פורום טיפול נפשי

היי
אני נמצאת בזוגיות 12 שנה ( ללא ילדים). לאורך השנים בן זוגי התמודד עם קשיים רבים בחיים האישיים והמקצועיים וכתוצאה מכך גם הזוגיות שלנו ידעה עליות וירידות. אני תמיד הייתי הבת זוג התומכת והאוהבת ללא תנאי. תמיד ניסיתי להראות לו שאני שם בשבילו לא משנה מה הוא יגיד או יעשה, ותמיד אסלח לו על כל דבר. אני לא אסרטיבית באופי ולא מסוגלת להציב לו אולטימטום או דרישות לגבי דברים שאני רוצה שהוא יעשה או יפסיק ( כמו לעשן ) והרבה פעמים הרגשתי שהוא דווקא רוצה ומצפה ממני שיותר אעמוד על שלי ו"אדחוף" אותו יותר לעשות דברים ולא להיות פאסיבית. בימים האחרונים הוא נכנס לדיכאון כבד מאוד שקשור לעובדה שעדיין בגיל מבוגר יחסית הוא לא "מוצא את עצמו " מבחינת קריירה, לא יודע מה הוא רוצה ללמוד או לעשות בחיים, מעשן המון ומאוכזב מעצמו בגלל זה. כל טענה או בקשה שלי נענית במשפט " למה את בכלל איתי, תעזבי אותי לכי תתחילי חיים חדשים טובים יותר, החיים איתי זה רק סבל בשבילך" . אני חסרת אונים לחלוטין, מפחדת לפתוח את הפה כדי בטעות לא להגיד משהו לא במקום, סובלת מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים ופשוט אין לי מושג איך לעזור לו ולעודד אותו. הוא בשום פנים ואופן לא מעוניין בטיפול וגם אין לו חברים טובים או קרובי משפחה שהוא יכול לדבר איתם ( ליד המשפחה שלו הוא מתנהג כאילו הכל בסדר). אני מרגישה שהכל מוטל על הכתפיים שלי ואין לי פשוט מושג מה עושים. אשמח לעזרה והכוונה איך לגשת אליו ולעודד אותו. תודה

שלום רב
ביתי, בת 11 סובלת מחרדות שמשפיעות על איכות החיים.
היא ישנה עם אחותה הגדולה. אם אחותה לא נכנסת איתה לחדר בלילה באותה השעה היא מפחדת ללכת לישון לבדה. מפחדת להתקלח לבד.
כששאלתי ממה היא מפחדת, היא ענתה שמפחדת שאנשים ייכנסו מהחלון. היא רציונלית מבינה שזה בלתי אפשרי, מה גם שהבית מסורג ובקומה גבוהה, אבל אומרת שלא יכולה להוציא לעצמה את המחשבות מהראש.
בנוסף מפחדת מדמויות מפחידות שראתה באחד הסרטונים שרצים ברשת.
שוב, היא מבינה שזו דמות דמיונית, ועדיין..
אציין כי לא היתה פריצה או משהו דומה שעורר את הפחד.
אני מבינה שכדאי להתחיל טיפול, הייתי שמחה לשמוע איזה סוג טיפול יהיה האפקטיבי ביותר למצב, גם מבחינת מהירות ההשפעה, כי איכות חייה מתחילה להיפגם.
ואם יש עיצה טובה לנסות להתמודד עד שנמצא איש מקצוע מתאים ונתחיל, אשמח לשמוע. תודה רבה

