פורום טיפול נפשי

שלום טל,

חרדה זו תופעה לא נעימה שיכולה לחזור על עצמה, אך בהחלט ניתנת לטיפול. קשה לי לתת ״עצה״ כיצד להתמודד ללא היכרות עימך והבנה יותר מעמיקה של המצב, הגורמים והסיבות, טריגרים וכו׳. לא הייתי ממליצה לך לנסות להסיח את הדעת מחרדה שאת חווה, שכן לעתים קרובות חרדה מסמנת שיש איזושהי מצוקה נפשית שכדאי להתייחס אליה ולתת לה מענה. 

על מנת להבין טוב יותר כיצד להתמודד, אני מציעה לך לקרוא עוד על חרדה/התקפי חרדה (מצורף לינק למעלה) וכן על שיטות הטיפול. הטיפול הנפשי בחרדה, בהנחה שזו הבעיה המרכזית ואין עוד בעיות רגשיות שדורשות מענה, הינו יחסית ממוקד וקצר מועד. תוכלי לקרוא בהרחבה עוד על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) שהינו הטיפול המרכזי לחרדה.

בהצלחה,

יעל 

שלום ניר,

אני אענה לך בינתיים, וליטל תשתדל לענות גם היא בהמשך כשתוכל. 

נשמע מדבריך שאתה מקשר בין דפוסי האכילה שלך לאיזשהו צורך רגשי, ובייחוד להתמודדות עם מצבים של לחץ. לעתים קרובות יש קשר בין דפוסי האכילה לבין גורמים רגשיים, כך שהזיהוי שלך את הקשר הזה הוא משמעותי. כתבת שאתה מנסה לעשות דברים מהנים וכיפיים עבור עצמך, ואני חושבת שבכל מקרה זו יוזמה מבורכת, שכן אם דפוסי האכילה אכן קשורים בלחץ, כמובן שהרגשה טובה שנובעת מפיעלויות חיוביות יכולה לשפר גם את יכולת ההתמודדת עם דפוסי האכילה. כמובן שגם פעילות גופנית היא משמעותית ביותר ביצירת השינוי שבו אתה מעוניין, וגם יכולה לתמוך בהפחתת הלחץ אותו אתה חווה. 

בהנחה שהדפוסים הרגשיים הם הגורם המרכזי לאכילת היתר, פסיכולוג, או מטפל רגשי מקצועי יוכלו לסייע לך בהתמודדות הרגשית ובהתאם, לעזור לך להפחית בצריכת הסוכר, או המזון שאתה מרגיש שמזיקים לך. מדבריך אני מבינה שכעת אינך מעוניין בכך, אך אני מאמינה שטיפול נפשי יוכל לסייע לך להבין טוב יותר את הקושי ביצירת שינוי ולספק לך מערכת תמיכה בכדי להתמיד בשינוי שבו אתה מעוניין. 

בהצלחה ושנה טובה,

יעל 

שלום מאיה,

את מתארת תחושה לא פשוטה של כישלון בכל תחומי החיים. אני מניחה, שתחושה זו קשורה בערך עצמי ירוד ובאופן שבו את תופסת את עצמך. ערך עצמי נמוך יכול לייצר קושי ממשי ביצירת חוויות חיוביות ובהצלחה במשימות שונות. ממה שאני מבינה, המצב מייצר חרדה, ואני מניחה שחרדה זו בהתאם מקשה על האפשרות להצליח במשימות השונות. בנוסף, הגיוני מאוד שהלחץ החיצוני שמופעל עליך מגביר את החרדה ומקשה עליך להתקדם. 

