פורום טיפול נפשי

שלום ,אחר שאימי נפטרה לצערי החלה לי חרדת בריאות בנוסף לכמה חרדות נוספות שיש לי , אני מבצע טיפול cbt עצמי שדי עוזר לי ,
יש לי פסיכולוגית מזה שנה שגם היא עוזרת לי בטיפול דינמי , השאלה שלי האם ניתן לשלב בין שני הדברים טיפול cbt עצמי ולהמשיך טיפול דינמי אצל הפסיכולוגית שלי ?

קודם כל תודה על הפורום המקצועי
אני נעזרת בו הרבה מהצד...
רציתי לשאול מה עושים שיש תקיעות רצינית בטיפול? אחרי שנים של נתק רגשי בעקבות קשיים וטראומות שעברתי אני די תקועה במקום שלי בחיים וסובלת מחרדות והרבה עצבות התחלתי לדבר על הדברים האלה בטיפול לפני כחודשיים אבל עדיין מרגישה שמבחינת הרגש הוצאתי רגשות על קצה המזלג מצד שני כבר סיפרתי כל מה שאני זוכרת מאותן סיטואציות ולמרות שהמטפלת שלי מעודדת לדבר עליהן שוב ושוב אני מרגישה מוזר להביא את אותו הסיפור כמה פעמים. במקביל היא מעודדת אותי להביא גם את הרגשות שלי אבל גם כאן אני מרגישה שאין לי מה להביא כלומר מאז שהתחלנו לדבר על הטראומות אני עוברת ימים קשים אבל אני לא מצליחה לבטא במילים את הכובד שמלווה אותי ואם כבר יש לי תיאור כלשהו אני מובכת ומתקשה להביא אותו לטיפול. היא מודעת לקושי אבל מחכה לי בסבלנות שאני ידבר וככה כבר 2 פגישות שאני איכשהוא מצליחה להעביר עם הרבה תסכול. אני מיואשת כי אני מרגישה שהחיים שלי לעולם לא יתקדמו לשום מקום עד שאני לא יתחיל לשחרר... אבל מרגישה שאף אחד מלבדי לא יכול לעזור לי לעשות את זה
מה שבעצם רציתי לשאול אם יש דרך שבה אני יכולה יותר להתחבר לעצמי מפנים? ומה עושים שהטיפול כל כך תקוע כשעדיין יש כל כך הרבה מה לומר? אני יודעת שחשוב לדבר עם המטפלת על כך אבל לצערי אני יודעת שאני יביא את השאלות האלה לטיפול בצורה מגומגמת ובסוף היא לא תבין אותי עד הסוף... והיא לא מסכימה שאני יביא לה בכתב כי היא רוצה לשמוע אותי מבטאת את הדברים בע''פ...
לכן בכל זאת אשמח לקבל מכם עצה או טיפ כלשהוא שיכול לעזור לי
תודה רבה רבה

לא מדובר בדחף לגנוב.
מדובר בכל מיני מצבים שבהם גנבתי דברים קטנים
למשל בחנות יד שניה ע"י "החלפה" והשארת בגד אחר שווה או יקר יותר.
או נסיעה באוטובוס בלי לתקף
או החלפת מוצרים שקיבלתי בצרכניה שלא בה נקנו (זה כן היה ממחסור כלכלי)
ולא מדובר בדחף ובהנאה ובגניבה של דברים לא נצרכים כמו שמתואר בקלפטומניה
ממש לא
אלא כן דברים קטנים ונצרכים. ורק במסגרת התירוצים שזה לא ממש אסור
ושוב- האם זו בעיה כ"כ נדירה?
מה הגורמים?
והאם זה קשור להליכה על הגדר ובדיקת גבולות?
תודה

ליטל יקרה אני עצבנית ממה שקרה התקל שקרה לי ואני לא מסוגלת ללכת לשם,גם ככה עברתי פוסט טראומה בטיפולים קודמים. אשמח לדעת מה דעתך

תודה

היי ליטל
היום היה לי יום קשה במועדון ובקבוצות היה לי ריב עם אחד מאנשי הצוות. אני מתלבטת עם להמשיך את הטיפול, כי עכשיו אחרי הריב אני לא בטוחה עם כדאי להמשיך, ועם אשמח לטיפ קטן כי מחר המועדון סגור איזשהו טיפ לרדת מחרדה לרדת מדכדוך אחרי מה שקרה הם לא אשפזו אותי חס וחלילה הרופא המקסים נתן לי הביתה תרופות להירגע הם ביקשו שאבוא יום חמישי. אני בדילמה עם להמשיך בטיפול. אני מודה לך ליטל ואגב חודשיים בטיפול טוב לי אני אוהבת את הצוות החברים כולם רק יש לי חרדה לחזור בגלל התקל. הרופא נתן לי כדורים להרגעה הביתה תבורכי ליטל