סליחה על האורך
בעלי חולה מספר שנים בתחילה הוצע לו טיפול מסויים ופחד המון זמן ליטול אותו ואז כשמצבו הידרדר התרצה והלכנו באופן פרטי למומחה ששלל ראשונה בעיות אחרות והחל טיפול תרופתי תחתיו היתה הדרדרות עד כי היה מבולבל משך מס ימים  . במקביל מזה שנה ירד דרסטית במשקל וסובל מכאבי בטן קשים
ומחלתו הראשונית כעת מתבטאת גם בהתקפי בכי בלבול  ושכחה .
ישנו גם סכסוך ויחסים קשים עם בני משפחתו שלפעמים מסייעים ולפעמים לא ולפעמים ממש מתערבים עד כדי פגיעה בפרטיות
לפני כחודש היה מאושפז משך 9 ימים וממש הפצרתי ברופאים שיבצעו בדיקות בשל מצבו הכללי המדרדר
ואכן עשו מה ניתן
בעלי גם ממש הקשה עלי ורצה לעזוב את האשפוז בטענה שקשה לי להיות כלוא . עברו ועוברים עלי ימים קשים
גם במקום עבודתי הרבה  יודעים מה קורה בבית שלי וזה מכביד עלי מאוד לדבר על המצב גם שם במקום לשכוח ולהתאורר -לציין שאני עובדת בסביבה רפואית..
(הוזעקתי כמה פעמים הביתה ופעם אחת חמי וחמתי נכנסו אלינו הביתה מבלי שרציתי למרות שחמי אמר שיהיה איתי בקשר ואם נראה לי שיש צורך אז הוא יבוא . .)
כעת יש ימים טובים וימים פחות ... עליות וירידות במצב הרוח
התבוססות במצב שלו מבחינת הסכסוך המשפחתי וכנראה תביעה משפטית שתבוצע על ידו . ומה שהכי קשה לי זה שגם כשהוא נראה בסדר גמור הוא לא זוכר דברים שאמר .  למשל יצא מהבית ואמר לאן הולך ואחרי מספר דקות אני מקבלת שיחה מחמי שבעלי ביקש ממנו כביכול להתקשר אלי ולהודיע לי איפה הוא נמצא שלא אדאג - למעשה שכח שאמר לי ...
הוא שוכח המון דברים בטווח הקצר . הגענו הביתה וכלל לא היה מודע לכך שיצאנו למספר שעות . לפעמים חד מאוד ובעניינים ולפעמים לא ושומע דברים שאינם . מחכים לתוצאות הבירור הרפואי שיתכן ופשוט יאמרו לנו שזה המצב וזהו..
וגם חמי וחמתי בהליך גירושים שיקרה או לא ? אז היה כנראה בינהם ויכוח לגבי יום ההולדת של בני . לבסוף חמי לקח אותו לבד לקנות לו מתנה ומחכה לראות שהילד משתמש בה וצחק על כך שהציץ לחצר לראות מה עם זה ומתי ישתמש... יש גם דוד שמנסה לישב את הסכסוך המשפחתי והציץ בחלון כדי להבין אם אפשר להיכנס הביתה לדבר איתו ..
נשמע גבב של המון מידע מבולבל וככה גם החיים שלי בלי שום כיוון,  פשוט מועקה בלתי נגמרת כי אני כבר רואה את בעלי באור אחר ומבינה שאולי חלק מזה בעיה פסיכיאטרית (האבחנה כרגע אפילפסיה)  ?
נבוכה מהמצב בו קרובי משפחתי ראו את בעלי באשפוז כשהוא רזה מבולבל . ניהל שיחות עם אנשים ואינו זוכר ...
יום אחרי השחרור לאחר ויכוח /שיחה טלפונית שעיצבנה אותו שוב הוזמן לו אמבולנס לאחר שאיבד הכרה בחניון הבית ואז הוא דיבר מבולבל  והתחיל לבכות כמו ילד קטן לאימו שרוב הזמן מסוכסך איתה  .באותו מעמד ביקש מאחיו שיקנה לו ממתקים כלשהם.. והשני רמז לו בהמשך שרוצה את הכסף בחזרה (כאלו הם היחסים ההזויים..)
אמא שלו מתעצבנת למה הוא לא עונה לה מייד כשהיא מתקשרת (ואחרי שנכנסה הביתה באותה פעם וראתה שאינו מצליח לדבר הייתי מצפה שתבין את המצב הלא יציב שלו ... ופחות תיכנס איתו לעימותים והעלבויות בלתי פוסקות , בטח סביב נושא הנכד..גם לי מאוד קשה איתה ועד לא מזמן היינו בנתק מוחלט מס שנים שאני יזמתי ..כי הרגשתי שהיחסים רעילים לי אבל כרגע פשוט אין לי ברירה ואני נאלצת לשתף פעולה עם הכל כי לך תדע מה יהיה מחר .
הוא עכשיו מחפש עבודה עד אחהצ -אין לי מושג איך יעמוד בזה ? ושוב אזדקק לעזרה נרחבת מחמיי ? ושוב אוזעק כשיקרה משהו ? במקביל מנהל תביעות מול ביטוחים וביטוח לאומי ויש לו עניינים עם מוסדות מדינה נוספים שכל יום יש לי "הפתעה" אחרת מבלי להרחיב...
מאוד מאוד קשה לי
ואני מוצאת גם את עצמי ב"דכאון" מדוכדכת בגלל אובדן השליטה המוחלט על כל היבט בחיי . כאילו חייבת לסבול את כל הקפריזות של המשפחה שלו שבבת אחת נכנסו לחיי 
מתקשה מאוד לתפקד בבית שמבחינתי איבד את הצורה , נופלת לייאוש בגלל שכל הזמן יש משהו לא צפוי שנופל עליי ובעיקר איבוד הזכרון לפרקים והמצב הלא יציב של בעלי ...
בבקשה אם ניתן לייעץ לי איך לשפר את המצב בבית ואת מצב הרוח שלי כדי שאתפקד ואיכשהו אשמור על שמחת חיים ושפיות במצב לא שפוי ועצוב -מאוד עצוב לי על בעלי  שהשתנה ככה ובחלק מהזמן אינו מי שאני מכירה מזה 22 שנה .