מאחר והקושי שאת מתארת מתבטא בכל תחומי חייך, אני מאוד ממליצה לפנות לקבלת תמיכה נפשית באמצעות טיפול פסיכולוגי/טיפול נפשי. בתוך המסגרת הטיפולית, תכלי להתחיל לבחון את האמונות שיש לך לגבי עצמך, את האופנים בהם הן מתבטאות בפועל וכן לעשות עיבוד של החוויה הרגשית הכרוכה בהתמודדות הנוכחית. כמו כן, טיפול יוכל לתמוך בהפחתת החרדה ובחזרה לתפקוד גבוה יותר בהמשך. 

טיפול בחרדה ובאמונות שליליות לגבי עצמי, יכול להיות ממוקד יחסית ולכלול טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות (השאובות מתוך טיפול CBT), על מנת שתוכלי להתחיל לבחון את האמונות השליליות לגבי עצמך ואת האפנים שבהם אמונות אלו משפיעות על רגשותייך והתנהגותך. את מוזמנת לקרוא עוד על טיפול מסוג זה כאן וכן לחפש מטפל מתאים באיזור מגוריך. אפשרות נוספת, היא טיפול יותר מעמיק, בגישה דינאמית, בו האדם לומד להכיר את עצמו יותר לעומק מתוך ההבנה והאמון שנוצרים בין המטפל למטופל. לאורך זמן, המטופל לומד כיצד לשאת את רגשותיו ולהתמודד איתם בצורה טובה יותר, דבר שמסייע להתחזקות פנימית ולשינוי בחוויה הסובייקטיבית ופעמים רבות גם לשינוי במציאות החיים.

כך או כך, טיפולים אלו דורשים העמקה וסבלנות, שכן יצירת שינוי לעתים קרובות הינה תהליך שלוקח זמן. את בחורה צעירה, והחיים עוד לפניך, אני מקווה שתפני לקבלת טיפול מתאים ושלא תתייאשי.

בהצלחה,

יעל 

שלום טל,

מאחר ופתחת בכך שכרגע אינך עובדת או מתנדבת, ייתכן ואת מזהה כי חוויות חוסר המעש מייצרת אי שקט ואינה מיטיבה עבורך. במידה וזה המצב, אני מציעה שתנסי לייצר לעצמך פעילויות שונות. זו לא חייבת להיות עבודה. כפי שציינת, פעילות יכולה לכלול התנדבות, או לחילופין הליכה בים, ישיבה בבית קפה, הליכה לחוגים במתנס ועוד ועוד. פעילות לאורך היום ויציאה מהבית הינה גורם משמעותי בבריאות נפשית, ובמצב של חוסר מעש רבים האנשים שיחוו אי שקט. 

במידה ויש קושי ביצירת פעילויות והחרדה ממשיכה, ייתכן וכדאי לפנות לטיפול נפשי על מנת לטפל בחרדה גם באמצעים פסיכולוגיים. על מנת להבין טוב יותר את התופעה, אני מציעה לך לקרוא עוד על חרדה/התקפי חרדה (מצורף לינק למעלה) וכן על שיטות הטיפול. הטיפול הנפשי בחרדה, בהנחה שזו הבעיה המרכזית ואין עוד בעיות רגשיות שדורשות מענה, הינו יחסית ממוקד וקצר מועד. תוכלי לקרוא בהרחבה עוד על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) שהינו הטיפול המרכזי בהתקפי חרדה. 

תרגישי טוב,

יעל 

שלום טלי, 

מאחר ואת מעלה את השאלה לגבי אתיקה וגבולות, ייתכן והתעוררה בך השאלה האם יש בידיה של המאמנת שלך את הכלים המקצועיים לתמוך בך כראוי. בהחה שיש לך ספקות והרגשת שהגבולות נחצים, אני מציעה לך שלא להתעלם מכך. אחת מהביקורות הנוקבות שהופנו כלפי אימון היא היעדר הבהירות הורגולציה סביב נושא זה. מאחר ולמרבית המאמנים אין הכשרה טיפולית, לא תמיד הם בעלי כלים ויכולות אבחוניות המאפשרות להם לזהות כי תחת הקושי הנקודתי מתקיים קושי רגשי הדורש טיפול מקצועי. במקרים אלו, עשוי המאמן להציע טיפול בלתי מקצועי להפרעות אכילה, דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ומצבי משבר משמעותיים מבלי שתהיה בידו ההכשרה המתאימה.

