פורום טיפול נפשי

אני לא מבקש עזרה מאף אחד אז אני לא מקבל עזרה מאף אחד
אובייקטיבית אמור להגיע לי לפי החוקים של החברה שאני חיי בה בניגוד לרצוני נכות כלשהי
ככה נראה לי לפי השוואה עם אנשים עם נכות זה נראה כאילו קשה לי יחסית
אני לא אגיד את זה לפסיכיאטר, ואם אני אגיד לא יהיו רגשות, אני לא אספר על מה שאני מרגיש ליד אנשים, אני רק יודע שלא בא לי לצאת מהבית אף פעם ואני רוצה לשחק במחשב לנצח

העולם בנוי ככה שרק לוקחים ממני ואני לא מקבל, אין לי סנגור, הפסיכולוגית לא עוזרת כי אני לא רוצה שהיא תדבר עליי, היא באה איתי לפסיכיאטר פעם והשתקתי אותה כי אסור לה לדבר אני חושב שהיא טיפשה באופן כללי
אני לא חושב שמגיע לי כסף מאף אחד, אני לא חושב שלאף אחד מגיע
אבל שוב זה לא מה אני חושב, זה ככה העולם עובד ואני לא משחק את המשחק הזה שכל אחד בודק כמה מגיע לו ואיך לקבל הכי הרבה שאפשר, אני יושב ומחכה שיגיעו לי דברים אם מגיעים אז בסדר אם לא אז בסדר

פסיכולוג נורמלי אמור לעזור לאדם כמוני שחושב שלא מגיע לו כלום
או שאמור לשבת ורק אם האדם אומר שהבעיות שלו אמורות לזכות אותו בנכות הפסיכולוג מדבר? היא גם לא התכוונה לעזור לי אני חושב, כנראה שהוצאתי את זה ממנה אבל כשאני רואה שמישהו כביכול אמור לעזור אבל לא לוקח פיקוד אני לא צריך את הטובות, מעדיף למות מלהסתמך על אדם אדיש

כל חיי אמא שלי הגנה עליי עכשיו אין לי משפחה אני לא הייתי מדבר עם מבוגרים והייתי לוקח מה שמביאים לי, אני מסביר יותר ממה שאני רוצה כי לי זה ברור אבל לא ניסיתי בכלל להשיג דברים, זה היה ברור שאני מחכה וזהו, לאף אחד לא אכפת ממחכים, כי הם לא מדברים, זה יחס שאני מכיר כבר מהעולם כל חיי, אני יכול למות, יכלתי למות באמצע הכיתה לא היו שמים לב, ואני לא אומר את זה כי אני באשלייה, אלא כי אני דאגתי שאף אחד לא יהיה קרוב וישים לב

זה הכל הסבר מיותר שאני לא יודע להסביר לפסיכיאטר כשצריך, כי כששואלים אותי ואני עונה 'מהלב' אני עונה בשתי מילים

אילוסטרציה- למה אתה חושב שמגיע לך נכות?
כי קשה לי
מה קשה?
לא יודע (לא אכפת לי כבר מהשאלות הבאות, אני כבר לא אענה / אגיד לא יודע שוב ושוב עד שיעזבו אותי)

אני לא מסביר דברים בקיצור, אני אומר פעם אחת את מה שחשוב לדעתי וזהו, ואם חשוב לאויב שמולי עוד דברים אז לא אכפת לי כי אמרתי מה שחשוב, לקחתי את האילוסטרציה ברצינות ממש דמיינתי ששואלים אותי ועניתי בצורה הטבעית, רק כדי להמחיש מה יקרה מול פסיכיאטר, האפשרות השנייה היא הסבר מבחוץ, וזה אף פעם לא עובד כי אני לא מסביר רגשות מבחוץ, אני יכול רק להסביר תמונת מציאות נתונה - אני לא נמצא ליד אנשים (למה? לא יודע, זה התמונה), אני נמצא יותר בבית
בקיצור ממש צלמי תמונה של החיים שלי ואני מסביר אותם, אין הסברים רגשיים ל-למה בחרתי לעשות ככה וככה ולמה בחרתי לא להיות ליד אנשים.

