פורום טיפול נפשי

ערב טוב.. לפני כשבוע שוחחתי עם חבר ועלתה לנו השאלה האם יש דבר כזה אדם שחי בהכחשה..אני טענתי- שהרבה אנשים לא טוב להם עם המון דברים שקורים להם בחיים אבל בגלל שאין להם אומץ/יכולת לא משנה מה, הם פשוט עובדים על עצמם שזה כן כיף להם וכן טוב להם..הדבר נכון לגבי עבודה/זוגיות המון דברים,שבן אדם לדוגמא שאוהב את אשתו ולכן מוותר בכל וויכוח עד כדי מחיקת אישיותו ועובד על עצמו שזה כיף וטוב לו כי הוא אוהב אותה לעומתי הוא טען-שברור שיש מצב של הכחשה כמו לדוגמא אשה מוכה שבטוחה שהיא אוהבת את בעלה ואולי אפילו את המכות שלו..אבל כל עוד המצב הוא לא כזה ברור אז אין בזה שום בעיה..לא מספיק הבנתי ממנו מזה ברור ומה לא(אבל לא קריטי)..מה אתם חושבים?? האם יש בכלל דבר כזה??האם זה תלוי באיזה שיפוט אובייקטיבי או שזה משו מאד סובייקטיבי??
איך אדם יודע אם הוא עובד על עצמו?? איך יוצאים מיזה?

תודה רבה,גלעד.

הי
ילדה בת 7 עם אילמות סלקטיבית
לפני כשנה הפסיקה לדבר עם כל החברות ובכלל. מדברת כיום רק עם המשפחה המצומצמת
היינו בשניידר .. לא חל שיפור ואפילו אחרי הטיפולים החמרה.
האם יש סיכוי שאולי טיפול רגשי באומנות שלא דורש לעשות משימות וכו.. אני מרגישה שהיא שבעה מזה.
שלי

היי ליטל.
הרופאה שלי עושה לי שינוי תרופתי עם תרופה מסוימת, ואני לא מרגישה טוב. יש לי חרדות מרופאים פסיכיאטרים ופעם קודמת שהייתי אצל הרופאה היתה חוויה לא נעימה ביני לבינה. לא אשפוז או משהו כזה פשוט הייתה אי הבנה גדולה בינינו. המדריך שלי במועדון אמר לי שכדאי לי להיכנס לרופאה לספר לה. רק יש לי בעיה שיש לי כעס מאוד גדול על פסיכיאטרים בכללי וגם החוויה הלא נעימה שעברתי איתה עושה לי חרדה להיכנס, ובגלל זה אני מרגישה ומעדיפה לא להיכנס אליה יותר זאת רופאה של המועדון. הבעיה שאני לא מרגישה טוב עם התרופה הזאת. המדריך שלי הבטיח לי שלא מאשפזים אותי בסך הכול רוצים לעזור לי אבל יש לי עצבים וחרדות מרופאים פסיכיאטרים. מה ניתן לעשות? אשמח לעצתך.