שמירה על גבולות בתוך כל סוג של טיפול, אך גם באימון היא משמעותית ביותר ועל כן, אם את חווה אי נוחות כלשהי, אני מציעה שלא תתעלמי מכך. ייתכן ויש צורך בפניה לטיפול נפשי מקצועי על מנת להבין יותר לעומק את הצורך בקשר אישי יותר ולספק עבורך מסגרת טיפולית אחראית. 

בהצלחה,

יעל 

שלום בן,

נשמע שאתה חווה אשמה על חוויות/פנטזיות שחווית בצעירותך. אני לא חושבת שיש תשובה אחת לכיצד להיפטר מרגשות האשמה. עם זאת, שיתוף של אחרים בהם אתה בוטח ועליהם אתה סומך יכול להיות כלי משמעותי להתמודדות עם רגשות אשם. עצם השיח והדיבור יכול לייצר תחושת הקלה, שכן נשמע מדבריך שעד כה הדברים נשמרו בסוד. ייתכן ובת זוגתך היא הפרטנרית הנכונה לכך, במידה ואתה מרגיש שהשיח ביניכם פתוח ושהיא תוכל להכיל את מה שיש לך לספר. במידה ואינך בטוח שאתה מעוניין לשתף אותה, או חבר טוב, תוכל לפנות לאיש טיפול אותו תוכל לשתף ועמו תוכל להתייעץ כיצד ניתן לשתף את הקרובים אליך, האם יש צורך בכך וכן הלאה כאשר השיתוף ייעשה באופן דיסקרטי. כמו כן, במסגרת טיפולית תוכל לעבד פנטזיות מוקדמות אלו וכן את תחשוות האשם שהן העלו. בעיני יש לכך ערך. 

בהצלחה,

יעל

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך,

אתה מתאר התמודדות מאוד מורכבת, בה אתה נדרש בעצם לתפקיד ׳הורי׳ מול אמך, שמתקשה לקחת אחריות על מצבה הנפשי ולהצליח לתמוך בכם, ילדיה, באופן מיטבי. נשמע שהתמודדות זו גוזלת ממך כוחות רבים ומקשה גם על התפקוד שלך. תיארת בצורה מאוד מפורטת את מאמציך השונים לנסות לעודד אותה לקבל עזרה, ועם זאת, היא מתבצרת בעמדתה. מצב שכזה אכן לייצר תסכול מאוד גדול בקרב בני המשפחה, בייחוד משום שאין עוד מבוגר אחראי בתמונה. אני לא יודעת מה הגיל שלך, אבל נשמע שאתה מעל גיל 18, ומתלבט אם לצאת מהבית. זו התלבטות חשובה, שכן היציאה לחיים עצמאיים עבורך היא חשובה לא פחות מעזרה שתוכל לתת לאמא. 

במצב שבו ניסית הרבה אפשרויות, ואמא עדיין אל מסכימה לקבל עזרה, אמליץ דווקא לך, ואולי גם לאחיך, לקבל תמיכה נפשית באמצעות טיפול, על מנת שתוכל לעבד גם אתם את ההתמודדות המשפחתית המורכבת איתה נאלצת להתמודד לאורך השנים, וכן על מנת שתוכל ללמוד כיצד ניתן לתמוך באימכם בצורה שמצד אחד לא ״מוותרת״ עליה, אך מצד שני גם לא שואבת אותך לדינמיקה שבה אתה מתפקד כהורה עבורה ולא מצליח להתקדם בחייך. באמצעות טיפול נפשי תוכל לעבד רגשות שונים שנשמע שעולים מתוך הסיטואציה, כגון רגשות אשם כלפי אמא, תסכול ועוד. כמו כן, אתה נאלצת להתמודד עם האובדן של אביך בגיל צעיר, וזו בפני עצמה התמודדות קשה ביותר.

