פורום טיפול נפשי

תסכול וסיכום
רגיל, ננמאס לי מזה אני לא יודע איך שרדתי את זה כשהייתי קטן יותר, זה נראה לי לפחות בדיעבד כאילו פעם היה פחות גרוע כנראה כי הייתה לי משפחה אז, אז הכריחו אותי להיות איתם ולשבת איתםם בערוחות שישי ואכשיו אני לבד
לא יודע מה הקטע של שגיאות כתיב זה יוצא לי לבד

זהו עכשיו הטיפול רק גורם לי לסבול כשאני מחוץ לטיפול אין לי חיים אני רק מחפש איך איך להעביר זמן
הזמן לא עובר לי הוא נתקע תמיד
חשבתי על תאורייה כי קראתי את ה"אני האמיתי והאני הכוזב"
אני חושב שרק האני האמיתי הוא זה שיכול להרגיש את הזמן ב'זמן אמת', האני השקרי לא יודע שהזמן עובר
רק בדיעבד האני השקרי זוכר שהזמן עבר ("הזמן טס" שנהנים וכו')

גם אם התאורייה נכונה וגם אם לא ככה זה מרגיש, שהזמן נתקע לי רק בגלל שאני סובל וזה לא עובר, אז חזרתי הביתה מהאיזור המבודד שמצאתי, (אני הולך ויושב כמה שעות באיזור מבודד אבל גם שם אני לא מרגיש בטוח, ומפחד שיפתיעו אותי אנשים)
צריך לשרוף עוד יומיים עד הטיפול הבא איך איך
מת כבר שמשהו ישתנה

שלחתי שאלה אתמול שכותרתה: זכרון שתול בטיפול?
יש לי בקשה אישית, אני מאוד מקווה שתבינו אותי, תבינו את בקשתי שמגיעה ממקום מכבד ואוהב ולא ביקורתי חלילה, ותכבדו את רגשותיי.
אני שומרת שבת, ומאוד מבקשת שלא תענו לשאלתי ביום השבת, שנמשך מעל 24 שעות לפי ההלכה היהודית, כלומר מהשעה 17:00 היום ועד השעה 6:10 מחר.
בתקווה גדולה להבנה.
ותודה על הכל! הפורום עוזר לי מאוד מאוד!
נ.ב.
אין צורך לפרסם את בקשתי זו.

יש לי פחד גדול ורתיעה מבני המין השני, אפילו מהבן שלי ומבעלי, (על אף שאני לא מבטאת את זה כלפיהם, זו רק תחושה פנימית) אני פוחדת מאוד מהקטע המיני.
באופן כללי לא אוהבת מגע, ואין לי בעיות תחושה. לפעמים (די רבות) מאוד נרתעת ונגעלת ממגע.
לאחרונה התחלנו לדבר על כך בטיפול ואני מרגישה חוסר כוחות קיצוני בעקבות השיחה על כך, וכן דיכאון, מן עצב עמוק מאוד. וכן הבזקים כאילו פוגעים בי, לפעמים אני רואה דמות בדמיוני, אך לרוב לא.
לא זכור לי שעברתי פגיעה מינית אך הגוף והנפש מתנהגים כאילו כן עברתי.
הפסיכולוגית אמרה לי שפעמים רבות מתרחשת שכחה- אמנזיה לאחר פגיעות כאלו.
מלחיץ אותי שהגוף והנפש לא מתואמים עם השכל שטוען בתוקף: לא היו דברים מעולם!!!
יש סיכוי שטיפול יוביל לזיכרונות שווא או דמיונות?
ואיך מתמודדים עם תחושות כאלה מנוגדות, אם לא תהיה בסופו של דבר היזכרות?
קשה לי לחשוב שאני בדיכאון בחינם, אבל הדיכאון לא הוזמן על ידי... הוא בא מעצמו.

אני בן 16 וחצי ואני 1.44, כן אני נמוך אני יודע. ביחד עם כל הבעיות הרגילות של זה, אחותי הקטנה בת 8 והיא כבר אשכרה גבוהה ממני! היא כבר 1.48 ולגמרי ניתן לראות את ההפרשי גבהים בינינו. בגלל שהיא יותר גבוהה ממני היא מרגישה עליונות עליי והיא מתעללת בי בגלל זה. היא כל כמה ימים מביאה הביתה כמה חברות שלה שגם הן גבוהות והן פשוט עומדות סביבי, דוחפות אותי מאחת לשנייה וצוחקות עליי. זה כל כך משפיל לעמוד מתחת לילדות בכיתה ג' שמשפילות אותך בחוסר אונים, אני מנסה לדחוף אותן והכל אבל הן לא זזות! כל פעם שאני מנסה לדבר עם אחותי על זה היא רק נעמדת לידי על קצות האצבעות להמחיש לי כמה אני נמוך ולא מתייחסת למה שאני אומר לה. לדעתך היא תפסיק עם זה מתישהו? כי היא רק בת 8 ועם השנים היא תהיה יותר ויותר חזקה וגבוהה ממני, זה כזה משפיל

שלום,

אני כותב בשם חברי הטוב שאינו מעוניין להיחשף.

