פורום טיפול נפשי

וגם..אני חושבת שהתפתח לי זיהום ברגל ממשהו שעשיתי .בדכ יודעת להסתדר עם זה, אבל זה נראה שונה הפעם ואני די מתביישת ללכת למרפאה.. במקרה וישאלו אותי איך זה קרה...

אני מכירה את העצב הזה.עוד מילדות.
אני בת 42 .הריכוז שלו בדם שלי השתנה באופנים שונים לאורך השנים.הצלחתי לבנות זוגיות ולהקים משפחה.פחות הצלחתי בתחום התעסוקתי ובתחום החברתי.
אני לא יודעת למה בשלוש השנים האחרונות הריכוז של העצב ככ גבוה.
ואני לא מצליחה לדלל אותו.
אני לא יודעת מי אני באמת
לפעמים נראה לי שכל החיים שלי מתרחשים בלי קשר אליי
אני לא מזהה את הרצונות שלי
אני באמת ככ עייפה
אני לא מצליחה לאהוב את עצמי לפעמים זו שנאה ממש
זה לא מגיע לי.זה לא מגיע לאף אחד.
אני מרגישה בסוף החיים.
אני לא יכולה להגיד לה שוב ושוב את הדברים האלה..אני מפחדת שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר בטיפול או שהיא עושה משהו לא בסדר.
או שהיא תתאכזב ממני.
או תתעייף.
אני כמו מחלה ממאירה לעצמי שחוזרת שוב ושוב
יש מקרים כאלה? שאין טיפול? שלמרות כל הטוב של הטיפול והקשר החזק והטוב עם המטפל, המטופל לא הצליח להירפא?

אני מרגישה עצובה מאד
אני לא בדיכאון אבל אני עצובה מאד
אני מרגישה כאילו אני עומדת למות
יש לי הרגשה כאילו מתקרב אסון
ואני לא על הקרקע אין מתחתיי כלום
היינו בנסיעה באוטו כל המשפחה
ואני הייתי במקום אחר
המחשבות שלי נדדו לאיזורים האובדניים שוב
אבל באופן שקול
לא דחף חזק ורצון להיעלם
אלא רצון לא להרגיש ככה יותר
וידיעה פנימית שמשהו רע מחכה לי

היי,

אני מודעת לעניין שאני אוהבת לאכול אוכל אך יותר מזה אני אוהבת לאכול שטויות כגון שוקולד, ברמה שאני יכולה לוותר על אוכל בשביל לאכול שוקולד.
העניין הוא שכשאני אוכלת שוקולד, או כי בא לי מתוק או כי סתם יש לי דברים טעימים מול העיניים, אני יכולה לאכול עד שאני מקבלת בחילה ולא להפסיק לפני.
לאחר תחושת הבחילה והמלאות אני מרגישה רע עם עצמי ונגעלת מעצמי על כך שלא יכולתי להפסיק אחרי שטעמתי קצת.

הרבה פעמים אני מנסה להימנע מלאכול שוקולד או דברים מתוקים מהפחד שאני לא אצליח להפסיק לפני שאגיע לתחושת הבחילה והחרטה. בנוסף, מתוך ידע על הפרעות אכילה- מציינת שאין לי התנהגות מפצה לאחר מכן, פשוט לא מפסיקה לקטר בפני אחרים על כך ולעיתים ממש בוכה כי אני נגעלת מעצמי.

מציינת שאובחנתי עם קשב וריכוז, בת 28.

שלום, אני אזדהה כ"אני" מעכשיו, לא תכננתי לשאול שאלות באופן קבוע אבל מסתבר שזה מה שקורה, אני הבחור עם ההפרעת אישיות סכיזואידית (ממה שראיתי היחיד פה)

מאז האבחנה שלי החלטתי לעשות שינוי קיצוני באורח החיים שלי, מה שעצר ממני לעשות שינוי לפני האבחנה היה 100% ציפיות של אנשים ממני, לי לא אכפת מה אנשים חושבים עליי או כמה שהאישיות שלי סותרת את עצמה, לאנשים מבחוץ זה נראה כאילו זה מאוד הפריע ששניה אחת אני אתייחס אליהם נחמד (כדי להשיג מהם משהו) ואחרי שהשגתי אני לא מתייחס אליהם כי לא אכפת לי מהם יותר.

