פורום טיפול נפשי

שלום,
אני נמצאת בטיפול שלוש וחצי שנים.
היו כמה פעמים שיצאתי מאד פגועה מהטיפול, ממש עם דמעות בעיניים. ולא שיתפתי את הפסיכולוגית, הבלגתי, וזו הייתה טעות. בפעם אחת ששיתפתי היא התנצלה שלא התכוונה, ושלא פרשתי את הסיטואציה נכון.
הכל יכול להיות.
היום באתי מאד מאד טעונה, לאחר חוויה מאד מטלות שאני עוברת. ובמקום להכיל אותי, היא פגעה בי כ"כ. עד הנקודה העמוקה שבלב.
והחלטתי שאני חייבת הפסקה, לתת לעצמי שקט וזמן לתובנות. ואמרתי לה שאני מבקשת הפסקה של חודש, והיא לא הסכימה, אמרה שזה לא מקובל עליה. וכו.. והפעם לא ויתרתי. רציתי קצת להתרחק, כדי לחזור בצורה מושכלת יותר. אני אדם מאד עדין בדיבורים, מעולם לא הרמתי שם את הקול, או פגעתי בעצמי.
ברגע שאמרתי לה שאני זקוקה למעט הפסקה. היא אמרה שיכול להיות שהיא תיתן את השעה למישהו אחר, והיא לא מבטיחה לשמור לי אותה.
כלומר, אני צריכה לא לוותר, והיא מוותרת?
האם לא לגיטימי שאדם בטיפול מבקש מעט הפסקה לעצמו?

אין לי כוח להיות עצובה יותר. אין לי גם זמן לזה. אולי אני מכורה לזה? כבר מלא שנים אני ככה חיה עם זה. כן, זה נעים, זה מערסל, אבל גם הייתי בטוב ויותר כיף שם. נמאס לי מעצמי כבר. קשה לי להיות אני, אבל גם אם הייתי מישהו אחר נראה לי שהיה קשה להיות. קשה להיות נקודה. בא לי להקיא על עצמי ומעצמי עם הבכיינות הזאת כבר. זה או לחזור בתשובה או לקחת כדורים כלשהם (בחיים לא לקחתי ואני ממש בונה על זה שזה "יציל" אותי ,אבל גם חוששת שאולי לא) או להתאבד. איזו דרמטית אני. מחשבת היסוד המפונקת הזאת של למה אני בכלל כאן, זה לא הוגן. אני כאן, זה המצב. כאילו נתקעתי במוח בגיל ההתבגרות ואני כבר 20 שנה אחרי בערך. וגם סה"כ הכל יחסית בסדר, או עם פוטנציאל כזה, אז למה אני ככ מדוכאת? אפילו הפסיכולוגית שלי רמזה לי שאני מסתכלת רק על הרע. היא צודקת כנראה, אבל זה קצת מעליב. נמאס לי מהטיפול הזה גם, כמה שנים וכמה סבל צריך לעבור כדי להפסיק לסבול? נמאס לי מהקשר הטיפולי, מהרגשי הזה שבתוך הטיפול, נמאס לי מיחסים עם אנשים באופן כללי, גם מה אני בוכה פה בכלל? בטח תגידי לי שאני צריכה להעלות את זה בטיפול ולעבוד על זה ושזאת הדרך ושאין ברירה, נמאס לי לעבוד בדבר הזה, נמאס לי מעצמי, זאת דרך ארוכה וההתקדמות ככ איטית עם עליות ומורדות. אני אף פעם לא בטוחה אם היא הבינה אותי עד הסוף, וגם אם כן, האם היא יכולה לעזור? אני יוצאת עם הקלה קלה ואחרי כמה דקות אני כבר כועסת, על דברים שאמרה, על איזו תחושה של אשמה שאני מרגישה כלפי עצמי מכל מיני דברים שהבנתי ממנה, על זה שהיא מנסה לעזור ואני רק מתנגדת ומתלוננת על הטיפול ואז אני מרגישה שהיא נעלבת/מתעצבנת ומחזירה לי את זה. או שאולי זאת השלכה שלי מהתחושת שלי? אולי, אבל לא נראה לי, נראה לי שזה מעליב אותה שאני אומרת שדברים לא מתקדמים והיא משתדלת. זה נורא מתיש, למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה? למה אני מרגישה חרא כשאני שואלת את זה? אגואיסטית מפונקת. איך הקשר הזה ככ מרכזי בחיים שלי, למעשה הכי מרכזי ולמה אכפת לי בכלל מהיחסים האלה? 3 שנים אני שם, התקדמתי בחיים, אבל גם נשארתי תקועה בהמון תחומים, מפגר להאשים אותה, אכפת לה והיא משתדלת, אבל זה כנראה הטיפול, איטי ותלוי בנו ואני איטית גם כן, כל העניין הזה של לחכות שדברים יבואו ממני, נראה לי שייקח לי עוד 100 שנה לעשות שינויים ושאני אהיה שם עד הפנסיה שלה או עד שאצא מדעתי. היא צודקת בדברים אבל אני עדיין בהלקאה העצמית, אני שונאת את עצמי כמה שעות אחרי הטיפול ועד הטיפול הבא. יש לי יותר מדי זמן פנוי, אני צריכה לזוז כבר לאנשהו ואני לא רואה איך זה עומד לקרות כי אני לא יודעת לאן וכבר הרבה מדי שנים שאני לא מרוצה ובוכה הרבה ודרמטית ומעצבנת את עצמי כל כך. אני רוצה לבוא לשם כל יום ולא רוצה לבוא לשם בכלל. נמאס לי לחשוב כבר ואני לא יכולה להפסיק. תמיד יש תירוץ למה התקופה קשה, אבל כל הזמן קשה, אז מה יהיה?