בקליניקה פרטית שבה עובד המטפל נמצאים מספר מטפלים נוספים, לרוב נשמר הסדר בין ההגעה של המטופלים השונים למטפלים.
מה קורה במצב שבו בעל הקליניקה שאינו מטפל\פסיכולוג או בעל הכשרה מתאימה מגיע למצב שהוא יודע מי המטופל ומפעיל לחצים על המטפל ואפילו גורם לסילוקו של אותו מטופל?
האם יתכן שאדם שאינו בעל סמכות טיפולית, ללא ידע מקדים על המטופל ורק על סמך שראה אותו פעם אחת? (המטופל עצמו אינו יודע בכלל מי אותו בעל הקליניקה)
חבר שלי יודע בוודאות שלו היה יכול, המטפל היה ממשיך להיפגש איתו וממשיך את התהליך שנבנה יחד במשך זמן ארוך וממושך.
מעבר להשקעה הכספית, הזמן שהקדיש והקשר שנוצר, מדובר כאן על תהליך ששם את שני הגורמים הבלעדיים על הטיפול במצב של חוסר אונים מוחלט.
ברור לחבר שלי שהתהליך הזה נפסק לנצח, המטפל בנה לעצמו סיפור כדי שיוכל להתאים את הסיבה לכך שנאלץ להפסיק את הטיפול.
האם זה הגיוני? האם בן אדם שהוא לא גורם טיפולי יכול להכריע במצב כזה? האם זה בסדר להשאיר את חבר שלי עצוב, מיואש, חסר אונים, ללא התמיכה של המטפל?
האם זה בסדר להתנתק ולהיעלם למטופל ואפילו לא לעבד את כל מה שקרה, לטוב ולרע?

אשמח להתייחסות.

תודה מראש.

אם אמרתי לקצינת מבחן שאני יעשה סל שיקום עוד שנה זה משפיע רע על התסקיר מבחן?

היי ליטל,

תודה רבה על התשובה.

אכן התרחש משבר שהמטפל התנער ממנו ברגע האמת ובמקום לתת לי את המרחב לדבר על הדברים, כמו שמקובל וכפי שתמיד דאג להזכיר לי, הוא העדיף להסיר את האחריות.
לא מדובר במשהו שלא קרה בעבר, לא מדובר במשהו שהמטפל לא מודע ושהוא לא מכיר, להפך הוא תמיד מזמין אותי להגיע ולדבר ופתאום זה פשוט נקטע.
בחרתי שלא להמשיך כי הוא שבר את האמון שלי בו ובכלל המטפלים.
לכן, לא אחזור לטיפול לעולם.
זו חוויה מטלטלת ולא פשוטה, הוא היה אדם שנתתי בו אמון ורציתי להאמין שברגע כזה הוא יהיה שם, כמו תמיד והוא פשוט לא היה.
לא רק שלא היה, גם נעלם.

ערב טוב,

לאחר טיפול ממושך, הגיעה נקודה שבה שמתי לב שהמצב שלי הפך לגרוע יותר בעקבות הטיפול ולא חל שינוי.
אני חלילה לא מאשימה את המטפל ולא חושבת שהוא אשם בשום דבר.
רק תוהה לעצמי אם זה יכול להיות סימן לכך שמשהו קרה בתהליך הזה?
האם ייתכן שטיפול נמשך, למרות שהמטפל רואה ויודע שאין התקדמות בחיים האישיים של המטופל ושיש הרעה במצב הנפשי שלו?
מה האינטרס שלו להמשיך לקבל את המטופל כשהוא יודע שאין לו את היכולת לסייע?
אני אומרת את זה כי אם לא הייתי מתעוררת יום אחד ומבינה את זה, כנראה שהטיפול היה נמשך לנצח ללא הועיל.

היום היא ביטלה את הפגישה כי היא חולה.זו פעם ראשונה שהיא מבטלת פגישה מאז תחילת הטיפול לפני שלוש שנים.מדהים לדעתי.היא ככ מסורה.
הצטערתי שלא ניפגש והצטערתי שהיא חולה,אבל אני מרגישה שזה בסדר.זו רק פגישה אחת. (בתקוה שהיא תבריא עד הבאה..)
זה כמו שכשיש שניים ולאחד קשה אז השני תופס פיקוד..זה כמובן לא אותו דבר.אבל אותה הרגשה.
זה סימן טוב נכון?