כבר שאלתי בעבר שאלות, עכשיו אני חושב שהבעיה יותר מובנת לי, אני אשתמש במקרה של ג׳ורג׳ פלויד כדי להסביר מקווה שאת ראית את הסירטון שהוא נהרג בו, במקרה שלו הוא ציפה לגזענות כל כך - עד שהוא לא היה מוכן לקבל יחס שוויוני מתוך חשש שבסופו של דבר ׳יגלו שהוא שחור׳ וכל הזכויות שלו ילקחו ממנו, בסופו של דבר הוא מקבל את היחס שהוא ציפה לו אבל גם לא רצה אותו, אני משער שהוא לא רצה באמת גזענות אבל לפעמים עדיף לקבל את היחס הגרוע מאשר לקבל יחס הולם ואז פתאום שכל היחס ההולם ילקח בבת אחת ויוחלף ביחס גזעני ומחפיץ.

במקרה שלי יש לי חשש דומה שאני מפחד שיחפיצו אותי, בעברי הייתי חפץ, ונשארתי חפץ במובן מסוים, כלומר כמו שאפשר לזרוק חפץ על הריצפה ולפעמים לשכוח שהוא קיים בכלל ככה אפשר לזרוק אותי על הריצפה בלי לשים לב שאני יכול להיפגע פיזית ולשכוח שאני קיים, החשש הזה גורם לי להתחמק מכל סוג של יחס אנושי, אם זה מורים הוא הורים או כל אחד שמתכוון להתייחס אליי כאדם מין המניין אני אמנע ממנו / אגרום לו להתייחס אליי כחפץ.