שורה תחתונה היא שלא משנה מה אני עושה אין לי דרך לקבל את מה שמגיע לי.

שלום ליטל.
אני בטיפול שנה אצל פסיכולוגית קלינית, מרגישה כלפיה רגשות קשים של פחד ובושה.
הסביבה שלי- בעלי, אחותי וחברה, מעודדים אותי לעזוב אותה ולהתחיל טיפול אצל מישהי אחרת.
עשיתי פגישה אחת עם פסיכותרפיסטית מעולה - מטפלת באומנות כבר 40 שנה, הרגשתי שהיא מקבלת אותי, מבינה, ממש הרגשתי "מטפל מאפשר" לא יודעת אם יש מושג כזה, אך זה מה שחשתי אצלה.
שוחחנו, דיברתי איתה בחופשיות, מה שלא דיברתי במשך שנת טיפול אצל הפסיכולוגית דיברתי איתה בפגישה אחת.
דיברנו גם על הטיפול שעברתי אצל הפסיכולוגית הקודמת, על כך שאני חשה רגשות קשים כ"כ בטיפול, והיא אמרה לי שזה לא צריך להיות כך, אנחנו לא צומחים מכאב.
מסיבה שאינני מצליחה להגדיר, חשתי רצון עז לחזור לפסיכולוגית הקודמת, אני לא חושבת שזה בא מהמקום הבריא שלי, אבל זה מה שעשיתי.
חזרתי אליה, והיא אמרה שאני כן צריכה לעבור כאב בטיפול, זו הדרך, ורק בסוף יבוא הריפוי.
יש לי תחושה שאולי התמכרתי לכאב, שאני אוהבת את זה שהיא מכאיבה לי,
כל מי שסביבי אומר שזה מזכיר לו תסמינים של אישה מוכה. (גם אני מרגישה כך).
מצד שני- היא פסיכולוגית קלינית מקצועית, מוסמכת, עם הצלחות.
יש סיכוי שהיא תיתן לי להישאר בטיפול אצלה כשזה מזיק לי?
אני לא מבינה את עצמי- למה אני נשארת אצלה, כשיש לי תחליף נעים ומצוין ומתאים?
למה כל פעם שאני עוזבת בשברון לב ובטוחה שזהו, אח"כ אני שוכחת, אומרת שבטח מעכשיו יהיה טוב יותר, וחוזרת?
למה אני הולכת דווקא למקום שגורם לי כאב?
למה יש לי שאיפה שדווקא היא ששברה בי כ"כ הרבה, דווקא היא תתקן?
למה אני רוצה דווקא אותה?
את יכולה להסביר לי את עצמי?
ולכוון אותי?

החלטתי לנתק את הקשר עם המשפחה החברים לא רוצה לדבר עם אף אחד אני כבר יודעת הכל בלי שהמשפחה תגיד לי הם יכולים להגיד לי שאשאר בבית כל השנים אבל אני יודעת בתוך תוכי מחשבות של שזה לא ככה אני רוצה להרגיע את הנפש בלי טיפול אני אהיה עם עצמי בחדר לא אדבר עם אף אחד וזהו אשמח בבקשה רק איך תעזרו לי להרגיע את הנפש בפנים איך להרגיש יותר טוב עם עצמי לבד

איך מוציאים את העצבים והמחשבות הטורדניות מהראש?