צריכה עזרה דחופה
שלום, אני תלמידת יא מצפון הארץ
יש לי חברה שיש לה הפרעות אכילה וחרדה היא הייתה מאושפזת בגלל ההפרעות אכילה לכמעט חצי שנה ומאז עבר כמעט שנה והיא במצב הרבה יותר טוב.
הייתה לה תקופה ממש ממש טובה ויציבה כבר הרבה זמן ועכשיו פתאום בחודשים האחרונים שמתי לב שכל הזמן יש לה רגשות קיצוניים.
היר התקשרה אליי היום בוכה ואמרה לי איך שהיא שונאת כל מני אנשים בצורה אינטנסיבית על איך שהם ושהיא שונאת את עצמה על זה שהיא שונאת דבר ששמעתי ממנה הרבה בזמן האחרון אבל היום היא אמרה לי שזה עושה לה לרצות להקיא בכוונה ולחתוך את עצמה. חשוב לי לציין שהיא אף פעם לא משתמשת בהפרעות האכילה שלה למטרת צומת לב או מדברת עליהם באופן כללי ואף פעם לא הזכירה פגיעה עצמית מהסוג הזה.
קודם כל אמרתי לה שתפנה לפסיכולוגית שלה כי בטוח מלא אנשים מרגישית ככה אבל היא אמרה שבמפגש האחרון היא פשוט לא הצליחה להגיד את זה
היא הייתה נסערת נורא אז הרגעתי אותה ואמרתי לה שתפסיק לבכות. במטרה לנתק אותה מהרגש הזה של השנאה שסחף את כל כולה אמרתי לה שנעבור בן אדם בן אדם ונעשה רשימה בדף ועפרון של מה היא שונאת בוא בלי קשר לרגש. זה ממש עזר לה והרגיע אותה ואמרתי לה שכל פעם שזה קורה שוב שתכתוב בדיוק מה היא שונאת על דף ובמילים ברורות בלי רגש ואז תתנתק ותחשוב על משהו אחר. אמרתי לה שמחרתיים ניפגש ונעשה משהו עם הדפים.
מה הוא השלב השני? מה לעשות עם הדפים האלה של השנאה? זה די ברור שהבעיה כאן זה שנאה עצמית אבל מה להגיד כדי לעזור לה עד שהיא תוכל להפתח לפסיכולוגית שלה?
תודה מראש

גם הפעם, לפני כמה שבועות היא עמדה ב"סערה" שנכנסה לטיפול, ושוב הוכיחה לי שהיא סופר מקצועית, ושאכפת לה ושהיא לא תעזוב.היא הייתה אמיתית, היא אמרה שזה מאד קשה ומתסכל ומכעיס לעתים, אבל היא לא תעזוב.