אני אכן גם הבנתי בעצמי שכשיש לי אחיזה בפגישה קרובה והפרידה היא לא ׳נצח׳- קל לי יותר.
ועשיתי על זה מהומות שלמות. היא אמרה שזה הגבולות שלה, כי כנראה לא ביטאתי את עצמי בבגרות מספיק בשביל שיקשיבו לי...🥺
אמרתי שאני רוצה לדבר כל יום וכל מיני שטויות כאלה.
בפועל המקסימום שמסכימה זה פעמיים בשבוע חצי שעה או את הרגיל- פעם אחת 50 דקות.
החצי שעה מעצבנת כי זה בקושי לזמן חימום, אבל בגלל הענין של ׳להרגיש׳ שקיימת עדיפה לי. אממה- אז יש לי עוד פרידה!!!
כולם נוטים לחשוב שאני צריכה גבולות. ויכולים להתאבד על להציב לי אותם. אני לא יודעת מי צודק, אני רק יודעת מה אני מרגישה- נטושה נטושה נטושה.
אני לא יודעת כמה אפשר להמשיך להרגיש ככה לאורך זמן זה לא יחזיק לי טיפול!!!! ואני אברח כמו תמיד בסוף, רק בגלל שלא מבינים.

היי,
רציתי לשאול אם יש משמעות לכך שיש מקרים בהם אני לא זוכרת אם דברים קרו לי במציאות או בחלום.

סיטואציות שזכורות לי ואני עוצרת לחשוב אם הם היו חלום או מציאות

שלום,
אחותי נשואה עם ילדים צעירים
אינה מוכנה לקבל שאני ואחות נוספת מבלות עם המשפחות שלנו יחד וילדיינו הגדולים(כולם אחריי צבא) אנחנו 4 אחים ומה לעשות שהאינטרקציה בין בניי הזוג והילדים שלי של אחותי נהדרת ועם האחות הזו פחווות..מעולם אחי לא התלונן , מבין שאחים יכולים להיות בקשר טוב יותר עם חלק מהאחים
הבעיה , שכל פעם שהיא שומעת שהיינו ביחד מתלוננת ונפגעת וגם מערבת את הוריי ואימי לא חוסכת בתגובות וטענות כלפיינו
אציין שכל האחים ביחסים טובים אך מה לעשות שכאשר כבר מזמינים אותם הילדים שלנו לא באים ואנחנו לא נהנים לא עם בעלה ולא עם הילדים
אשמח לדעת האם את רואה בעיה שאחותי פשוט לא מבינה שככה החיים ואינה חושבת לעומק הבעיה למרות שהיא מודעת אליה תודה.

במהלך הטיפול התוודעתי כנראה ל"סוד" שלכאורה בגללו אני מרגיש שמגיע לי כל הסבל.
עלה בדעתי שמדובר בגנבות קטנות שביצעתי אפילו בגיל מבוגר מאד. למרות שהחזרתי הכל.
אכן סבלתי מנקיפות מצפון רבות אך הייתכן שבגלל כזה דבר ארגיש מועמד לסבל נצחי?
והכי חשוב לי לדעת: מה גרם לי לדחף לגנוב? (ודאי לא מתוך מחסור בכסף)
חפרתי ברשת וממש אין את הבעיה הזאת של גניבה בגיל מבוגר רק קלפטומניים וזה ממש לא הבעיה שלי.
האם זה באמת לא קיים? רק אני כזה אנטי- סוציאלי?