הפסיכולוגית שלי כמה פעמים נפלה להחפצה הזו שאני מצפה ממנה,התעלמה מהרגשות שלי ואמרה לי שאני צריך לעשות כך וכך למרות שאני מרגיש אחרת, במקרים אחרים היא הגונה כמו שפסיכולוגים אמורים להיות(?), אני כן חושב שאני חפץ ומגיע לי היחס המחפיץ, מצד אחד, מצד שני, לפעמים יש איזה קול שאומר תברח, אתה לא תתקדם לשום מקום עם פסיכולוגית כזו גם עם כל האמפטיה שלה רק עצם העובדה שהיא לפעמים נופלת לזה תשאיר אותך מאחורה לכל החיים, אתה לא תוכל להתקדם ככה.

אני רוצה לסיים את זה אבל לא יודע איך, אני מצד שני כבר לא יודע אם אני רוצה עוד טיפול או מה בכלל לעשות כשזה יסתיים, אני לא יודע אם אני מוכן לעוד רכבת הרים כזו, אני לא יודע מה יקרה הלאה אם אני אסיים את הטיפול, יש לי חשש ענקי בכלל להתחיל לדבר עם מישהו חדש אני באופן כללי לא מעולם לא התחחתי מיוזמתי קשר עם אף אדם בעולם, והחשש הזה שגם האדם הבא יהיה כמוה, אני חושב שאני לא ארצה לחיות אם זה יקרה שוב.

הבן שלנו חי עם בת זוג מזה שנתיים .והקשר הזה כהורים לא נראה לנו בחורה נאה ביישנית לא מחזיקה מעמד בשום עבודה ,מכונסת בעצמה בביקורים שלה אצלנו היא בדממה מוחלטת .והתקשורת איתה מתנהל בצורה שאלות ותשובות , ויש לציין שכל ההוצאות שלה עליו ,
הבן שלנו עובד בהייטק רוב הזמן עסוק בחור חרוץ חייכן יפה , למראית עין הוא לא רוצה לפגוע בה ומרחם עליה אין אף אחד בחיים היא בגיל 33
פעם ניסינו לדבר איתו על כך שהיא לו מתאימה לו הוא מייד ניתק קשר איך שהוא היצלחנו לדבר לליבו הקשר חודש עולם כמנהגו נוהג
הבת זוג ניראת תלושה מהחיים . והיא אנטי הורות טבעונית .
השאלה איך לפתוח את הנושא הכואב מולו ולהאיר את עיניו שזה לא זה

היי,
לתקופות בן הזוג שלי מאוד ממוקד בעצמו וגורם לי גם להתמקד רק בו וברצונות שלו, הוא ממש סובב סביב עצמו וסביב ההצלחות שלו והיופי שלו, כל היום הוא מדבר על כמה שהוא מצויין ושובה לב ובעיקר מה שהכי מפריע- דואג רק לעצמו.

אני ממש מנסה להבין באיזו נקודה בחיים שלנו הוא התחיל להתנהג ככה.

אשמח לעצה, מי יכול לאבחן נרקיסיזם (פסיכולוג? פסיכיאטר?) ולהארה בנושא.
תודה רבה.

היי.

אני אמשיך ליישם את הטיפים שנתת לי אני אלמד פסיכולוגיה חיובית בבית ויהיה לי יותר קל. תודה רבה על כל העזרה בפורום.

חג שמח ליטל

שלום לכולם.
אני פונה אליכם בעילום שם בנושא שקשור לזוגתי.
הבת זוג שלי סובלת ממחשבות טורדניות. החל ממחשבות סתמיות (מה עשיתי עם המפתח?) ועד מחשבות הקשורות למה יקרה לבני משפחתי כאשר הן יכולות להעסיק אותה 24/7 למשך חודשים.
ברמה שאם היא מתעוררת בלילה זה יטריד אותה עד כדי כך שהיא נאלצת לקום ולמעשה לא מצליחה לישון בכלל.
הדבר הנ"ל מוביל לחרדות, בכי וייאוש.
לאחר 2 נסיונות עם 2 מטפלים/ות פסיכולוגיים היא לא מוכנה לשמוע על ניסיון נוסף.