שלום, אני סובלת כבר 10 שנים מאכילה כפיתית. הכל התחיל מהרעבות ואנרוקסיה בגיל 13 ולאחר תקופה של אנרוקסיה התחיל לי הבינג איטינג. בתקופות ישנות יותר זה היה מתפרס על כל היום כל יום אכילה של מעל לאלפיים של קלוריותולאחר מכן הרעבות של יום או שבקושי אוכלת וכך שוב ושוב.היום בדרכ זה קורה לי בערב או במצבים חברתיים שיש הרבה אוכל. בתקופה האחרונה אני מטופלת אצל דיאטנית ובנוסף עם צמחי מרפא אך עדיין מחפשת אדם שיוכל לעזור לי מבחינה התנהגותית איך להפסיק את הדחף שכבר תמון בתוכי 10 שנים לאכול כמויות מאוד גדולות. במצבים חברתים שיש בהם הרבה אוכל כל מה שעובר לי בראש זה רק איך אני אוכלת הכל ועושה את זה באלגנטיות כדי שלא יחשבו שאני מגזימה. לאחר מכן אוכלת כשחוזרת הביתה עוד. המחשבות האלו באירועים מטרידות אותי מאוד ואני לא מצליחה להנות מהערב ורק בלחץ מתי אוכל לקחת שוב עוגיה ועוגה מבלי שישימו לב וכך לעשות את זה הרבה וברגע שאני מול אוכל שאני רוצה ולא לוקחת מאי נעימות כי אכלתי הרבה, אני משתגעת. היתי בהרבה טיפולים פסיכולוגים ואף אחד לא עזר לי לשנות את ההתנהגות הזו. אני מרגישה שאני כרגע בשלב שמוכנה להתקדם ולטפל בהפרעה רק צריכה את האדם הנכון שיוכל לדחוף אותי למקום טוב יותר. כמובן שבעקבות ההפרעות האלו יש לי והיו לי המון בעיות בריאותיות שלא מתאימות לגילי. אי נוחות לאכול ליד חברות מתוק כי אני יודעת שאם אתחיל לא אוכל להפסיק לאכול ולא ארגיש בנוח לידם אז אני הרבה פעמיים נמנעת ואז בבית אוכל פי 10. המון סיטואציות שאני מול אוכל ואנשים ולא מצליחה לשלוט בדחף להמשיך. אשמח אם מטפל יוכל לכתוב לי וליעץ לי מה לעשות. תודה

ליטל, תעזרי לי בבקשה!!
היום היתה לי פגישה עם המטפלת ודברנו על ההודעה שענתה לי, ש"היא לא תעשה עם חברה שלי דבר, בלי דבור איתי קודם" והיה נראה לי שהמטפלת שלי מנסה לטאטא אותי, אמרה שאולי חברה שלי תתקשר אליה בעוד תקופה כשאנחנו נסיים. אמרתי לה שזה נראה שבא לה שאעזוב, והיא הכחישה. היא גם טוענת שלא תזכור את השם של חברה שלי, וגם לא מתכוננת לרשום אותו על המקרר, ואם חברה שלי לא תספר בשיחה הראשונה שהיא בקשר איתי, היא לא תקשר ותקבל אותה, והציעה לי לסדר את העניינים איתה בעצמי.
הסברתי לה שחברה שלי לא מרימה לי עכשיו את הטלפון, כיון שלא חזרתי אליה מיד כבקשתה(ועשיתי זאת בגלל זה, כדי שלא תשתמש במטפלת כנשק...) ואני כ"כ לא רגועה. פוחדת שאאבד שוב אמון, שבנינו בעמל.
אני פגועה ממנה עד עמקי נשמתי. נשגב מבינתי למה לא יכלה לומר לי שתשתדל לזכור את השם שלה לפחות, כמו ניסתה להתחפף מלקיחת אחריות מינימלית.
אני אוהבת אותה מאוד, וקשורה אליה. ועכשיו מרגישה במלכוד. מצד אחד, אני מאוד פגועה עכשיו, יותר מלפני הפגישה, ומנגד אני לא רוצה לעזוב אותה.
כ"כ כועסת עליה. אכפת לי שלא הצליחה להרגיע אותי ולהוכיח לי שהיא באמת אכפתית. אמרה לי בסוף הפגישה שאני חשובה לה, ועניתי לה שכדי שארגיש זאת היא צריכה להוכיח לי במעשים ולא בדיבורים.
חשוב לי לציין שמדי פעם זה קורה לי שאני מאבדת בה אמון, וזה חלק מהעבודה בטיפול, אבל הפעם הרגשתי שאולי היא מבחינתה יכלה להיות יותר אכפתית ולא לעודד את שבירת האמון. מחכה לתשובה, ותודה לך על התגובות.

