פורום טיפול נפשי

האם אדם שעבר טראומה מורכבת וסובל מנתק, חרדת נטישה ופחד מקשר משמעותי, וחש כאב נפשי משמעותי ללא החזקה חיצונית (טיפול) עובר פחות או יותר אותו סבל כמו אדם בעל הפרעת אישיות גבולית מבחינה חווייתית?
בעבר על אף (ובזכות) הנתק החיים היו נסבלים, (אני עוד זוכרת את החיים המייסרים שלפני הנתק, על אף שעבר כבר מעל עשור) וכיום, בעקבות משבר, ללא החזקה החיים מייסרים ממש.
וכמה זמן לוקח הכי הרבה טיפול בטראומה מורכבת?
בסוף יוצאים מזה לגמרי?
יש אנשים בעולם שבאמת נהנים מעצם זה שהם חיים? הם הרוב או המיעוט?

היי,

כשנמצאים בתהליך טיפולי, נניח בטיפול דינמי, האם בהכרח חייבת להיות אבחנה כלשהי מצד המטפל?
מעבר לכך שפונים בעקבות קושי או משבר, אם יש אבחנה מסוימת על המטפל להגיד למטופל?

ההבנה הזו גורמת לי לרצות לחתוך לעצמי את הידיים ולהפסיק להרגיש ולחשוב על זה על הזמן
רוצה שזה ייצא ממני

היום בפגישה איתה פתאום הבנתי -
1.אם אני לא אוותר ואשלים עם מגבלות המציאות, הטיפול והקשר, הטיפול לא יעבוד ולא יוכל להתקיים.
הצלחת הטיפול תלויה בכך שאני אפסיק לרצות שהיא תהיה תחליף אם בשבילי.הבעיה היא שאני לא מסוגלת..

2.החיים מפחידים מדי וריקים מדי בלי שיש מישהו "גדול" שצמוד אליי ושומר עליי.אני לא יכולה לחיות בלי שהיא תהיה קרובה אליי כמו אמא.אני כמעט רוצה להיספג בתוכה..

3.אני בבעיה גדולה.דרך ללא מוצא.

ליטל שלום רב.

בנוסף לעצה לטיפול איך אפשר להסיח את דעתי גם בדרכים אחרות כדי שיהיה לי יותר קל הצעה מעשית?
תודה,

שלום,
אני בת 32, ומובטלת כבר שנה שלמה.
עזבתי עבודה "זמנית" לאחר כמה שנים שנתקעתי שם. ואני מרגישה קושי להיכנס מחדש לשוק העבודה.
אני לא שולחת כמעט קורות חיים כי כל פעם לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. עשיתי הכוונה תעסוקתית, אני בטיפול פסיכולוגי, בעלת תואר ראשון וכל מיני קורסים מקצועיים שעשיתי.
אך עדיין לא יוצאת מהתקיעות הזאת, מתקשה להגיע להחלטה של מקצוע. מתקשה להעביר את המחשבות לפעולה, ובעצם לא פועלת כלל.
יש לי פחדים מטורפים משינוי, פוחדת לצאת מהאיזור שמוכר לי, פוחדת לאבד את ה"חופש" שלי כשאתחיל לעבוד. יש לי מאבקים בפנים אך אני חייבת כבר להיות בשיגרה, להרגיש חיונית,
וכמובן חייבת כבר הכנסה כספית!
אשמח לכל מחשבה/ עצה/ הארה איך לצאת לפעולה.
תודה רבה

לא באלי להגיע יותר לטיפול
רק מרגישה שאני מעמיסה, חושבת מי היה לפני ומי יהיה אחריי
בטח משוגעים שגמרו לו את הכוחות
ובגלל זה אני אף פעם לא מצליחה להשתחרר שם ורק רוצה להקל עליו
אני כועסת עליו שהוא לא דואג לעצמו, שכל יום הוא עובד והיומן שלו מלא
הוא לא יוצא לחופשות