האם תוכלו להמליץ לי על טיפולים אחרים?
אלטרנטיביים ?
צחוק?
כלשהו... העיקר שנוכל לנסות לטפל בזה.

תודה אבה..

רציתי לשאול שאלה לגבי טראומה מינית (אם יש לך ידע בנושא כחלק מעבודתך) ודרכי התמודדות לא מודעות- היפרסקסואליות כתוצאה מטראומה מינית. הסבר מפורט:

"כדי להבהיר, להיות היפרסקסואלי/ת לא אומר להתמכר למין. התנסות בהיפרסקסואליות כשיטת התמודדות לאחר התעללות מינית היא פחות על יחסי מין ויותר על מה שמין מייצג. בדרך כלל, היפרסקסואליות נובעת מצורך שמישהו מנסה למלא.

הבנת האלמנטים המרגיעים של המין יכולה לעזור לנו להבין התנהגויות מיניות כפייתיות. אחת הסיבות לכך שקורבנות התעללות מינית עשויים להתמודד כך היא להחזיר את השליטה שאבדה על גופם. הם יכולים להחליט כמה מין הם רוצים ועם מי הם מקיימים יחסי מין. זה עשוי להגיע ממקום של רצון "להפוך את התפקידים" מבחינת כוח. זו הדרך שלהם לומר 'זה הגוף שלי, אני מחליט/ה, אני עושה מה שאני רוצה'. במקום להרגיש שלמישהו יש שליטה עליהן ויכול לעשות להן כל מה שהוא רוצה ואפילו לומר 'לא' לא מפסיק אותם ממעשיהם, הן יכולות לבחור והן מקיימות יחסי מין כמה שהן רוצות. ערך המין עשוי להיות מוחלף בתחושת שליטה. אדם עשוי לחפש סיטואציות מיניות בכדי לבסס סמכות על חיי המין שלו, גם אם מצב זה מסוכן.

אלמנט נוסף של היפרסקסואליות הוא חשיבות. אם הערך העצמי או השווי של הקורבן נקשרים למין, אז סיפוק הצרכים הריגשיים הללו יכול להיות מותנה במישהו שרוצה אותם מינית. תגובה זו יכולה לנבוע מהחפצה מינית מתמדת בילדות או שאמרו להם שהם ראויים לאהבה/קיבלו אהבה/קיבלו תשומת לב רק אם הם קיימו יחסי מין."

האם החלמת הטראומה המינית בטיפול פסיכולוגי יוכל להחלים את ההיפרסקסואליות? איך אוכל לשלוט בדרך התמודדות שלא בחרתי בה (במודע) ואיני שולטת בה? אני מתכוונת, זה המוח שלי שבחר לפעול בצורה זו, איך אוכל לשכנע אותו לא לפעול כך, או שבטיפול פסיכולוגי אוכל להגיע למקום נפשי עמוק עד כדי כך שאגיע לחלק זה במודע ואפתור אותו?

תודה :)

היי, אני בת 29 , יש לי מספר ניסיונות לטיפול בעבר (בגלל קשיים של היום יום, בעיות מהעבר, דימוי גוף ועוד) ואני לא מצליחה להחזיק בטיפול מעבר לחודשיים. משהו במסגרת של שעה קבועה, פעם בשבוע, המבנה הקבוע הזה בעייתי לי. אני מרגישה שאני צריכה משהו "חופשי" יותר דבר שלרוב הפסיכולגים יש בעיה עם זה ודורשים מסגרת קבועה. אין לי בעיה באופן כללי עם מסגרות. אני בעלת תואר שני, סיימתי לימודים בהצטיינות, עובדת בביהח בעבודה תובענית ומספקת כאחד, הייתי בתפקיד פיקוד בצבא. אבל עדיין ההתחייבות הזאת לפעם בשבוע מקשה עליי לגשת שוב לטיפול נוסף. ניסיתי רבות לפנות לפסיכולוגים ולבקש אחרת ונעניתי בשלילה. אני בתקופה בחיים שאני מרגישה שאני צריכה טיפול יותר מתמיד (קשיים בעבודה, בזוגיות ועוד) ומצד שני מפחדת לגשת שוב ולברוח אחרי חודשיים ולבזבז שוב את הזמן שלי...