יש כזה דבר שמרגישים עוצמות אבל לא מצליחים לבטא לא בדיבור ולא בבכי? ואם כן איך אני יכולה לעזור לפסיכולוגית שלי לכוון אלי יותר? איך אני יכולה להביא את העולם הרגשי שלי בצורה יותר טובה לטיפול?
הכל מודחק אצלי פנימה אפילו בבית במיטה אני לא בדיוק מצליחה לשחרר חוויות כואבות שעברתי ואני כל כך רוצה אנחנו מדברות על ההדחקה הזאת בטיפול אבל עדיין לא קורה מספיק מבחינתי. מה אני אמורה לעשות כדי לשחרר?
רק מציינת שאני בטיפול כבר 5 שנים אצל אותה מטפלת שאני מאד אוהבת אבל ברובן לא סיפרתי כמעט כלום רק בחודשים האחרונים רגע לפני שהחלטתי לסיים משהו נפתח בי ונהיה לי מן רצון פנימי להתחיל לספר באמת מה קורה לי אבל עדיין רב מה שאני מספרת יוצא בצורה מרוחקת. כאילו אני מספרת סיפור של מישהי אחרת ורק לפעמים משהו ברגש מתחבר לי ל2 שניות ואז שוב מתנתק. אני מתוסכלת ומאוכזבת

רציתי לבקש סליחה על ההודעות הקודמות.
אני צריכה את הפורום ואת מה שמתאפשר בו.

אני פשוט מרגישה שהכל קורס מבחוץ ומבפנים אני מרגישה מבולבלת ו"מחוקה"
אני מפחדת מהקורונה אני מרגישה שמעל כל האנשים מרחפת עננה אפורה של מוות שברגע אחד יכולה להעלים אותם

רציתי להרגיש שאני לא צריכה אף אחד
אבל זה לא נכון.אני כן צריכה.
כמובן שבטיפול וגם כאן.

הבטחון שלי התערער ואני לא יודעת על מה להסתמך.הכל מרגיש מסוכן.
אני חושבת שאת מה שאני רוצה וצריכה אי אפשר לקבל, לא יהיה לי אף פעם,אבל אני לא מצליחה להפסיק לרצות והידיעה שאין את זה גורמת לי ממש אימה,כמו פחד מוות.

סליחה בכל מקרה.
אני כן רוצה וצריכה לכתוב כאן לפעמים.

זה קורה כמעט בכל קבוצה
עם אנשים מסוימים
כפייתיים
למשל אחרי זמן מסויים שהייתי בחברתם
אני לא רוצה לאכול איתם מאכלים כמשל
וכשאני מנסה להתנתק מהם
הם כאילו לא מבינים את הרצון או את הצורך שלי לשמור מרחק נפשי
כדי שחברתם המסוימת לא תטריד אותי כשאני לא איתם
והם מעבירים הלאה שאני לא אוהב לאכול מאכלים
למרות שאני כן אוהב אבל לא בחברתם המסויימת המטרידה
שזה בדרך כלל דברים קטנים חזרתים וכפייתים שאין לי עיניין בהם והם סתם מרגיזים
שנותנים לי הרגשה שמנסים להגביל אותי
עכשיו אני מתעלם מהם
אחרי שזרקתי חזרה את הפצצה שלהם

לאחרונה סיימתי טיפול של בערך שנתים עם פסיכולוג קליני. באופן כללי הטיפול עזר לי והרגשתי הערכה כלפי המטפל. מניחה שאילו היינו מסיימים לפני כמה חדשים הייתי מסיימת בתחושת הכרת תודה.
לאורך כל הטיפול היה לי קשה לדבר, המון צורך לסנן ולבחור מה להגיד. היה לי מאוד חשוב להסתיר דברים מסויימים, או יותר מזה, שחלקים מסויימים לא יהיו נתונים לפרשנות.
בחדשים האחרונים מעבר לקושי הזה הרגשתי גם קשיים בקשר בינינו, פחות סבלנות ויותר כעס. מטרות הטיפול היו פחות ברורות מבחינתי. (למרות הרבה שיחות על כך שלא נכון להעריך טיפול באופן תכליתי ושהמטרות הרבה יותר עמומות מבשטחים ופעילויות אחרות). הדבר הגרוע ביותר מבחינתי היתה תחושה שאני בהרבה מקרים לא יורדת לסוף דעתו ומבינה דברים בצורה שונה. שאנו מדברים שפות שונות.
הפגישה האחרונה היתה קשה, חלק מההערות היו רלבנטיות לגמרי "קשה לך עם הרגשות החזקים שעולים, זה תהליך של העברה והוא חשוב" או "אולי את לא מתאימה לטיפול " וחלק עקיצות לא נעימות. בסוף הפגישה ניסיתי לומר תודה על החלקים הטובים והתורמים בטיפול, לא היה מוכן לקבל זאת.