האם יכול להיות שזה קשור לנושא של: "בדיקת גבולות" כי אני מוצא בעוד מקומות שאני "נצמד לגדר" מנסה את הגבולות במקומות האפורים.
אני לא רוצה לחשוף את זה לפני המטפל שלי למרות שכבר ראיתי בפורום פה שזה ההמלצה שלך תמיד.
האם זה יפריע להמשך הטיפול אם לא אשתף בפרט הזה?
תודה

לא מסוגלת כבר. פשוט לא מסוגלת עם הדבר הזה שנקרא ׳טיפול׳ הייתי קוראת לו התאכזרות בחסרי ישע חרדי נטישה. הרי כל הטיפול הוא חתיכת נטישה, כל ההמצאות בו זה להגיע ערומה כדי שיכאיבו לך ותצאי נטושה וכואבת.
למי יש כח לסבול יותר?
נמאס לי להעניש אותה בלי שזה מזיז לה כמובן, כי את מי מעניין שמישהו איתך ׳ברוגז׳ כשלא תמיד בכלל יכול להיות מודע לזה. נשמע דפוק, יודעת. אבל אני מרגישה צורך חזק כביכול להכאיב כי מגיע לה, וכשאין לי דרך אני פשוט מכאיבה לעצמי ואומרת שמענישה אותה... שמישהו יחפש את ההגיון שם...
ופשוט קשה לי קשה לי קשה לי והיא יודעת אבל מה זה עוזר מתי שקשה???? מה גם שזה לפעמים קורה ברמה שאני עוד מתגברת (יש לי כבוד, אני לא ממש עושה כל מה שהייתי רוצה) או בין הפגישות ואז בפגישה עד קצת לפני הסיום הרבה פעמים אני שוכחת מכל הרע, אז היא לא תמיד יודעת, וגם אם כן אין לה מה לעשות, כמה שמנסה להקל בזה שאני אפרד ולא היא וכזה. אבל הקושי תמיד שם. ואם אי פעם אצליח לרפא טיפה גם את המקום הזה, זה יהיה עוד מלאאאא זמן!!! ובינתיים הסבל לא אפשרי!!!! אני לא מוכנה לסבול ניתוח של שעות בלי הרדמה גם אם זה בשביל להוציא גידול סרטני, לא! איך אני יכולה פשוט להצליח לעבור את כל זה?? את הדרך?? איזה ׳חומר הרדמה׳ עד שהכל יעבור.
אני יודעת הרי ש׳הניתוח׳ הוא הכרחי, אבל אני חייבת למצוא רעיון לדרך לעשות אותו בלי הקריעה הזו. חייבת עזרה

שלום ליטל.
המטפלת שלי מדהימה.
הטיפול מעניק לי מקום בטוח ומכיל ואני מרגישה שטוב לי להביא לשם את התכנים שעולים ולא חשה צורך לשפוך החוצה תכנים ולקבל תשובות מבחוץ.
בינתיים אנחנו נפגשות טלפונית (ללא זום), לא ראיתי אותה כבר זמן רב, וזה דווקא לא חסר לי, המפגש הטלפוני מאוד נעים לי.
אני יודעת שזה נעים לי כי קשה לי עם קרבה ואינטימיות אבל בינתיים מניחה לעצמי ליהנות מהמצב.
הקשר שלי איתה זינק בתקופה הזאת, כשהטלפון מגן עלי מפני קירבה הצלחתי להיפתח, לבטא כאב, להרגיש אמון עמוק.
לאחרונה התעורר לי פחד מהקשר איתה, דווקא בגלל שהיא כ"כ טובה.
דיברנו על כך, ואנחנו עדיין מדברות.
אבל יש משהו אחד שאני לא מסוגלת לומר, והוא דווקא מלווה אותי כמעט מתחילת הקשר.
לפעמים אני מרגישה כלפיה גועל, במיוחד זה קרה כשנפגשנו פנים מול פנים, אח"כ היתה תקופה ארוכה של פגישות טלפוניות שבהן חשתי קירבה והכרת טובה עמוקה שלי כלפיה, ובתקופה האחרונה, בנוסף לפחד מהקשר חוזר לו לפעמים גם הגועל.
אני מתארת לעצמי שהגועל מספר משהו על חוויתי הפנימית.
אני גם מבינה שחשוב להעלות זאת בטיפול, כי הגועל מלווה אותי כתגובה רגשית די נוכחת בחיי ובקשרים שלי.
אבל לא מבינה איך אפשר לומר לאדם שכל כולו רצון להיטיב ולעזור- "לפעמים אני מרגישה גועל כלפיך?"
איך מטפל יכול להכיל דבר כזה בלי להיפגע?
ומאיפה לוקחים את האומץ לומר דבר כזה?
הייתי מדלגת על הדיבור על כך בטיפול, אבל אני מרגישה שזה פספוס של משהו משמעותי. ושההדחקה של זה עלולה להוביל להעצמת הרגש הזה.
מה אפשר לעשות?