ואז רגיעה קצרה..ושוב.אני מגיעה כמהה ככ לפגישות האלה, אבל אני בור ללא תחתית.
אני יוצאת ומיד רוצה עוד..ואז עושה דברים.מקלקלת.צכבידה עליה.
אני לא מבינה.
וגם נמאס לי.
אני לא רוצה להזדקק לה ככה ושזה יכאיב ככ.

שלום,
לפני שלושה חודשים , לקחתי את בתי לטיפול רגשי
נאמר שהטיפול כולל הדרכת הורים וטיפול רגשי (עו"ס).
אני לא רואה שינוי מצד הילדה , וגם המטפל מחייב אותנו להגיע להדרכת הורים כל שבועיים , (אני חושבת שפעם בחודש זה מספיק),
הסברנו לו שמבחינה כלכלית זה יקל עלינו להפגש פעם בחודש אבל הוא היה נחרץ מאוד ואמר שזאת התוכנית טיפול שלו ואם לא נגיע אז מפסיקים את הטיפול בכלל.
איך אדע שהטיפול הרגשי תורם לה ?
אני מרגישה שאנו "זורקים " כסף ואין התקדמות או שינוי
תודה .
מיקה .

אני לא מבין את המונח מקצועיות באופן כללי, אבל אם המטרות שלי יבחנו במקצועיות אני לא אתאים לטיפול, כי אין לי כוונה להשתפר או משהו בסיגנון אלא רציתי טיפול כי קשה לי לדבר עם אנשים וזה המקום היחיד שאין בו חוקים ואני לא צריך לעשות מה שרוצים שאעשה, זה מספק בשבילי אינטרקציה שבועית ואז אני לא צריך לסבול אינטרקציות עם אנשים שאני עושה רק כדי לשמור על שפיות, חזרתי לעצמי הבן 8 שלא מדבר סתם ככה עם אף אחד.

רציתי גם מישהו שיגיד לי מה לעשות כי אני לא חושב לעשות כלום בעצמי, כמו האם לצאת החוצה, איך להתנהג ומה להגיד לפעמים כי אני לא יודע מה אומרים לאנשים ואני לא מבין אף אחד אף פעם, קשה לי שאני צריך להמציא בעצמי מילים, והפסיכולוגית לא אומרת לי מה לומר, או מה לעשות אז זה לא עוזר

זה נמאס שאני צריך להמציא את המילים לומר, דווקא כשהייתי בן 8 פשוט לא הייתי מדבר, אולי אני בכלל לא יודע לדבר, אולי גם מה שאני כותב זה המצאה, אני מרגיש חובה חיצונית לדבר, לא מעצמי

האם כאבי ראש אחרי פעילות גופנית ובזמן נסיעה ברכב יכולים להיות קשורות בצורה ישירה או עקיפה להפרעות קשב וריכוז ?

אני חושדת שלאחותי ולאמא שלי יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

אחותי בת 32, אמא שלי בת 53.

האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי?
פשוט כל הזמן הן מנסות לריב איתי, מקניטות אותי, מנסות ביחד לגרור אותי לריב איתן ואני פשוט כל פעם מחדש מוצאת את עצמי מתעלמת, ואומרת להן להניח לי, פשוט קמה והולכת.

אם יכולתי לעזוב את הבית מבחינה כלכלית, זה היה פותר הכל(כי הרי ככה אין להן שום אופציה להתעלל בי) וככה הייתי מונעת מהן להתעלל בי. אבל בגלל שאין לי כרגע את היכולת לעזוב את הבית אני מחפשת מה עוד ביכולתי לעשות חוץ מGREY ROCK, ו NO CONTACT
אני עושה מה שביכולתי ליצור גבולות בצורה נינוחה ובנועם, ולהבהיר להן שזו דרך התנהגות לא תקינה, לא נעימה, לא בוגרת ולא בריאה, ולא מכבדת.
זה עוזר במידה מסוימת. אבל עדיין אני כנראה צריכה לשמור על קור רוח ולהזכיר לעצמי שלצערי אימי ואחותי אכן בעלות הפרעת אישיות נרקיסיסטית, כי זו הדרך בה אדם כזה מתנהג, גזלייטינג, דיואלואינג, השלכה, ועוד שלל התנהגויות פוגעניות חולניות. אני כנראה צריכה להמשיך להבהיר להן ולהציב עוד ועוד גבולות בתקווה שאני מורידה את ההתנהגויות המתעללות שלהן ומורידה אותן ממני.


אני קוראת ומחפשת מידע בנושא. בינתיים זה מה שמצאתי, שיכול לעזור. זה מאוד לא נעים לי שאימי ואחותי כל יום מקניטות, פשוט מתעללות בי נפשית ואין לי מה לעשות כדי לסיים את ההתעללות הזאת. אני תמיד עם הפלאפון עם אוזניות, שומעת מוסיקה חיובית כדי לשמור על אופטימיות ולמנוע מעצמי לשמוע את הרוע שהן מפזרות.

האם יש פתרון? האם יש דרך לגרום להן להניח לי?
תודה

שלום
יש לי תלמידה בכיתה י סקרנית מאוד, קוראת הרבה ספרים כמעט כל החדר שלה מוצף בספרים. כשאני מדברת איתה אני מגלה עד כמה שהיא יודעת בכל התחומים. לצערי מצד אחר היא לא משקיעה בשיעורים בבית הספר , היא לא מגישה עבודות בית וכנראה לא לומדת כמו שצריך למבחנים, לכן הציונים שלה לא ברמה המצופה ממנה אימא שלה אומרת לי שהבת שלה יש לה יכולות, אבל זה לא בא לידי ביטוי כי היא לא משקיעה מספיק. עכשיו האם פנתה אלי כמחנכת והשאלה כיצד אוכל להניע אותה ללמידה ולהשקעה , לפתור את שיעורי הבית כמו שצריך ולהכין את עצמה טוב למבחניםאשמח אם תוכלו לעזור לי בנושא במידה ואפשר

היי,
גילתי ששנים אני סובלת מבעיה שכן יש לה שם וזה טכירוטילומניה.
עד היום לא ידעתי שמוגדר כזה דבר,
כעסתי על עצמי אין סוף למרות שבפועל לצערי אין לי שום יד בדבר ואני לא רוצה לעשות את זה.

זה הגיע למצב ששיער שלי מתחיל לא להיות באורכו שווה.
ועוד - רואים את הקרקפת (לא ממש אבל עדיין) במגע עם מים.

זו הנקודה הכי קריטית של השיער שלי כי חשבתי שיהיה אפשר להפסיק ועכשיו אני בנקודה שלא יודעת כיצד הגעתי אליה.

אני לא רוצה וממש לא מסוגלת לספר לאף אחד. יודעת שאני חשובה לכולם ואנשים בסביבתי לא יצליחו להבין אותי.

מה עליי לעשות בבקשה?
חשוב לי לציין שאני פוחדת גם מאבחנות.
מטיפולים וכדומה.
פשוט רוצה לדעת כיצד להרגיע את עצמי ולהבין שאכן יש מוצא לשקם את השיער שלי כי זה הדבר היחיד שחשוב לי.

תודה ליטל, נהניתי לקרוא את תשובתך. אשמח שתרחיבי מתי סיכויי ההצלחה של טיפול דינמי נמוכים יותר.
סיימתי טיפול לפני מספר חדשים וכעת אינני מעוניינת בהמשך כלשהוא.
נעזרתי והפקתי מהטיפול תועלת רבה, אך לקראת סיומו התחושה היתה שלא ניתן יותר לקיים תקשורת אפקטיבית ביני לבין המטפל. היה לי קשה עם חוסר ההדדיות בקשר אינטימי, הרבה פעמים לא ירדתי לסוף דעתו של המטפל ובהרבה פגישות הרגשתי שאני נאלצת לשתף במחשבות ורגשות בעל כרחי, לפעמים מבלי להיות בטוחה שהם נכונים. וכן, דיברנו על הנושאים האלו ארוכות.
אין ספק שהתקשורת הנדרשת לטיפול דינמי בעייתית מבחינתי. האם זה הנושא עליו יש להתמקד ? אילו הייתי משוכנעת בכך, הייתי ממשיכה.
שאלת ההתאמה לטיפול מעניינת אותי לשם למידה מהתהליך, וגם משום שטיפול ככלל מוצג הרבה פעמים כפתרון כולל שיכול להתאים לכל מי שיתאמץ ויתמיד.

שלום:
יש לי תלמידה שהייתה במערכת יחסית כבר שנתיים עם בחור שגדול ממנה בשנתיים. התלמידה בכיתה י והבחור בכיתה י"ב. לפני שבוע נפרדה ממנו ומאז היא במצב קשה אפילו ללימודים היא לא נכנסת. הלכתי לבקר אותה בבית, ואז הסבירה לי את הסיפור שלה, היא טוענת שהיא לא מצליחה להבין אותו, מה הוא רוצה, לפעמים היא מבקשת ממנו להשתנות, והוא אומר לה את צריכה לקבל אותי כמו שאני, היא טוענת שהוא לא נמצא לידה בעת שהיא צריכה אותו, לא כל כך מתקשר ודואג כמו שהיא רוצה היא פשוט מחפשת כנראה קשר חם והוא לא כזה.
עכשיו היא נפרדה ממנו והיא בוכה אולי היא מיהרה בהחלטה שלה( למרות שלא כלכך דאג לא לוותר), והיא חושבת על זה כל הזמן. לאמת אין לי מושג מה להגיד ואיך אוכל לעזור לה בתור מורה ומחנכת.אשמח לקבל טיפים כיצד אעזור לה לעבור תקופה זו. תודה

שלום, אני קצת אבודת עצות ולא יודעת מה אפשר לעשות, כך שאני מנסה לבדוק אם יש אפשרות נוספת מלבד טיפול פסיכולוגי. אני במצב של סטרט כבר שנים. בעקבות כך אני סובלת ממצב בריאותי שכל פעם הולך ומחמיר (אני כבר עם מרשם של אנטיביוטיקה לשנה) ולאחרונה גם עם נזק כתוצאה מחריקת שיניים שנובע מהסטרסט. אני יודעת שאני הולכת להיכנס לסיטואציה שרק תגביר את הסטרס והחשש מזה משפיע עלי ומונע ממני שינה רציפה ומשבש לי את התפקוד היום יומי. שקלתי האם ללכת לפתור את זה בטיפול, אך הבנתי שזה לא מתאים לי, ומכמה סיבות. קודם כל יש את העניין הכלכלי. ראיתי שמחיר טיפול הוא סביב 200-300 ואין לי יכולת גם לרבע מהסכום הזה (אפילו לא לפעם בשבועיים -שלושה), כך שזה כבר פוסל את האפשרות הזו גם אם רציתי. חוץ מזה קצת קשה לי להתחבר לסגנון הזה (סליחה, אבל פשוט אני באמת מרגישה שמדובר קצת בהתפלספות וניסיון ל"קרוא ולפענח אנשים" וזה לא מתאים לי. אני קוראת תשובות באתרים ופורמים שונים בתחום וזה לא סגנון שאני יכולה להתחבר אליו. זה לא קשור למישהו ספציפי. פשוט בכללי זה ממש לא בשבילי). חוץ מזה אני לא נוטה לסמוך על אנשים ואם אלך לאחד ולא אתחבר, אני ממש לא אנסה לבדוק כבר מישהו אחר, אלא רק אתחרט שניסיתי בכלל. אני גם מוטרדת מלהיחשף ולא יכולה לבטוח בחיסיון. אני לא רואה את עצמי פונה אפילו רק מהחשש שזה יתגלה. אני אובססיבית לגבי הפרטיות שלי וזה ערך עליון מבחינתי.
מכל הסיבות האלה אני באמת חושבת שזה לא בשבילי. עם כל כמה שבחודש האחרון חשבתי לנסות פעם אחת, לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. אני לא יודעת מה הפיתרון, אבל כנראה שזה לא זה. גם דברים אחרים שכן חשבתי עליהם נפסלו בגלל שאין לי אפשרות כלכלית לעמוד בהם. האם יש כיוון אחר שאוכל לנסות אותו? תודה

האם יש אנשים שבגלל תכונות, מבנה אישיות או דפוסי תקשורת פחות מתאימים או לא מתאימים לטיפול דינמי ?

היי, איך יודעים לזהות אם יש קשר טוב בין המטפל למטופל? והטיפול צריך להימשך, או שכדאי לעבור למטפל אחר?