יש לי שאלה ואנא תעזרו לי בבקשה להוציא את המחשבה הטורדנית. אני כבר לא יכולה אני עסוקה עם המחשבה הזאת ימים ולילות. לפני כמה שנים עזבתי את הטיפולים הפסיכיאטרים בגלל טראומה שעברתי במשך השנים בה הייתי בדיור מוגן שלוותה וכו'. כיום אני מטופלת אצל רופא משפחה ומוכרת על ידי ביטוח לאומי. אני גרה עם ההורים כבר המון שנים אימא שלי חולה מאוד,היא גם ממפה אותי בבנק מהכסף של ביטוח לאומי. מה שקורה שאני ממש במצב נפשי גרוע בגלל החרדה והעצבים שנובעים שעוד כמה שנים חס וחלילה שההורים שלי לא יהיו ישלחו אותי להוסטל זה הפחד הכי גדול שלי אני בחרדה גדולה מזה. עקב זה אני לא מפסיקה לריב עם האחיות שלי עצבנית על ביטוח לאומי לא מפסיקה לדבר בבית על ביטוח לאומי זה סוג של טראומה נפשית מפחד שיכניסו אותי בעתיד להוסטל. האחיות שלי אמרו לי יהיה בסדר אנחנו נסדר הכל הם לא אמרו שיעבירו אותי להוסטל אבל הם אמרו לא להתעסק ולקרוא באינטרנט באתרים של ביטוח לאומי אלא להתעסק בדברים אחרים. הם רוצים שאצא מהחרדה ומהאובססיה על המחשבה של ביטוח לאומי. לי יש הרגשה שביטוח לאומי יכול להזיק לי ולעשות משהו כדי להעביר אותי להוסטל זה רק הרגשה שלי. אני לא מסוגלת כבר אני עסוקה עם המחשבה הזאת כל היום רבה בלי סוף עם המשפחה יש לי טענות כלפי המסגרת הזאת שוב יש לי טראומה מהטיפולים שעברתי ואשפוזים בעבר נראה לי שכולם מסתירים ממני זאת אומרת כל המשפחה מסתירה ממני אני מנסה להוציא מהמשפחה מידע והם לא אומרים לי כלום הם רק כל הזמן אומרים לי שכל החיים אני יגור בבית ולא אלך להוסטל ולשלוותה. אבל אני כבר לא מסוגלת אני עצבנית מהמסגרת בה הייתי אני עצבנית מביטוח לאומי אני עצבנית מהמשפחה אני עצבנית מהרופאים הפסיכיאטרים זה טוחן לי את המוח ויש לי מין תחושה בלב שכל הזמן בא לי לענות לכולם בעצבים. כרגע הם לא פונים לשום ביטוח לאומי וביקשו ממני להפסיק לדבר על זה אבל אני לא יכולה המחשבות שלי רק בזה מה ביטוח לאומי יעשה לי? מה עוד כמה שנים האחיות שלי יעשו לי? אני עצבנית מזה נורא זה מטריד אותי בלי סוף בראש רק על תכתבו לי ללכת כרגע לטיפול כי לא אלך. אני בסך הכל רוצה להוציא את החרדה הטורדנית הזאת מהראש לבד בלי טיפול כרגע. אני רוצה לחיות בשמחה אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי פרטי גם המשפחה מתנגדת שאני אלך עכשיו לטיפול. עם כל המחשבות הטורדניות האלה אני צריכה להתמודד לבד בוכה בלי סוף עצבנית וזה רק בגלל שאני כל הזמן נכנסת לאתרים באינטרנט של ביטוח לאומי וכל הזמן מוטרדת בראש עם המחשבות על ביטוח לאומי אני רוצה לחיות חיים חופשיים כרגע אני לא יודעת מה יקרה בעתיד אבל אני רוצה לחיות בשמחה לטיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי אני לא מעוניינת ללכת ומשפחתי מתנגדת עם הייתי הולכת בשירות הציבורי הייתי עוד יותר עצבנית. רק אני שומעת את המילה פסיכולוג או פסיכיאטר נדלק לי הפיוז סליחה על המילה. אני ממש אשמח לפחות בפורום שתעזרו לי בעצה קצרה איך להפסיק את המחשבה הטורדנית הזאת על ביטוח לאומי? איך להפסיק את העצבים האלה? את החרדות וההתעסקות בזה כל הזמן? אני רוצה לחיות בהווה חופשי אני ממש אשמח לעזרתכם תודה רבה

שלום רב,
אשמח לדעת מה הוא הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר לאדם אשר גדל בסביבה אלימה ופוסט טראומתית.
סובל מהתקפי זעם ואלימות בעצמו, נטייה להתמכרויות ודיכאון?