איך אנחנו ההורים אומרים לילדה בת 18 שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי לגבי הפרעת אכילה לא גדולה היתה רק אצל תזונאית אבל עדיין י ש סימפטומים היא בהכחשה בעיני

היי... לא יודעת אם אוכל לסלוח... הוא כשל בענק. הפגישה הייתה נוראית. הוא פשוט רמס את הכל. את כל האמון שניבנה בקושי רב במשך שנה הוא ניפץ. הוא פגע והכאיב. הוא הבין שטעה והתנצל. התכתבנו לאחר הפגישה והוא התנצל בשנית ואמר שלא התכוון לפגוע. אבל הכאב נותר וטעם הפגיעה הקשה עודנו שם. אינני יודעת כיצד אצליח להגיע לפגישה הבאה. קשה לי להיות במחיצתו כעת, עודני פגועה וכאובה. מתקשה להבין כיצד יכל לנהוג בכזה חוסר רגישות, הוא יודע שאני בתקופה רגישה מאוד. התגובתיות שלו הייתה מאוד לא מותאמת ולא מקצועית בעליל. הוא עשה טעות של טירונים ... לא יודעת אם אוכל להמשיך בטיפול לאחר הפגישה הזו. זה ברור שהיה כשל אמפתי בפגישה, והוא בהחלט מודע לזה. אני לא יודעת אם ניתן לגשר על כך ואם אוכל להמשיך כרגיל.
תודה לכן...

היי, אשמח מאוד לעזרה והכוונה.
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי תקופות בעיתיות בשינה במיוחד במעברי דירה, תקופות לחץ, נסיעות לחו"ל וכו..
עברתי לפני כשבועיים הפלה טבעית בשבוע 6 בהתחלה לא נרדמתי וזה היה הגיוני עקב הלחץ והדכדוך עקב המקרה.. הרגשתי שהצלחתי להחזיר את עצמי לשגרה. אבל פתאום עכשיו כשבועיים אחרי המקרה ולאחר שהדימומים עקב ההפלה נפסקו מוצאת את עצמי לא נרדמת לילה אחרי לילה ונכנסת ללופ של חרדת שינה, חרדה מהכניסה למיטה ושכיבה במיטה גורמת לי אי נוחות.
לעולם לא נעזרתי בטיפול מקצועי או תרופתי אך מרגישה שקשה לי כבר מלהכיל את התקופות האלה.
לא הייתי רוצה להתחיל טיפול תרופתי כי אני רוצה להכנס להריון מחדש.
איך אנצח את ה"לופ" שנקלעתי אליו?
תוהה האם זה בגלל ההפלה והלחץ שזה יצר לי או שמה זה רק היה טריגר להפרעה ישנה שחזרה..
תודה מראש..

אני בכיתה י״ב, מלש״בית. הייתי בהמון מיונים לתפקידים שונים בצבא ואת רובם לא עברתי, והתפקיד היחידי שבו הגעתי לשלב מתקדם במיונים הוא טיס. בדצמבר עברתי את המיונים אחרונים לפני הגיבוש, ומאז התכוננתי אליו- רצתי והתאמנתי (מה שאני לא רגילה לעשות), דיברתי עם אנשים שעברו את הגיבוש כדי להבין מה יהיה ובכללי הנושא העסיק אותי מאוד. כל החברים, המורים והמשפחה ידעו על הגיבוש וכולם תמכו בי ושלחו לי איחולי הצלחה יום לפני.
ממש היום הייתי אמורה להתחיל את הגיבוש שאמור להיות חמישה ימים. סוף סוף הגעתי לבסיס וסירבו לקבל אותי בגלל בעיה בריאותית מינורית. הלב שלי ממש נשבר. אני מאוכזבת, מבויישת ואשמה שהייתי כל כך גאה שאני הולכת לגיבוש. כואב לי הלב על ההזדמנות שהתפספסה בגלל שטות, והמחשבה על כל האנשים שחושבים שאני עכשיו שם ומצפים לשמוע אם אעבור לא עוזרת. דחו לי את הגיבוש לנובמבר, אבל אני הייתי מוכנה פיזית ונפשית ב100%, בנוסף הסיכויים לעבור בגיבוש הזה היו 300/500 ובנובמבר הם 300/1500. קשה לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לי להאמין שאני עכשיו בבית במקום לזחול בחולות. במציאות מקבילה הייתי אמורה להיות שם עכשיו.
הלב נשבר. איך מתקדמים? איך מרגישים יותר טוב למרות האכזבה הגדולה?
מצטערת על האורך.