בהדרגתיות חזרתי להיות עצמי כמו שהייתי בגיל 10, אני כבר שכחתי למה התנהגתי בצורות מסוימות אבל פתאום כל הסיבות מופיעות מול עיני שוב, אני נראה מדוכא וחסר תגובה, כמו זומבי מבחוץ, לא מדבר עם אף אחד, אז אנשים מנסים לעזור ואני לא מגיב / מגיב רק כדי שיפסיקו, אנשים מתרחקים ממני בדיוק כמו כשהייתי ילד, אני מרגיש כמו פסל ולא מבין למה לאנשים אכפת איך אני נראה ולמה שזה ישפיע עליהם בכלל, בדיוק כמו פסל שיהיה בחדר ואנשים יכולים לא לשים לב ולהמשיך בחיים כרגיל, אבל זה משפיע איכשהו, אז אני כל הזמן בדילמה האם יש לי כוח לעשות שוב את ההצגה שעשיתי כל החיים שלי ולהשתתף בשיחות על ידי זריקת הערות מבחוץ וככה להוריד ממני את העול הזה של אנשים שעסוקים בי או להתבודד וזהו.

עם הזמן התחלתי לבחור להתבודד כל פעם שהדילמה עולה בי, ופשוט הגעתי למצב שאני נואש ליחס ואין לי מאיפה לקבל אותו, אני מותש מידי בשביל לעשות הצגות כדי לקבל אותו, ובנוסף ההצגות האלו משפיעות לי על הטיפול כי במקום לטפל בעצמי אני מבזבז הרבה זמן בטיפול כדי לנוח מהשבוע.

אם יש פיתרון או טיפ לזה אשמח, האמת שהסיבה העיקרית לפוסט היא יחס, יותר מאשר טיפים, אני מודע שאין הרבה לעשות

אני לא עובדת אין לי שום מסגרת לקום אליה בבוקר, זה הורג אותי וזה מכניס אותי לדיכאון כל היום מול הטלוויזיה והאינטרנט די בודדה חברתית בעבר לא היה לי את זה היו לי מלא חברים עבדתי פתאום עכשיו אני מרגישה גם בדידות גם חוסר מסגרת איך אני יכולה להקל על עצמי

היי,
בזמן האחרון התחלתי להרגיש יותר ויותר שהבית שלי הרוס מבפנים.
הכוונה שההורים שלי כבר לא בדיוק מדהימים כמו שחשבתי שהם, אמא שלי עם משקעים משל עצמה ורוב היום משליכה את זה עלי, אינטרסנטית ולא בדיוק משדרת אכפתיות כלשהי.
אחותי גרושה ורוב הזמן עם הילדים בבית שלנו מה שמקשה מאוד על שגרת חיים תקינה, רוב הזמן היא רבה גם עם אחותי השניה בצרחות ליד הילדים שמתחילים לזרוק דברים ולדרוש שקט, ואמא שלי רבה עם שתיהן.
רוב הזמן הבית מלא בצעקות על דברים סתמיים ומתלהט בשניות.
אני בת 21 ומנסה להיות בעבודה מאשר בבית ואין לי יותר מדי חיי חברה או כסף לעזוב את הבית.
מרגישה מתוסכלת ועצורה מכל הכיוונים.
אשמח להכוונה.. אם כיוון פסיכולוגי יוכל לתרום לי.

אני רוצה לעבור טיפול אישי

רק שהזכרון הקשה מהטיפולים הזוגים לא נותן לי חשק להחשף עוד לפני שבניתי אמון

אני מעוניינת להתחיל בטיפול בדרך של התכתבות ואם אני יראה שאני מובנת
אני יעבור לטיפול במפגשים .