היי, מכירים אולי פסיכולוגית nlp עבור ילדים? מחפשת מישהי מוסמכת לביתי בת ה5 עם בעיות אכילה. תודה

אני אדם נשוי באושר.
אך יש לי בעיה שאני כל הזמן מחפש ריגושים. 5 הייתי בקשר עם בחורה והתאהבנו.
בשנה האחרונה דחפתי אותה להכיר חבר ולמסד את חייה.
אך גם בקשר בזה אנחנו בקשר אינטימי ושיחות יומיות.
אני לא מצליח להשתחרר ממנה.
היא אוהבת אותי מאוד ואני אותה.
אני לא מצליח לישון בלילות ואני מתהלך חי מת. כל היום אני חושב עליה ומה היא עושה איתו.
מבקש ייעוץ כיצד להשתחרר רגשית ולתפקד כרגיל

שלום רב.
אני עתיד לראיין מועמד למשרה בחברה, וידוע לי מתוך היכרות מוקדמת עם המועמד כי אין לו ניסיון מסוים שנדרש ממנו לצורך ביצוע התפקיד, אך בשאלון הראשוני שמילא הוא כתב שיש לו את הניסיון הדרוש. שאלתי היא - כיצד עליי לגשת לשיחה איתו, וכיצד עליי להציג לו את הדברים, כך שמצד אחד אגרום לו להבין שאני יודע את האמת, ומצד שני אעשה את זה בעדינות ולא אפגע ביחסים איתו?
תודה רבה

היי ליטל

לפעמים אני נתקפת בהרגשת מועקה במיוחד בשעות הבוקר. במיוחד שמזג האוויר קשה ואני צריכה להישאר בבית כי יש לי גם אסטמה ולא מזמן הייתי חולה. רציתי לשאול בכלל במצב כזה של מועקה מידי פעם למרות שזה יכול לעבור לי תוך רבע שעה כיצד אפשר להתמודד באותו רגע? כפי שאת יודעת אני לא בטיפול אולי יש לך טיפ מהפסיכולוגיה החיובית בנוסף למה שאני לומדת מהספרים איך להרגיש יותר טוב באותו רגע עם המועקה? ורציתי לשאול במזג האוויר הזה שנמשך כבר יומיים ובכלל עם זה שאני עדיין לא מצאתי עבודה למרות שאני ממשיכה לחפש איך אפשר לשנות את היום יום קצת בכללי? אני ממש אודה לך עם תסכימי לתת לי עצה תודה מכל הלב מאחלת לך שבת נפלאה תבורכי על כל העזרה בפורום ליטל יקרה

היי...
שונאת אותו לפעמים. אני אפילו לא יודעת למה. הוא מצידו משתדל, אפילו יוצא מגידרו. לא מבינה את עצמי, לעיתים כן נעים לי שם, בטיפול, הוא בסך הכל מטפל מאוד חביב ואמפתי ולעיתים אני פשוט שונאת אותו, סתם כך, בגלל איזו שטות, בגלל איזו מילה שאמר. אני לא חושבת שאני באמת מחבבת אותו, למרות שבאמת מגיע לו שאחבב אותו. הוא מאוד מאוד משתדל וחביב.
זה לא קורה לי בחיי היומיום, עם אנשים רגילים. כועסת עליו לעיתים, קשה לי עם העובדה שאדם זר יודע עליי הרבה דברים אישיים מאוד. וסביר מאוד להניח שאם הוא לא היה הפסיכולוג שלי ואם הייתי פוגשת אותו בחיים האמיתיים לא הייתה לי שום שפה משותפת איתו, לא הייתי אומרת לו אפילו שלום. אנחנו אנשים מאוד שונים ודווקא הוא יודע עליי כל כך הרבה דברים אישיים.
תודה...

