים שנאמרו על ידה ולא היו ברורים לי.
בחודש האחרון הודעתי לה שלא יצא לי להגיע לפגישות שלנו ביום הקבוע במשך כל החודש בגלל מסיבות סוף שנה של בתי הספר והחוגים.
היא אמרה שאצור איתה קשר במהלך החודש ונקבע ליום אחר בשבוע.
בשבוע הראשון לא יצא לי ליצור קשר ובשבוע השני שלחתי לה הודעה אם אפשר להפגש . היא ענתה שהיא בחופשה ולא תוכל להפגש ביום שבקשתי. מעבר לזה היא לא עדכנה מתי חוזרת מהחופשה ולא יצרה קשר.
מה עליי לעשות? לא מרגישה נוח לבקש שנפגש. אני מרגישה שהיא מתחמקת ולא מעוניינת להמשיך.
אני יודעת שאני מקשה עליה אבל ממש לא קל לי בטיפול.
מה עליי לעשות? להמתין שתיצור קשר?
אני לא מסוגלת להתקשר או לשלוח הודעה. אם היתה רוצה היא היתה מודיעה מתי חוזרת לא?

אני עובד עם מישהו שמקלל בעבודה
אני מעדיף דיבור נקי יותר
הוא ותיק יותר ואני רק התחלתי
יש בעבודה מין אוירה שמצחיק לריב וקצת לקלל
עבדתי כבר במקומות יותר קשים מבחינה הזאת.
הוא אומר מילים כמו חמור ומפגר ואדיוט
וזה קצת משפיע עלי מבחינה רגשית.
כשדיבור כזה מופנה אלי.
כמובן שאני מחזיר אני צוחק עליו ומשתדל להתבטא בחופשיות
זה קצת מערבב אותי ואני לא אוהב את זה. אז מה אני יכול לעשות בקשר לזה?
איך אני יכול להציב גבול בעינינים שמפריעים לי? כדי להתחזק מנטלית וריגשית?