אני מרגישה פגועה, ובגלל שבכ"ז זה היה קשר חשוב ונמשך הרבה זמן - זה מטריד אותי ובינתים קצת קשה לקבל את הטוב ולעבור הלאה. מרגישה שבפגישה האחרונה , פעם אחת ויחידה ניצל את הכח שלו כמטפל על מנת לפגוע.

אני בטיפול כבר כמעט שנתיים, חושבת שהפסיכולוגית שלי טובה לי.
אני מרגישה שאני נהיית תלויה בה וזה דבר שלא יקרה, מבחינתי זה המקום הכי גרוע שיכולתי להגיע אליו. אמרתי לה את זה ואני יודעת שהיא לא תבין אותי כי היה לי חברה שהייתי תלויה בה בזמן שהייתי בטיפול וחרפנתי ת'מח לפסיכולוגית שלי בזה שהעלתי את זה כל פגישה שנייה והיא לא הבינה אותי, בסופו של דבר הקשר עם אותה חברה נגמר ואני נרגעתי. אני יודעת שרק אם אני יפסיק את הטיפול אני יירגע, כבר ביטלתי שתי פגישות בגלל זה.. יש דרך אחרת חוץ מלסיים את הקשר הטיפולי?(לדבר כבר דיברתייייייי)
עוד משו, היא חושבת שיש לי הפרעת אכילה ושאני צריכה גם דיאטנית. זה נראה שהיא חושבת שאני מסתירה ממנה את המצב האמיתי, וזה לא נכון! אני אוכלת תמיד אבל לפעמים אני יכולה לצום.. איך אני ישכנע אותה?
ומשו אחרון.. סליחה.. אני כבר תקופה רצינית בטיפול. זה בסדר בעיניי שזה לוקח זמן אבל אני לפעמים נאבדת מזה שאין מטרה מוגדרת לטיפול. אני נלחצת שאין לי מה להגיד לה.. מה לעשות עם זה?

פעם אחרי פעם כבר כמה שנים שאני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בוכה אני כל הזמן מוצאת את עצמי בשאלה של האם יסכימו לי מה שאני עתידה לבקש? אני מקבלת לא כל הזמן אני רגילה להתחנן ולבכות לעבור כל כך הרבה אם בכלל נותנים לי . לראות את כל החברות שלי נהנהות מהחיים את הקשר שלהן עם ההורים ואז את אבא שלי צועק עלי מפחיד אותי גם לפעמים המעשים השאירו אצלי טראומות ואמא שלי עומדת מהצד ולא אכפת לה היא אף פעם לא תמכה בי. שנה שעברה כבר הפסקתי לבקש ללכת לבית של חברה עם כל הבנות הפסקתי לבקש ללכת ללופט עם כולם הפסקתי לבוא למפגשים של החברות התרחקתי מכולם נשארתי בבית לא יצאתי מהפחד לעבור יום של בכי מלא בשכנועים פשוט ויתרתי זה גרם להתרחקות שלי מכולם הפסקתי להיות מי שאני תרתי משמע הרגשתי שאין לי כלום להציע כבר נשארתי בטראומה. השנה החלטתי שאני בחיים לא יחזור להיות הבן האדם הזה. והנה השנה הזאת עם הקורונה שמקשה על הכל כל בקשה שלי אני צריכה לעבור ייסורים כדי להיפגש עם חברות רק כדי שידעו שאני קיימת.אני כל יום בוכה בלילה לא בא לי להמשיך ככה אני לא מסוגלת יותר אני מרגישה לבד ריקנית . העובדה שאבא שלי לא חושב על איך אני ירגיש אחרי הדברים שהוא אומר כלכך מייגעת אני לא מצליחה להתמודד יותר כבר 3 שנים אני סובלת מאותו דבר לאחרונה אני כבר כל יום עם דמעות בעניים גם בלי שקרה משהו באותו היום מה לעשות?