ובכל זאת, תמיד הוא שם בשבילי, איך הוא עושה את זה? על מה הוא מוותר בשביל כולם

שלום, בזמן האחרון אני מרגישה שלא טוב לי בכל התחומים ואני לא מצליחה לעשות שינוי.
כל מה שאני מנסה לא מוביל לשום הצלחה ולשינוי.
אני מדוכאת, אין לי חברים בכלל, היום שלי עובר שאני בקושי מוציאה מילה מהפה, בעבודה אני סובלת (בעבודה הקודמת היה לי קשה פיזית והיו לי כאבים אז רציתי שינוי לטובה ואזרתי אומץ ועזבתי, ובעבודה החדשה פיתחתי אלרגיה לשטיח אז כואבות לי כל יום העיניים וגם הבחורה שעובדת איתי מתנהגת אליי מגעיל אז גם פה לא טוב לי ושוב להחליף עבודה זה ממש קשה כי בקושי מקבלים אותי בראיונות).
בבית יש בעיות עם השכנים שלא נותנים לישון בלילות (התלוננתי למוקד 106 וזה לא עזר אלא רק החמיר כי עכשיו הם עושים דווקא וגם השכן איים עליי ומאז אני סובלת מחרדות כי הוא התנפל עליי וכמעט הרביץ לי והוא ענק, אז עכשיו כל דבר שהוא טיפה מפחיד גורם לי לחרדות - פעימות לב מואצות והרגשה לא טובה בבטן ובאזור חלל החזה וגם פחד מאוד גדול כאילו אני תיכף צריכה לקפוץ עם מצנח.
היחסים עם ההורים לא טובים, אבא לא אכפת לו ממני ולא מעריך שאני עושה הכל בשבילו ורק מוציא עליי את העצבים שלו, אמא עם פריצת דיסק ב-3 מקומות בגב לכן לא מתפקדת בדיוק ואני מטפלת בה והיא גם רק מנצלת אותי שאני אטפל בה ולא נותנת לי לצאת מהבית. כשהייתי רוצה לצאת (פעם עוד כשהיו לי חברות קצת והמצב החברתי היה יותר טוב) אז אמא הייתה עושה סצנה ופאניקה ובוכה ומרביצה לעצמה כדי שאני לא אצא, היא בדיכאון עמוק כבר שנים ולא מוכנה לקבל טיפול, היא לא יוצאת מהבית והיא לא 100 % בריאה נפשית. אחותי לא אכפת לה, היא נשואה וגרה רחוק ואבא שלי הרים ידיים.
אני בת 37 ואני עדיין גרה עם ההורים, וכל פעם שאני רוצה לעשות שינוי יוצא רק יותר גרוע. אין לי זוגיות ואף פעם לא היה לי. מרגישה לוזרית של החיים.
אני במעגל הזה שנים ולא מצליחה לצאת מזה, ועכשיו שהתחילו התקפי החרדה אז בכלל מפחדת לעשות משהו.
אני לא מחייכת ולא צוחקת ואין לי שום טעם בחיים.
אני לא יודעת מה לעשות, מרגישה כלואה ובוכה.
מה לעשות ואיך לצאת מזה? תודה.

הבן שלי סובל ממחלה כרונית אוטואימונית, כמוכ' הוא התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה לפני מס' חודשים.
במסגרת הטיפול הפסיכולוגי שעברתי (ואני עדיין עוברת), המטפלת האשימה אותי שהבן שלי חולה בגללי, מכיוון שיש לו אמא לא שלימה, אמא מנותקת שלא מחוברת באמת.
(חייבת לציין להגנתי שאני משתדלת ככל יכולתי, גם טכנית, גם ביחס יפה ומכבד ומכיל עד כמה שניתן, אמנם לא אוכל להתכחש לכך שאולי הכל חיצוני, אך זה באמת לא במסגרת היכולת שלי לשלוט על כך ולחוות קשר עמוק יותר, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני משתדלת בשבילו יותר מאמא סטנדרטית)

כמו כן, בפעם הראשונה ששיתפתי אותה בכך שהבן שלי התחיל טיפול תרופתי בקונצרטה, היא אמרה שאין דבר כזה הפרעת קשב! הילד מוצף רגשית כי הוא לא מקבל ממני מה שהוא צריך! היא אמרה שילדים שמקבלים את התרופות הללו (קונצרטה ושות') נהיים משוגעים ומשגעים את ההורים! וההורים מאוד סובלים מהם וכו'
הרגשתי שאינני יכולה לשאת את ההתקפה! כי אין לי דרך להתמודד עימה!
הילד לא מתקדם מבחינה לימודית, ואבחנה של רופאת קשב ניתנה, ומה עלי לעשות כעת? להמתין שיעבור טיפול פסיכודינמי במשך שנים ויפסיד את החיים על הדרך עד שהטיפול יעבוד??
ביקשתי ממנה להפסיק לדבר כי אני לא מעוניינת! ובזה נסגר הנושא.
כעת מאוד קשה לי לפעמים עם הבן שלי, ואני תמיד חוששת שאולי לא הייתי צריכה לתת לו קונצרטה, אולי זה באמת עושה אותו קשה יותר? משוגע, כדבריה?(על אף שהקונצרטה הזניקה את הישגיו הלימודיים, ומבחינה התנהגותית הוא תמיד היה מאתגר, ועם הקונצרטה יש עם מי לדבר)
ואין לי דרך לקבל ממנה עזרה בנושא שכ"כ מכביד עלי, כי אין לי כוח להתמודד איתה בנוסף להתמודדות עם הבן שלי.
מה עושים?