במצבים בהם בן משפחה מסרב לקבל עזרה, יש ערך גדול לתמיכה נפשית לאלו שמתמודדים איתו, ובמקרים מסוימים באופן עקיף הוא נעזר מכך גם כן. אתה צודק באמירתך שמוזר שאתה צריך להיות ה״מובגר האחראי״. היפוך תפקידים שכזה בין הורים לילדים אינו טבעי, בייחוד בגיל בו הילדים עוד צעירים, וצריכים מבוגר שיתמוך בהם. על כן כדאי מאוד שתוכל אתה לקבל את התמיכה לה אתה זקוק. 

בהצלחה,

יעל 

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

באופן פורמלי, תלות בפני עצמה אינה סיבה לסיום טיפול, אלא אם לוותה בשבירת מסגרת אשר אינה לגיטימית וחצתה גבול שהוא קו אדום מבחינת המטפל. ברמה הלא פורמלית, צריך לזכור שגם מטפלים הם בני אדם עם אישיות ומגבלות ובמובן זה במקרים מסוימים טיפול מסוים יכול להיות מעבר לכוחותיו של מטפל. במצבים אלו המשך הטיפול ולא רק סיומו יכולים להיות שלא לטובת המטופל. אמנם, במצבים כאלו עדיף ליזום תהליך פרידה הדרגתי בו המטפל לוקח אחריות על מגבלותיו, אך למרבה הצער לא תמיד תהליך זה מתאפשר. במידה וזה המצב, כדאי לפנות לטיפול חלופי בו אפשר יהיה לעבד את האירועים ולשקם את האמון והביטחון.

ליטל

שלום לך.

אני מבינה את היאוש והתסכול שמתעוררים כעת, נדמה לי, לא רק על רקע הכאב המתמשך אלא על רקע ההפתעה ואולי גם הכעס על עצמך על שלא הלכת לפגישה שיכולה לסייע לך. כמובן, אני חושבת שחשוב להבין יותר עם המטפלת מה משמעות הביטול, אך מחשבה שעלתה בדעתי היא שהזזת המפגש על ידי המטפלת, גם אם מובנת לך רציונלית, מעוררת ברובד אחר גם תחושה של חוסר יציבות וטלטלה אליה הגבת בביטול המפגש. בין אם כיוון מחשבה זה מדבר אלייך ובין אם לא, אני מציעה לא להתמקד בכעס והענשה של עצמך. ביטול פגישות הוא לפעמים חלק מהתהליך הטיפולי, ודרך של המטופל לספר משהו שעוד אין לו מילים. אתן תחזרו להפגש ותקנו משמעות לאירוע, ואני מאמינה שזה יקל וירכך.

ליטל

שלום חן.

חרדות שאינן נפסקות לאורך זמן ממושך כל כך הן בדרך כלל דרכה של הנפש לספר על קושי, קונפליקט או כאב נפשי משמעותיים הזקוקים למענה ועיבוד. לכן, אני מציעה לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לתת מקום לחוויות הרגשיות העומדות בבסיס הסימפטום החרדתי. טיפול פסיכולוגי יכול להציע מענה משמעותי גם כאשר אינו מלווה בטיפול תרופתי.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע המתמחים בטיפול בחרדה

שלום שי לי.