היי ליטל.

יצאנו לחופש מהמועדון בחול המועד, ואני יושבת הרבה באינטרנט. אין לי מה לעשות עם עצמי וגם שאני יושבת באינטרנט ולא מתחשק לי להתעסק בתחביב שלי יש לי באינטרנט תחביב שאני אוהבת לראות ועם לא מתחשק לי לראות אני נבהלת ומרגישה ריקנות. שאני במועדון זה לא קורה לי. מה עלי לעשות כדי למלא את עצמי בחופש בלי להרגיש ריקנות?

היי,
נראה לי שאני מכור לפורנו - בן 50. (התגרשתי לפני 3 שנים)
אני יכול לפתח מערכת יחסים עם אישה חמודה, אבל החשיבה שלי סביבה היא רק להיות איתה במיטה (לא כל הזמן - אבל חלק גדול מהזמן) במיוחד בהתחלה.
מאחר ואני רואה הרבה פורנו, אני גם מצפה מהאישה שאיתי להיות יותר רעבה למין ולא להסתפק ב 2 תנוחות .
מניח שעם נשים צעירות אין בעיה (הן לא רוצות אותי אבל זה כבר נושא אחר), אני מדבר על נשים בגילי סביבות גיל 50.
הבעיה המרכזית שבמציאות זה לא כך, מאז שהתגרשתי (אחרי 25 שנות נישואין) יצאתי עם כמה בחורות, תמיד הן מתביישות באיבר שלהן, בגוף שלהן או כל מיני סיבות מגוונות, אני נכנס לתסכול ועוזב, כי זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה מישהי שתזדיין כאילו אין מחר, מאמין שאחרי שבועים זה יעבור לי ואז אחזור למסלול הרגיל של סקס סטנדרטי משעמם ומספק.
העניין שהוא שהפורנו כנראה גמר אותי מבחינת הדמיון, וזה מה שאני רוצה.

מה עלי לעשות, מוצא את עצמי לבד, מעדיף כבר לשבת בבית ולצפות שעה ביום בערב בפורנו, להגיע לסיפוק, ללכת לישון בסבבה וזהו, במקום כל כאבי הראש.
נערות ליווי לא בא בחשבון. לא מצליח לתפקד איתן, ניסיתי.

מניח שזה לא מסלול בריא.

אשמח לעצה.

היי קוראים לי לילי אני בת 15

אני מרגישה שאני שוקעת יש לי את אותה שגרה ואני מרגישה שהיא לא משתנה.אותם חברים שמשאירים אותי לבד,אותו זום, אותו אוכל, אותם ריבים עם ההורים . שום דבר לא מעניין אותי יותר
לא תחומי עניין שהיו לי , כלום..
כל דבר שאני עושה גם אם הוא לכיף אני מרגישה שהוא חובה אף אחד לא מכריח אותי לצאת עם חברות, או לטיולי צופים .
אבל אני מרגישה שזה חובה שיש מישהו שצופה עליי ומכריח אותי . אני לא מתרגשת מכלום .
אני רק רוצה להיות במיטה כל היום .
הגעתי למסקנה שאני אוהבת להיות לבד יותר.
אני מבריזה הרבה ממפגשים ,
אני נהנת יותר לאכול בחדר שלי לבד מאשר ללכת לאכול עם אנשים.
זה גורם לי להרגיש כמו פריקית ....
אני לא מכירה אנשים שאוהבים להיות לבד כל כך הרבה
קשה לי לפתח דיון עם אנשים .
לפעמיים אני יכולה פשוט לעמוד שם במרכז עם מלא אנשים , ולהבלע פשוט לעמוד שם כמו דג ,
גם אם יהיה לי משהו להגיד,
אני אבלע ויעמוד שם.