מעדיפה להתפרק לבכות להתיאש ולבנות מחדש
כשאני עם עצמי לבד

אני נראית כלפי חוץ בן אדם חזק לוחם


אבל אני שבר כלי של עצמי

לא רוצה שישפטו אותי אלא את המצב
ויגידו לי אם יש דרך לשנות או שהכל אבוד

אני עובד עם מישהו שנדבק אלי
מין תלות רגשית כזאת
אני לא אוהב את זה
נראה לי שהוא מתעצבן בשקט
הוא רוצה ליצור קשר עם האנשים
לדעת מה הסיפור שלהם
ואני מעדיף לחיות חיים שקטים
אני מתחיל לסלוד ממנו
ואני לא רוצה לפגוע בו
בדרך כלל אני צריך להתמודד עם הקיצוניות השניה של גסות רוח צעקות או קללות
וזה טיפוס שנדבק יחסית פאסיבי
אגרסיבי שמתעניין גם אם לא רוצים
כזה שאומרים לו קישטה והוא נשאר ומחייך
וזה התחיל להטריד אותי השבוע
ורציתי לדעת מה אפשר לעשות
ואיך כדאי להתנהג?

שלום,

קוראים לי טליה ואני בת 22.
לפני שלושה חודשים חשתי בחוסר שליטה, כאילו כל רגע הולך לקרות משהו לא טוב. מצד אחד רציתי להיות לבד ומצד שני פחדתי מהלבד ורציתי שיהיה לצידי מישהו.
הרגשתי מסוחררת, מבולבלת, לא יודעת לשים את האצבע על "מה קרה? מה את מרגישה?", הרגשתי שאני מתמלאת בזיעה קרה, הרגשתי שאם אני לא מגיעה הביתה באותה השנייה, אני "מאבדת" את זה. חשבתי שאולי יש צורך בבדיקות רפואיות אבל כל הבדיקות שעשיתי הראו שהכל תקין, לכן קראתי קצת על כל התסמינים והבנתי שאולי מדובר בהתקף חרדה.
למיטב הבנתי התקף חרדה אמור לעבור אחרי מקסימום כמה שעות.. אבל מאז אני מלווה באותה תחושה, זה נוראי ופוגע לי מאד באיכות החיים ובתפקוד היומיומי. הימים בעבודה הופכים לבלתי נסבלים וללימודים לא הגעתי כבר תקופה, בילוי עם חברות וחברים הפך נטל וכל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה עד שהמחשבות וכל התסמינים הפיזיולוגיים יעברו.
איך לטפל? האם באמת מדובר בחרדה..?

תודה מראש.

היי ליטל

כמו שכתבתי לטיפול פסיכיאטרי אני ממש לא מעוניינת ולא במסגרת בתי חולים וכאלה אני עברתי טראומה בעבר הרחוק מטיפול פסיכיאטרי עד שאמצא משהו מתאים מחוץ לבית חולים איך אני יכולה להתגבר על דיכאון וחרדה ברגע שזה מגיע? אני ממש אודה לך

אני לא מעוניינת בטיפול אם כדורים טיפול פסיכיאטרי

יש לי לא מעט ימים של דיכאון ולפעמים בערב גם חרדה שלא אוכל לישון בלילה, זה מלווה בדפיקות לב מואצות וגם שיש דיכאון אני לא יוצאת מהבית אין לי כוח לזה. הייתי שמחה לדעת מה כדאי לעשות?

טוב שחזרת.

נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי היום.הייתה פגישה טובה.משמעותית.הרגשתי את הקירבה והרגשתי מובנת ועטופה.
אז למה עכשיו רק כמה שעות אחרי ואני מרגישה ככ עצובה.מרגישה בודדה וריקה.מרגישה חסרת ערך.אפילו מבחינה פיזית מרגישה את זה בכל הגוף.כאילו הוא פגום ומזוהם. וגם מרגישה כמו תחושת סכנה שמרחפת מעליי .תחושת אסון.זו תחושה שנעלמת בנוכחותה אבל משתלטת כשאני לא איתה בחדר.
למה??

היי , נמצאים בטיפול כבר שנה עם הבן . לא השתנה כלום , הוא מתנהג אותו הדבר , הקשיים נשארו כשהיו , הבנתי שזה תהליך אבל שנה זה המון זמן ! והמון כסף שלא נמצא אצלי בשפע ...לאן ממשיכים ? מה עושים ? אני מאוד מתוסכלת מההתנהגות שלו , הוא בוכה מכל דבר , לא משחק יפה עם חברים , לא אוהב להפסיד , בוכה , מדבר שלילי .לא מוכן להירגע וליישם תרגילי נשימה , אז מרגישה שסתם מבזבזת זמן וכסף .
הערות ? הארות ?
תודה