אני בטיפול דינמי שנה, המטפלת אמרה לי לאחר 3 פגישות היכרות שהאבחנה שלה היא שאני מנותקת רגשית, כלומר, צמצום ושטיחות רגשית וקשרים לא משמעותיים, על אף שאני נשואה ואם לילדים, הקשרים מאוד חיצוניים.
(אני במצב של ניתוק ככל הנראה כבר מעל ל 20 שנה, ולכן לא מודעת ולא מרגישה את הדבר)
לאחרונה אני מתחילה לשים לב לכך שאני ממש על אוטומט, כלומר, אני מאוד ממוקדת מטרה, ואם אין משהו מאוד משמעותי שתופס את תשומת ליבי, אמשיך הלאה, אנשים מדברים איתי ואני לא שומעת או לא מתייחסת, פשוט כי אני מרוכזת ביעד.
כמוכ' אני יורה הוראות וכד' ולא ממש שמה לב למה שאני אומרת, כאילו שאני איזו רצועת שמע מוקלטת.
זה די חדש לי, ואני תוהה האם זו מודעות או החמרה של המצב?

המטפלת אמרה לי שכל השאלות שלי בפורום כאן, הן הדרך שלי לפרוץ גבולות בטיפול. (היא הדגישה שמדובר עלי אישית, ולא בכלליות לכל השואלים)
מכיוון שבמקום להתמסר ולשמור אצלי את השאלות ששייכות לדיון בינינו, אני בורחת ושואלת כאן ואז חוזרת לטיפול עם תשובות...
אני רוצה להתקדם בטיפול, כי אני סובלת ורוצה כבר להיות אחרי...
מצד שני, הפורום מאוד עוזר לי בזמן שקשה לי ויש לי שאלות.
אני אמורה להתגבר? או שהיא אמורה לקבל שיש לי את הדרך שלי להתמודד?

שלום.
רציתי לדעת האם יש כללים ברורים בנוגע לביטול פגישות טיפוליות?
אני כעת לפני פרויקט מאוד משמעותי וזקוקה להפסקה או לפחות לצמצום של מס' הפגישות (פעם בשבוע במקום פעמיים), למשך תקופה של 3 שבועות, עד לאחר הפרויקט.
האם מקובל לבקש הפסקה/ צמצום מס' פגישות לפרק זמן קצוב?
או שזו הפרה של החוזה הטיפולי?
אני שואלת גם כיוון שהמטפלת טוענת שיש לביטול הפגישות או צמצומן מחיר שהיא לא יכולה לאפשר, אך מבחינתי אני לא רואה אפשרות הגיונית לעמוד בעומס של פגישות דו שבועיות בתקופה עמוסה שכזו, שבה כל מעייני נתונים לדרישות הפרויקט, ואני מעוניינת לדעת האם מותר לי להתעקש לפחות על צמצום הפגישות, אם לא על ביטולן, למשך התקופה הקרובה, או שזו הפרת חוזה?

תודה על המענה.
אכן זה עדיין מעסיק אותי ויותר מכך, עצם זה שלקח לי זמן לחשוף את הרצון הזה , דרש ממני כוחות ויכולת לעמוד בחשיפה הזאת ולא קיבלתי את המענה שרציתי במלל, משאיר אצלי עדיין סימני שאלה ועניין לא פתור.
השאלה הבאה שלי היא:
איך אני יכולה להתמודד עם:
א. מחשבה שאולי המטפלת מעדיפה לא להיכנס לדיבור על המקום הזה כי היא מרגישה מובכת?
ב. מה אני עושה אחרי שאנחנו כן נצליח לברר כמו שצריך את העניין במצב שבו היא אומרת לי שלפי גישתה אין שום מקום למגע?
אני כן מתחברת אליה ומכירה אותה כבר זמן רב (כרגע אני בפרק ב' של הטיפול לאחר הפסקה של כמה שנים) מצד שני, אני מרגישה שחיבוק או לחיצת יד יעזרו לי לפעמים הרבה יותר ממילים, מתובנות ובעצם אולי אם היא לא מוכנה לספק את זה אז כדאי לעשות שינוי ולהחליף מטפל?
משתפת במחשבה הזאת.. ממש לא יודעת מה נכון לעשות.
תודה.

אני לא יודע מה אני חושב כבר הכל תלוי במצב רוח אין לי מחשבה רציפה, לגבי הפוסט הקודם...

בהמשך לתשובתה של פלג, אני מבהירה, ניסיתי מס' פעמים לעניין אותה גם בטיפול באמצעות מאמן, קב' תמיכה, ועוד, אבל היא מתנגדת, בכלל לפי דעתה אין לה שום בעיה. מתכחשת ומתנגדת באופן מוחלט. אני לא מבינה מדוע, אך זהו המצב. כשפניתי לפסיכיאטרית, היא אבחנה שיש לה בעיות באישיות. אני מאוד משתדלת לא לאומר ללכת לטיפול, אבל הדבר מאוד מתבקש. אנחנו כבר שנים במצב הזה אבל שום דבר לא קורה מלבד היותה בודדה מאוד, וכן תקועה. גם כל ה"ניסיונות" שלה כביכול למצוא בן זוג, הם נראים מאוד מעושים ולא אמיתים. אני מאוד מעוניינת להגיע אליה, ולהביא אותה למצב שהיא תבין שהטיפול רק יעזור לה. ועל כן אני פונה אליכם לעזרה.