שלום רב,
אני מאוד מעוניין להתחיל בלימודים אקדמיים אך משפחתי נמצאת בקשיים פיננסיים ואינה יכולה לעזור במימון הלימודים אז חשבתי ללמוד בחו ל. הבעיה שמשפחתי מתנגדת לכך בתוקף למרות שאני בן 21. הכיצד אוכל לשכנע אותם?
תודה

שלום
כשהלכתי לפסיכולוגית אם להשתמש במטאפורה
היא שתקה הרבה ורצתה ללמד אותי להיות חקלאי
ואני הייתי רעב
לא הבנתי איך יש לה כל-כך הרבה סבלנות לעדור להשקות ובעיקר לחכות שהאוכל יגדל
אולי היא אכלה במסעדות..
בסדרה בטיפול
הפסיכולוג מטפל בילד של הזוג המופרע
אחרי שהצליח לחבר ביניהם שוב
הוא שואל את הילד אם הוא רעב
ומכין לו סנדוויץ' עם גבינה צהובה
ואחרכך שואל אותו אם הוא רוצה עוד.
למה היא לא יכלה גם לתת לי סנדוויץ'
תוך כדי העבודה בשדה?
למה זה מפריע לעבודת עומק?
למה יש איפוק בצורך כזה בסיסי?
אשמח לתשובה

שלום,

בתקופה האחרונה אני מרגישה תקיעות.
מבחינת חברה ,אני מרגישה "רעל" שהפנמתי כל מיני דברים שישבו לי בלב. בנוסף, בשנים האחרונות עברתי (ועודני עוברת) סדרה רצופה של בדיקות בריאותיות שהתישו אותי.

אני כן מרגישה שיש לי מוטיבציה לעשות דברים לבצע משימות יומיומיות בעיקר בבית, מצב הרוח היומיומי טוב, לפעמים יש לי עליות מורגשות אך התחושה היא שאני לא מצליחה להיות בהוויה מתמשכת של הנאה. לא מצליחה להגיע לכדי אנרגיה גבוהה כדי ללמוד 5 שעות ברציפות בכל הכוח- דבר שגרם לי לאבד לימודים שלמים ובסופו של דבר איבדתי את הלימודים. כמובן בין היתר הלימודים הופסקו גם בגלל הבעיות הבריאותיות. בנוסף בגלל הבעיה הבריאותית קשה לי לצאת מהבית אין לי אנרגיה לזה. מה ניתן לעשות?

בניתי לעצמי בעבר עתיד מסויים בו בגיל 25 אני נעלמת מתנתקת ולא חיה יותר. אם זה מתוך מחלה או מאמץ ממני

עברתי את גיל 25 נשואה ונמצאת עם בן זוג שנורא בקטע של משפחה וזוגיות.

אני בחורה של לחסוך כסף וקריירה.

כל פעם שאנחנו צועדים לעוד כיוון כמו לדוגמא החתונה או מעבר דירה
זה מתלווה בדיכאון ולחץ ליום /יומיים תלוי ברמה
ומתלווה בשוקיסטיות עד שאני מתרגלת לרעיון.

כמובן שאני לא מראה את זה.

האם משהו לא בסדר איתי?או מצביע על משהו?
למה כל צעד מלחיץ אותי כי אף פעם לא דימיינתי שיהיה לי את זה? האם זה עובר באיזשהו שלב?

שלום,

במהלך משבר קשה במהלך החיים האישיים שלי, מבלי להתכוון התפתח איזשהו מנגנון של הרס עצמי.
מבחורה מטופחת, לפתע מצאתי את עצמי מוזנחת, שיער ארוך הפך לקצר, בגדים נשיים הפכו לבגדים מרושלים, הקוסמטיקאית כבר מזמן לא אחת מאנשי הקשר שלי ואני כבר לא מי שהייתי.
גם אם הביטחון העצמי שלי היה נמוך יחסית כל לאורך החיים, פתאום שמתי לב שאני גם לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה וכנראה שגם אחרים כבר לא.
אני מסתכלת על תמונות שלי מהעבר, אפילו רק מלפני שנתיים שלוש שנראיתי יחסית טוב ומושקעת ועכשיו אני לא מזהה את עצמי.
אחרי טלטלה נוספת, ניסיתי לאסוף את עצמי מחדש ואני מבינה שנדרשת עבודה עצמית גדולה מאוד כדי להחזיר את המראה החיצוני שהרסתי בידיים שלי.
לפעמים אני גם מרגישה שהכוחות האנרגטיים שלי אוזלים ושיש בלבול גדול שמונע ממני להתקדם.
אני כבר לא יודעת אם זה חוסר הביטחון, הדימוי העצמי שנפגע, המראה החיצוני או הכל ביחד שגם קצת מונעים ממני להתקדם.
אני רק רוצה לשאול אם הרס עצמי הוא ביטוי למשהו מסוים? יש סיבה שיש כאלה שיהרסו וישחיתו את המתנה הטבעית הטובה ביותר שהם קיבלו?
לפעמים אני חושבת שלא אוכל לחזור למי שהייתי.

תודה מראש ושבוע טוב.

שלום,
יש לי חברה במשבר מתמשך וסיפור עם ילדות קשה והורים מאוד קשים ואני בטוחה שהיא זקוקה לטיפול פסיכולוגי אבל היא לא רואה את זה. אני יודעת שאדם שצריך טיפול צריך גם לרצות לטפל ולהגיע לטיפול ולהתמסר והכל... איך ניתן להגיד את הדברים האלו בצורה טובה ובלי לפגוע בריגשותיה?