כבר שנה מטופל אצל פסיכולוג עקב חרדות וקשיי שינה
הומלץ לי ע"י הפסיכולוג לפנות לפסיכאטר עקב סבל מהחרדה
מפחד כ"כ מהסטיגמה
ומהכדורים ומ אבחנה מה יכול לעזור לי לעשות תצעד הנכון
אוסיף כי מלא פעמים אני מרגיש שאין לי צורך בפסיכיאטר ואני יכול להתמודד
ופעמים אני מרגיש שאין לי יכולת להתמודד עם זה לבד

בחודש האחרון בטיפול, שוב התפרץ מהבקבוק "שד" ה -"אני רוצה שתהיי אמא שלי ושכל הזמן תהיי איתי"..
מדי כמה זמן הוא מתפרץ ולרוב אני לא מבינה למה..ועכשיו הוא התפרץ שוב במלוא עוצמתו.
אין התחמקויות, או הסתרות,אנחנו מדברות על הכל חושבות יחד, אבל זה לא פותר את זה.
בשנתיים האחרונות אחרי הטלטלה הגדולה אני מרגישה שהחיים שלי כל הזמן בתנועה טובה ושלראשונה בחיי אני גם מצליחה רוב הזמן להתאים אותם אליי וללכת בהם כמו שאני יכולה וצריכה, וכמו שמתאים לי.
הרבה מזה בזכותה.בזכות המקום שיש לי בליבה ובזכות מה שאני רואה במבט שלה עליי ואליי.
אני צריכה להיות שמחה ואסירת תודה.
ואז בא הכאב שאין לי תשובה אליו ואין לי דרך לעצור אותו ולמנוע אותו.
היום יש לי הרבה מחשבות אובדניות.קשות.ולא כי אני לא רוצה לחיות אלא כי אני חוששת שאת הכאב הספציפי הזה, הכמיהה הילדותית והמטופשת אבל העוצמתית ככ - אני לא מצליחה להפסיק.
זה גורם לי סבל ואשמה ומפחידה אותי עצם ההבנה שאין לזה פתרון.
אמרתי לה השבוע שזה ייפסק רק אם אתנתק ממנה ואוציא אותה מחיי.
אבל למה זה צריך להיות ככה?? למה אני צריכה לוותר על מישהו שככ אהוב עליי רק כי אני לא יכולה לשאת את מה שלא יכול להיות בקשר? ובגלל שאני לא מצליחה להרגיע את ההזדקקות הבלתי נסבלת הזו?

האם אנחנו טועות אני והיא? האם צריך להיפרד? האם משהו לא בריא? לא טוב?
אני צריכה שמישהו אובייקטיבי יגיד לי.

חשוב לי שתדעי שגבולות הטיפול שמורים היטב.
אני כותבת לה מייל בסופש והיא קוראת אבל היא לא עונה, ואנחנו מדברות עליו בפגישה שלאחר מכן.(זה הוסכם ביננו)
אני לפעמים שולחת לה וואטסאפ מיד אחרי הפגישה אם נזכרתי במשהו חשוב או אחרי שהיה לי קשה מאד לצאת מהפגישה.במקרה כזה היא בדכ עונה פעם אחת בקצרה, אבל אם אני כותבת שוב היא מפסיקה להגיב.וזה נעצר.
אני אף פעם לא מתקשרת אליה או מציקה לה,הפגישות תמיד נגמרות בזמן (גם כשאני ממש רוצה שנמשיך).
כך שאין פה איזה בלבול, או משהו לא נכון או לא תקין שהיא עושה.היא מאד מקצועית.וגם אכפתית ומסורה.

בבקשה תגידי לי מה לעשות? ולאן זה מוביל?