שלום,
אני בת 24 ויש לי חששות וקשיים בגילוי המיניות שלי
יש לי דחפים והורמונים ואיני מצליחה לפרוק אותם חוץ מאוננות שקצת משחררת.
בעברי התנסיתי בחוויה מינית עם בני זוג אבל לא היה לי ביטחון כשזה כמעט הגיע למצבים של אינטימיות עד ליחסים מלאים.
גדלתי ולמדתי בסביבה שמרנית אשר הזהירה מיחסי מין ומגע ושצריך לשמור עד החתונה.
לאחר החוויה המינית הראשונה שלי בגיל 15 לא היה לי נעים יותר כשנגעו בי באיזור האינטימי וגם אני לעצמי מיד עשה לי תחושה לא טובה.

אני מרגישה שהחוסר ניסיון והתשוקה לגלות את המיניות שלי עוד לפני המפגש עם הפרטנר מאד מעסיקה אותי ויוצרת אצלי מתחים אשר מובילים אותי ליחסים לא בריאים עם בני זוג, חוסר ביטחון ורגשי נחיתות, קושי בלהכיר את הבן זוג שראוי לי
בני זוג שהשיחות איתם בעיקר על סקס ופלרטטנות שגורם לי להימשך לשם.

אני לא יודעת כיצד לפתור את הבעיה בשביל שארגיש יותר טוב עם עצמי ויותר מסופקת עם יותר ביטחון וללא חששות.

היי אני פונה אליכם בגלל אחי,
בחור בשנות השלושים לחייו, אנחנו משערים שהוא בולמי- שמענו שהוא מקיא, הוא טוען שהוא הפסיק, עושה צומות וספורט בצורה ממש לא בריאה, מחליף נושא כאשר מדברים איתו על זה. הוא לאחרונה סובל מריפלוקס וכבר לא יכול לשלוט . אני רוצה להציע לו מטפל/ת איכותי בנושא ולקבוע לו פגישה שיתחיל לטפל בזה לפני שיהיה מאוחר מידיי, אני ממש ממש ממש מודאגת

תודה רבה!

כבר תקופה ארוכה שאני חש דכאון בלתי אפשרי. לא מצליח לאכול, חש כאבים בגוף, לא נרדם, בעיקר מאחל למותי(לא מסוגל לפגוע בעצמי).
הדכאון מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, לפעמים הוא קצת רדום ולפעמים, כמו עכשיו, הוא מכה בכל הכוח. אני לא מסוגל לחיות ככה יותר ואני לא רוצה להשלים עם זה שככה יראו חיי.
פגשתי פסיכיאטר שנתן לי טיפול תרופתי אך במקביל אני רוצה לנסות טיפול פסיכולוגי ופשוט לא מצליח למצוא. לאור התקופה, העדפתי לגשת למטפל מטעם קופת החולים אך אני לא יודע כיתד לבחור מה גם שאני מרגיש שאני חייב טיפול מיידי, לא אוכל לחכות יותר. אשמח להכוונה כיצד לבחור טיפול ומטפל, אני פשוט לא מצליח לשאת את זה יותר.
נב- אני משתייך לקהילה הגאה, זה חלק מהשיקולים שלי בבחירת מטפל.

תודה לך ליטל על התשובה שלך. תודה שאת מחזקת ומתקפת את ההרגשות שלי.
ובאמת אעלה את התחושות בטיפול.
בעניין אחר, אני מזהה שיש לי התקשרות אמביוולנטית, שאני מתרחקת- מתקרבת בקשרים קרובים. והטיפול מאוד משפר את הנטייה הזאת, אבל עדיין אני מרגישה לפעמים שפתאום עולה לי מבפנים כעס על בעלי, ולפעמים הכעס לא ברור ובלי סיבה, ואני מתבשלת בכעס עד שאני מוצאת עילה ואז מתפוצצת על בעלי, ואנחנו רבים(ומתרחקים) ואז משלימים(ומתקרבים). אני מבינה שזה מה שקורה כשלאנשים יש התקשרות אמביוולנטית, אבל אני רוצה לזהות מה הסיבה לכעס שפתאום משתלט עלי מבפנים, מה קורה לי? למה אני יוזמת פיצוצים בלי שאשלוט בכעס? האם ייתכן שגם לבעלי נטייה אמביוולנטית והיות שהוא מתרחק ממני רגשית, אני מרגישה בזה בתת מודע, וכועסת?
מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את ההתרחקות הזאת? היא מייסרת אותי.