אני מצטערת לשמוע על החוויה איתה נשארת, ויכולה לדמיין כמה קשה ומטלטל לסיים כך טיפול משמעותי. איני יודעת מה הביא את המטפל להציע מה שהציע, אך כדאי אולי לחדד שההצעה לטיפול אינטנסיבי (אני מניחה שהתכוון לפסיכואנליזה) אינה בהכרח ביטוי לכך שאת בעייתית ולא מתפקדת, אלא יכולה להיות ביטוי לאמונתו ששיטת טיפול זו היא הדרך הטובה ביותר לחקירה ועיבוד של אזורים נפשיים משמעותיים ועמוקים איתם את נפגשת כעת. מעבר לכך, אני לא בטוחה שאני מבינה את הבהילות סביב ההפנייה לטיפול אחר- איני מכירה את הנסיבות- אך במידה ואת מרגישה שדרוש לך תהליך רחב יותר של חשיבה, אני מציעה לכתוב למטפל מכתב ובו להסביר את צרכייך. יתכן שאם תתני לו את הזמן לקרא ולעבד, יהיה נגיש יותר. במידה וכיוון זה לא יתאפשר, אני מציעה- עם כל הכאב הכרוך בכך-לפנות לטיפול חלופי בו תוכלי לעבד הן את הקשיים שהביאו לפנייה לטיפול והן את החוויה בקשר הטיפולי. כיוון זה חשוב גם כדי שלא תשארי בד עם חווית האכזבה וחוסר האמון.

ליטל

שלום ענבל.

ראשית, הדאגה שלך מוצדקת ואכן נשמע שיש צורך בהתערבות מקצועית  שתסייע הן להורייך והן לאחיך.

לאור היעדר שיתוף הפעולה של אחיך, אני מציעה לפנות עם הורייך למרכז להעצמה הורית של פרופ' חיים עומר. מרכז זה מתמחה בהדרכת משפחות להתמודדות עם מצבים של היעדר תפקוד של ילדים בוגרים, ואני מאמינה שיכול להקנות לכם את הכלים להתמודדות.

ליטל

שלום טל.

לצערי אין "פתרון קסם" לקשיי חרדה ודיכאון. השגת שינוי נפשי סביב סימפטומים אלו הוא תהליך ממושך ובמובן זה- טוב שבחרת להיעזר בטיפול, וסביר להניח שעם הזמן תרגישי שיפור וגם יכולתך לצאת ממצבי החרדה והדיכאון תשתפר. במקביל לטיפול, אפשר להיעזר בספרי פסיכולוגיה חיובית או בטכניקות מיינדפולנס והרגעה עצמית אשר מסייעים בהתמודדות עם רגשות שליליים אשר מתעוררים ומלווים במצוקה משמעותית.

ליטל

שלום שרון.

נשמע מדברייך שאת מזהה הן את מצוקתה של אמך ואת הקושי שעל הרקע שלו מגיעה התנהגותה, והן את אי הנוחות שהיא גורמת לך ולשאר בני המשפחה. לאור זאת אני מציעה לפעול בשני כיוונים- ראשית, לבדוק היכן את יכולה לסייע לה לשפר את חייה- לעודד פעילויות פנאי וקשרים חברתיים מחוץ למשפחה, למשל, או להציע פנייה לטיפול פסיכולוגי שיציע תמיכה בתקופת חיים מורכבת זו. כמו כן, כדאי לנסות ולהעביר לה מסר שהיא רצויה, ובכך אולי להפחית את הלחץ שהיא מפעילה כדי לייצר תחושה זו. במקביל, אני מציעה להתמקד בינך לבינך בהבחנה בין מה שנתון לשליטתך ומה שלא. סביר להניח שלא תוכלי לשנות באופן עמוק את אישיותה של אמך, ולכן כדאי "לבחור את הקרבות" בקפידה, ולחשוב מהם המקומות בהם חשוב לך להציב גבול ומהם המקומות בהם, על אף אי הנעימות, את נכונה לשאת את התנהגותה. בהתאם, תוכלי להנחות גם את ילדייך כיצד לנהוג מולה.

סביר להניח שכיוונים אלו לא יעלימו את הקושי, אך אולי יאפשרו לשאת אותו עם יותר סבלנות למגבלותיה של אמך.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות