פורום טיפול נפשי

היי,
בן 30, בעוד מס' חודשים עתיד להיוולד לי ילד. כבר זמן מה שאני חווה קשיים בהתמודדות עם המצב שלי מהרבה בחינות (קריירה, בת הזוג וקשיים ביחסי המין שלנו, הילד המתקרב ועומס מטלות בכל התחומים). לרוב אני מקבל את התמיכה של בת הזוג, אך כעת עקב ההיריון והעומס בעבודה גם היא עמוסה וטרודה מאוד ולכן היא לא ממלאת לי את הצורך הזה כרגע.
בעבר סבלתי מחרדות ועבדתי קשה בכדי להתמודד איתן. אמנם המצב השתפר מאוד מאז, אך מדי פעם תוקפות אותי חרדות והרבה פעמים אני פועל בדפוסים חוזרים שתוקעים אותי במקום ואף מרעים את מצבי.
אני מרגיש שאני צריך טיפול כי אני לא יודע איך להתמודד עם כל הדברים שאני חווה ורוצה מאוד להגיע למצב שכשהילד יוולד אהיה במצב טוב מנטאלית עבורו ועבור אשתי.


אשמח לקבל עצה בנוגע לסוג טיפול שיתאים לי.
אני רוצה לציין שבעבר טופלתי בין היתר ב-CBT והרגשתי שהוא מטפל יותר מדי בסימפטומים ולא בדבר העמוק והשורשי יותר - דבר שחשוב לי בטיפול. אני רוצה לצאת מחוזק יותר ועם כלים שאוכל לקחת לעתיד.

ליטל אשמח שתסבירי לי למה בהתחלה היה לי מאוד קשה להיפרד מהמטפלת הקודמת הרגשתי כאילו סוף העולם, הרגשתי צורך לשרוט את עצמי חזק כדי לא להכיל את הכאב ולקח לי הרבה זמן להתאושש ועכשיו כשאני חושבת עליה אני פשוט נרתעת, מתמלאה בתחושות דחייה וגועל (ממנה ומעצמי ביחד) ומעדיפה לסלק את המחשבות עליה כי זה עושה לי רע , עושה לי צמרמורות וגורם לי לתחושות מועקה , לא מבינה מה קורה לי ?

אני בן 40, בלי מקצוע. גר לבד, מנותק קשר מהמשפחה. אין חברים ואין ידידות. מטופל תרופתית. מצב הרוח בדרך כלל יציב, אבל יש מקרים שבהם "מגע עם העולם" עולה לי בתסכול גדול וברגשי נחיתות שצפים במלוא עוזם - כשאני אמור לקבל שירות ומסרבים לבקשה מסוימת שלי, כשיש אי הבנה עם מישהו, וכן הלאה. בעיקר מול נשים. אני לא יודע אם זה חלק מהתסכול הכללי של המצב שלי בחיים ושל העובדה שאין ולא הייתה (וכנראה גם לא תהיה) לי חברה, או שזה עניין אחר, אבל השורה התחתונה היא שכל מקרה כזה מקפיץ ומעציב אותי לכמה ימים.

בחודשים האחרונים שקלתי להירשם ללימודים, אבל עכשיו כשאני חושב על זה אני חושש "לצאת לעולם". אם כל ניואנס משתק אותי פנימה ומכניס אותי למחשבות על כמה אני קטן וכמה מישהו אחר טוב יותר, איך אני אשרוד קורס, כשמרצה יגיד שתשובה שלי לא נכונה, או כשסטודנט אחר יתקן אותי? ויותר מזה, איך אני אשרוד עבודה אחר כך?

ניסיתי בערך 10 טיפולים פסיכולוגיים בשנים האחרונות, את כולם הפסקתי בתוך 2-3 מפגשים. המטפלים נצמדו לאבחנה הרפואית ונופפו בה, מאושרים מעצמם. רציתי לשמוע קצת מילים חיוביות על עצמי, קצת אופטימיות, משהו שירים אותי מהמקום שאני נמצא בו, ובמקום זה אני שומע את ההיפך.

אודה לכל עצה,

רונן

הבן שלי בן 12 וחצי.
מאובחן ב-ADHD,
לאחרונה הביע עניין בטיפול בשל חרדות מפיגועים.
כבר זמן ממושך אנו חושבים שהוא מכור למסכים, למרות שאני מגבילים את השהות הוא עושה המון מאמצים לפרוץ את ההגבלות, ומייצר סביב המסך (בעיקר משחקים) מתיחויות אדירות מולנו. כשאנו מגבילים אותו, פעמים רבות זה מוביל לצעקות, קללות, התקפי זעם ובכי. תפסנו אותו מספר פעמים מנסה לתחמן ומשקר סביב הנושא. הקורונה מאוד העצימה את הנושא, והוא מתקשה מאוד ללמוד (הנוכחות מול מסך מן הסתם מובילה אותו לשחק ולא ללמוד).
חשוב לציין שמצד שני יש לו קשרים חברתיים טובים, הוא משחק בחוץ עם חברים ומקדיש זמן רב לכדורסל בקבוצה מקצועית.
אשמח לדעת בעיקר מה הטיפול המומלץ ואיך מאבחנים התמכרות למסכים.
האם יש קשר לחרדות?
האם מומלץ לטפל בחרדות בילד עם הטיפול בהתמכרות?
הנושא דחוף ומדיר שינה מעיננו...

תודה רבה

שלום,

בת זוגתי נמצאת בתקופה של חוסר וודאות לגבי המון החלטות בחייה, כולל המשך היחסים איתי. היא מרגישה חוסר אונים ולחץ שמרגיש לה שבא מבעיות בסיסיות שהיא נושאת איתה. היא במצב רוח מאוד ירוד ובוכה המון כל יום, ואני לא מצליח לנחם או לעזור בצורה ארוכת טווח (אנחנו בהפסקה אבל עדיין מדברים הרבה).
בעצת ידיד היא התחילה טיפול בשיטת ISTDP, והיו לה 3 פגישות מאוד ארוכות עד עכשיו, השנייה מהן כ-3 שעות. בעוד שהיא מרגישה שהמטפלת נוגעת ישירות בנושאים מאוד עמוקים וכואבים, יש לה תחושה של חוסר אמפטיה או סימפטיה ממנה, וכשהיא מתארת את טון הדיבור הוא נשמע על סף ההתעללותי.
לאחר קצת מחקר באינטרנט הבנתי שזה חלק מהשיטה הזו, וכדי ליצור גישה לטראומות בתת מודע המטפל/ת בכוונה מעורר/ת תחושות קשות. מסתבר שהמטפלת היא גם אחת מהמובילות במחקר וכתיבה בתחום (היא לא בישראל).

השאלה שלי היא האם שיטה אגרסיבית כזו אינה יכולה ליצור טראומות חדשות או להזיק למטופלים רגישים מדי, ולגרום להם לבוא במגע עם הכאב בצורה בלתי הפיכה? אני דואג לה מאוד ומקווה שהיא אכן תוכל להרגיש טוב יותר בטווח קצר יחסית, מאחר וכך השיטה מתארת את הטיפול, אבל גם שהיא לא תצא ממנה יותר שבורה מאיך שהיא נכנסה אליה. גם אם היא לא תישאר איתי, זה מה שבעיקר חשוב לי.

תודה

אני בחור בן 30 וקצת, בוגר לימודי חינוך והוראה בהצטיינות(בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה מקצועית), בעבר ריכזתי תחומים, לימדתי, הדרכתי, הנחתי וכו'.

אך משבר אישי שקרה בסמוך לסיום לימודי התואר גרם לי לקפוא לתקופת חיים לא קצרה:

דיכאון וחרדה שהתפתחו בי, בעיות רפואיות פיזיות כרוניות נוספות שאני לומד להכיל ולחיות עמן (לא בעיות רציניות ברמה של נכות/ מוגבלות, אך מהוות מטרד) , הפיכתו של קרוב משפחה קרוב לאדם הנדרש לטיפול סיעודי, העדר אפשרות לתמיכה כלכלית - מגיע ממשפחה לא מתפקדת ממעמד סוציו אקונומי נמוך ובכלל נעדר סביבה תומכת ומבינה (בפן החברתי חלק גדול מכך הוא באשמתי, ההתכנסות שלי פנימה הרחיקה חברים רבים - לפני כן הייתי אדם עם חיי חברה עשירים).

(מקווה שזה לא ישמע כהתקרבנות ותירוצים, זה לא המסר שניסיתי להעביר - כל חיי נעתי קדימה למרות תנאי פתיחה לא טובים - הם היוו לי מנוף מנטלי).

וכך יוצא שלא עבדתי במשך כ3 שנים לאחר סיום לימודי התואר (סיימתי את לימודי התואר בסוף 2017 ורק ב08/2020 התחלתי לעבוד בחברת סיעוד באופן רשמי כמטפל בבן משפחה במשרה חלקית - בנוסף זה ממלא לי את משבצת התעסוקה בקורות החיים לעת עתה).

שאלתי היא כזו:

האם כרגע לפנות לכל אפיק של תעסוקה במשרה מלאה רק כדי להתפרנס ולהוציא את עגלת חיי מהבוץ, להגיע למצב של עצמאות כלכלית, לשכור דירה, לחסוך מעט ולהמשיך להתפתח: עבודות שלא יתרמו לי בהשבחת הקורות החיים שלי ולא יקדמו אותי אל עבר קריירה יציבה (נאמר עבודות שלא דורשות הכשרה מיוחדת, המשך עבודה כמטפל סיעודי, קופאי, מפעל, סופרים, פקח בתחבורה ציבורית, עבודות סטטדנטיאליות, מלונאות) -- עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא. בתכנית זו המחשבה היא לעבוד בעבודות אלה כשנה במשרה מלאה.

או שעדיף שאתעלה על עצמי כבר עכשיו, אתעלה החרדה והספקות שלי ואפנה לאפיק של עבודה הדורש השכלה או הכשרה אקדמית, נגיד לעבוד בתחום הכשרתי, בהוראה ובעבודה עם נוער במצוקה -- מה שהוכשרתי לעסוק בו והיית טוב בו וזכיתי ללא מעט שבחים בזמנו? ועבודות אחרות אשר כן יעשירו את הקורות חיים שלי ויהוו עבורי מנוף להתפתחות מקצועית (או עבודות "חברתיות" אחרות).

תודה

יש לי אחות שכל היום מתעסקת באוזניים שלה - מנקה וחופרת בהם עם קיסם אוזניים ואם יוצא שנגמרו הקיסמים אני יכולה לראות אותה מכניסה סיכת שיער לאוזן וחופרת או אפילו סיכת תפירה - בצד שאינו חד ומגרדת אותו באוזן. ממש כל יום ככה היא יכולה להתעסק באוזניים במשך כמה דקות ארוכות יכול להיות אפילו כמה פעמים ביום. האם זו תופעה מוכרת ? יש סיבה הגיונית לכזה דבר? אם אני חופרת לה היא תלך לאמבטיה ותמשיך לעשות את זה לבד בלי שיציקו לה.
האם זה יכול להעיד על בעיה?

היי.
חברה שלי סובלת מהפרעת אישיות גבולית ודיכאון כבר מעל ל8 שנים, בשנים האחרונות (שנתיים פלוס מינוס) המצב ממש ממש הדרדר.
היא ניסתה המון המון טיפולים במהלך ה8 שנים האלו, מטיפולים פסיכאטריים, ועד לטיפולי קמבו.
היא נוטלת כבר המון שנים כדורים נוגדי דיכאון שלא עוזרים למצבה.
המחשבות שלה על המוות היו קיימים הרבה זמן, אבל בזמן האחרון המוות שלה ניהיה הרבה יותר "פרקטי" והיא ממש חושבת על דרך ספציפית למות. הסביבה שלה מאמינה שהיא צריכה להיכנס למקום סגור, שתוכל לטפל בכל הבעיות שהיא מתמודדת איתן, אבל היא כרגע לא מעוניינת, מעבר לזה שיש הרגשה שהסביבה סוג של.. "ויתרו" עליה ולא רוצים להיכנס איתה לפינות והתגנחויות עקב מצבה הרגיש מאוד. יש דרך לנסות לשכנע אדם שנמצא במצבה שתלך למקום סגור בהתחשב בעובדה שהמון טיפולים שהיא ניסתה לא עזרו, מעבר ללהכריח אותה שזה לא כ"כ ריאלי- היא בת 30.

בפגישות עם המטפלת. לפעמים אני מרגישה חסרת אונים , מבוכה או סוג של אונס - כלואה בנושא שהמטפלת הכניסה אותי לתוכו ולא גומרת לשאול.. התגובה הקשה שלי לתחושת המחנק והחוסר אונים היא דווקא בחיוכים מאוזן לאוזן אבל באמת מבפנים אני הכי לא מחייכת והכי מרגישה במצוקה . ומה שמפריע לי מאוד זה לראות את המטפלת מולי מחייכת איתי יחד זה כל כך מתסכל אותי כי אני מרגישה שהיא מבינה את ההפך ממה שאני חווה ותגובות הפנים שלה גורמות לי לעוד יותר מחנק ותחושות קשות אבל הבעיה שלי שכשאני בתוך זה אני לא מקורקעת אני ממש כלואה ואני אפילו לא קולטת את זה, אני מסובבת ממש מבולבלת ממש אני סוג של מנותקת בלי שליטה על עצמי לא אוחזת מה קורה לי בשביל לעצור את זה רק אחר כך אני קולטת את המצוקה ורוצה לבכות . מה אני יכולה לעשות שזה לא יקרה? (אגב עכשיו שאני כותבת אני מבינה שזה חוויה שאני נתקלת בה הרבה במהלך החיים ואולי זה גם גורם לי הרבה להתרחק משיחות עם אנשים מהחשש שאגיע למקום הבלי שליטה בלי לדעת לצאת ממנו.)

שלום רב ותודה על הפורום
סליחה. כותבת שורות אלה כשאני עצובה ודומעת וכואבת מאוד
הבן שלי בן 28 נראה שחי בעולם של עצמו ללא יכולת לקחת אחריות.
אני מתרשמת שמאוד היה רוצה אבל לא מסוגל לאורך זמן.
פתאום נראה שנכנס למסלול בריא עובד כמה חודשים, מתפרנס בכבוד,
מתאהב. בונה תוכניות מעצב חלומות מדבר על שינויים ולימודים
ושוב לא מתמיד, לא מתעקש, לא מתגייס במלואו לא נלחם, לא מסתגל,
לא מתחשב ולא מתחשבן לא מבין ההשלכות והמשמעויות לא מבין את כובד
האחריות של החיים ופתאום מתקפל. מוותר, בורח ונסוג בכאב ובבכי. נגמר לי, מיציתי זה לא הכיוון. רק אני קובע ויודע מה טוב בשבילי ומתרחק מכולם, מאכזב את סביבתו ועצמו ומנתק קשר, לא חוזר לעבודה ולהתחייבויות, האישה שהכיר שאהב ובחודש מתקדם כבר לא משפיעה עליו ולא מעניינת אותו והילד/ה שבדרך הוא משיב יהיה בסדר, מה קרה בלי לחץ נסתדר. והחובות - למשכיר, לחשמל, למים, המחויבות לכיסוי התשלומים לא מפחיד אותו, לא משתק אותו ולא מטריד אותו, לא מלחיץ ולא משפיע עליו .
התרחיש הנ"ל של עבודה, חובות אישה בהריון - ונסיגה התרחש כבר פעמיים
כשכל העולם מחפש אותו את הבן. ההוצ"ל, המל"ל, עו"ד, אגף מזונות ועוד
*אני לא מצליחה להבין מה מתרחש בראשו, בנפשו במעמקי ליבו
אני משוכנעת שהיה רוצה אחרת, לשמוח לשמח לאהוב - להרגיש.
-
למיטב ידעתי הבן לא נוטל תרופות, לא שותה אלכוהול, ולא משתמש בסמים
ולשמחתי גם לא אדם תוקפני ואלים וללא תיקים או הליכים פליליים .
-
*אני עוצרת כאן ופונה בבקשה לקבל את הכוונתכם, המלצתכם, דעתכם איך
מתחילים בברור הנסיבות להתנהגות וההתנהלות של הבן , שהינו בחור בן 28.
*כמקצועיות בתחום הפסיכולוגיה מה עמדת רשויות החוק (ההוצ"ל, המל"ל) כלפי אדם המתמודד עם התרחשויות המפורטת מעלה כדי שידעו על בעיה כלשהיא ?
>ברשותכם מנהלי הפורום מבקשת לומר הכוונתכם חשובה ותתקבל בחיבוק גדול
בתודה מראש
בריאות איתנה
בכבוד רב

שלום ליטל

הייתה לי עוד פגישה עם המטפלת דברתי איתה והיא גם אמרה לי דברים נכונים לגביי אבל משהו רע לי בהרגשה הפנימית שלי גם תוך כדי שיחה איתה אני מרגישה מועקה מרגישה גם איתה ריקנות, לבד וקר מרגישה שרוצה לבכות חושבת בלב אני לא רוצה אותה אני לא מתחברת אליה אני אחפש מישהי אחרת וזהו. אני לא רוצה לומר לה את זה וגם אין לי כח באמת לחפש עוד כי זה דורש ממני הרבה כוחות. אני יודעת שאת לא יכולה להחליט ולדעת בשבילי אני רק רוצה שתגידי לי אם זה בסדר שאני מרגישה ככה ואני צריכה לנסות ולחכות עוד ואם זה בסדר שאני לא מרגישה חיבור עכשיו?כי אני יודעת שהנטייה שלי היא על ההתחלה להחליט לפי הרגש לכאן או לכאן ואם טיפה לא נראה לי מיד לברוח בלי לתת צ'אנס לכן אני מסתבכת ולא יודעת כבר אם אני פועלת נכון או ששוב בורחת למקום הנוח לי ורוצה לדעת אם נכון לי כן לנסות עוד. אולי אני מתערערת יותר מדי כי אני במצב מאוד רגיש עכשיו ( מרגישה שכל דבר מזעזע / מרסק אותי) ורוצה להרגיש עטופה. אני רוצה שתסבירי לי מה הכוונה בלהרגיש חיבור ? ואם זה קורה על ההתחלה.

תודהה

מתלבטת לגבי אחותי כבר כמה שנים שאני חשדתי ושמתי לב שהיא מקיאה בליל שבת אחרי האוכל וכשממש ראו עליה ( נימים שהתפוצצו בפנים ועשו לה נקודות אדומות..) ושאלתי אותה היא הודתה ואמרה לי מזה עניינך אל תחפרי . אני חשבתי שזה קורה לה רק בשבת ומדי פעם אבל לאחרונה פתאום קלטתי שזה לא רק בשבת והיא עושה את זה גם באמצע השבוע כל פעם לפני להתקלח. בצהריים / ערב היא אוכלת הרבה ובלי קשר ולא משנה מה ואז "הולכת להתקלח" מקיאה וממשיכה למקלחת... ואז יוצאת כאילו לא כלום.

האם יש מה לדאוג מכזה דבר ? אני לא יודעת אם זה כל יום אבל לפחות 3 פעמים בשבוע לדעתי. לפחותתתת לפי מה שאני קולטת / רואה.

זה גם קשה לי הפעם בשבוע הזה אני מרגישה תלושה אני לא מרגישה שיש לי תמיכה לא מרגישה שמישהו איתי התחושות הקשות של ריקנות ובדידות שהיו לי לפני הטיפול הראשון (אפילו שאני בחברת אנשים בפנים מרגישה כל כך לבד וחסר משמעות) חוזרות אלי ובגדול כל הזמן מרגישהה בתוכי רצון לבכות על אף שבכי לא יוצא רק צמרמורות בגוף הכל אטום מן מועקה קשה כזאת ששום דבר לא ימלא אותי ואף אחד לא יעזור לי. הייתי רגילה לפעמיים בשבוע עם המטפלת הקודמת אבל אני לא יודעת אם נכון להגביר את המפגשים גם עם המטפלת החדשה כי אחרי הכל גם עם המטפלת הקודמת היו לי המון קשיים בתקופת הטיפול (קשיי שינה , חרדות שלשולים והקאות...) ואני לא יודעת עם זה היה בגלל התדירות לכן אני מפחדת לבקש מהמטפלת להגביר את המפגשים לפעמיים בשבוע וגם שאני עוד לא מכירה בקושי את המטפלת וגם אני לא רוצה להתקרב ולהיחשף אליה לפני המעבר לקליניקה כי אם זה יקרה אני יודעת שזה יקשה עלי מאוד את המעבר למפגש קרוב איתה אבל גם מצד שני קשה לי ככה מאוד

איך אני יכולה לדעת אם המטפלת טובה לי
אני עכשיו ממש בתחילת טיפול עם מטפלת לאחר שהפסקתי טיפול אחר (שהיה חודשיים סה"כ והניתוק הפתאומי היה לי מאוד קשה) את הטיפול עכשיו התחלנו באמצעות הזום עד שהמטפלת תעבור את החיסון. לפני שהתחלתי עם המטפלת הזאת בררתי ובדקתי כמה מטפלות שקיבלתי דרך המלצות. באופי שלי מאוד קשה לי להתחבר וכבר בשיחת טלפון ראשונה אני מרגישה אם יש מה לדבר או לא ואף אחת לא הייתה נשמעת לי בשיחת טלפון כאופציה לנסות בכלל כולן היו נשמעות לי קרות ומלחיצות או לא בטוחות חוץ מזו שהתחלתי איתה עכשיו אבל התחלנו בזום ונורא קשה לי להבין ולהרגיש זה לא מרגיש לי שאני מדברת עם בנאדם זה מרגיש כאילו לדבר עם מחשב זה הרגשה מתסכלת כזאת שלא בא לי באמת לדבר כבר גם בפעם האחרונה הרגשתי שהיא לא מבינה אותי ואני לא מצליחה לתאר ולהסביר את עצמי גם מדי פעם הזום נקטע אין לי איך להסביר איך אפשר בכלל להרגיש בזום אם יש חיבור למטפלת או לא? מבחינה מקצועית אני יודעת שיש לה הרבה ניסיון בתחום שאני צריכה וגם קיבלתי עליה המלצות . אבל בשיחות זום (סה"כ פעמיים) אני לא מצליחה להרגיש אותה ולהבין אם היא נעימה לי ומתאימה לי ומבינה אותי זה מרגיש כמו לדבר עם מסך זה מתסכל ממש מוריד את החשק לדבר זה מרגיש לי מבוזבז. אני לא יודעת אם התחושות האלה זה בגללי או שהיא לא מתאימה לי או מה אבל זה מרגיש נורא מתסכל אני חושבת שאפילו בשיחת טלפון שכאילו לא רואים אני יכולה להרגיש את הבנאדם מולי הרבה יותר מאשר שיחת זום לא יודעת להסביר. אשמח לעצתך.

סיום טיפול?????
אני כבר שנים רבות בסוגים שונים של טיפולים. מלכתחילה לא הגעתי לטיפול מתוך משבר ,מתוך תחושה שאני במצוקה וחייבת עזרה S.O.S
הגעתי לטיפול כי חשבתי שנכון יהיה שיהיה לי מקום אישי שהוא רק שלי, זמן שלי, מקום שלי. ומטפל\ת שלפחות שעה בשבוע מתרכז\ת רק בי. מקום שכולו עוסק בי ואני לא עוסקת באף אחד מלבדי.(אלא אם אני בוחרת בכך)
ברור שהייתה ועדיין יש לי המון עבודה. עבודה על מודעות, על דפוסי התנהגות וחשיבה, על שינויי הנחות יסוד עליהן הייתי מורגלת להתנהל ועוד.
עבודה על צמיחה והתפתחות היא אין סופית. אין לה מועד סיום, אין לה דד ליין. היא תהליכית ומתמשכת ....
עם זאת המטפלים ברובם אינם בעד טיפולים מאוד ארוכי טווח ונראה שחלקם(לפחות אלו שאני פגשתי) מאמינים שהתמיכה צריכה להיות מתוחמת בזמן וכי לא טוב שהטיפול ישמש "כקביים" לאורך זמן ,מתוך פחד שתיווצר תלות ואולי חוסר הערכה של המטופל בכוחותיו.
אני איני מרגישה זאת כלל, אני חושבת שהטיפול הוא תוספת טובה וחשובה לחיי, הוא אינו מחליף שום דבר ואינו הכרח. הוא נעים(וכן,גם קשה),הוא מעיר ומאיר ואיני מרגישה צורך לסיימו.
מעניין אותי לשמוע את דעתך בנושא.