היי השם שלי זה רון
בשלוש שנים האחרונות הרבה דברים מוזרים קרו לי
ניתוקים, סחרחורות, חרדות, תסמונת המופע של טרומן ועוד
הדברים האלה עוד מובנים לי איכשהו אבל דבר אחד אני לא יכול להסביר:
"תחושת הציפיה" זה השם שנתתי למה שעובר עלי

אני מרגיש באופן תמידי שאני מצפה למשהו
לא יודע למה זה אין לי מושג אם יש משהו שיכול לספק אותי בכלל אני לא מתרגש מכלום ולא מתלהב משום דבר אבל מרגיש שיש איזה שהוא משהו שמחכה לי איזה משהו שאני מצפה לקבל אותו
אני לא מנסה לדעת מה אני רוצה לקבל אלא מה התחושה הזו? היא כשלעצמה הציפייה הזו

זה היה אתמול..הייתי בעוררות פיזית בלתי נסבלת. הרגשתי שאני על 140 קמש..

עכשיו אני מרוקנת.מרגישה כמו אחרי תאונה.

אני ככ עייפה

סליחה באמת על החפירות.
אבל סבלתי כ"כ הרבה בטיפול עד עכשיו, שאין לי כוח לעבור עוד טיפול.
העניין הוא שבכל פעם שרציתי לעזוב הפסיכולוגית איימה עלי שזה מסוכן, ועלול להתפוצץ ולגרום למחלת נפש/ גוף. (אני לא פוחדת ממחלת גוף, אבל ממחלת נפש כן)
רק בגלל האיומים שלה נשארתי בטיפול, עד שנשבר לשתינו והטיפול נגמר.
הכוונה שלי בשאלה אם חובה לטפל היא- האם יקרה לי אישית משהו אם לא אטפל?
האיומים שלה מוצדקים? או שסתם היא רצתה להשאיר אותי בטיפול?

הרבה מחשבות עצובות.. אם אני אתאבד.. כמה זמן יקח עד שאני אמות? אני אצטרך להודיע שאני חולה בעבודה? או שאני אמות לפני שאני אצטרך להתמודד עם זה? ומי ימצא את הגופה שלי? השותפים שלי לא יפתחו את הדלת של החדר ולא יטריד אותם יותר מדי אם אני אקיא מלא כי אנשים חולים לפעמים. בטח הם ימצאו את הגופה שלי כשיתחיל להיות ריח רע... מי יספר למשפחה שלי? מי יספר לחברים שלי? ההורים שלי לא יודעים מי החברים שלי. וממילא אני לא יודעת אם בשבילם אנחנו חברים.. אני מנותקת מדי.. הייתי רוצה שמישהו יספר להם. שהם לא יחשבו שאני מסתובבת איפשהו בעולם ולא אכפת לי מהם. אבל אולי הם לעולם לא ידעו.. הרבה אנשים שאני מכירה בטח לעולם לא ידעו אם אני אתאבד כי יצרתי הפרדה כזאת בין החיים שלי למשפחה. הם לא יודעים מה בדיוק אני עושה או עשיתי בכמה שנים האחרונות ועם מי הסתובבתי. וזאת מחשבה עצובה. שאנשים שאני אוהבת לא ידעו אף פעם. למרות שאולי זה עדיף כי לאנשים קשה להתמודד כשמישהו מתאבד. זה אנוכי אבל בכל זאת קשה לי המחשבה שאני אעלם פשוט ככה בלי שאף אחד ידע. לא אף אחד. המשפחה שלי תדע כי להם יספרו. אבל דווקא הלוואי שיכולתי להתאבד בלי שהם ידעו.. אבל זה לא משנה עכשיו כי אני חייבת לשרוד לפחות עוד קצת