פורום טיפול נפשי

היי, רציתי לדעת האם חרדה יכולה לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בזיכרון? מתכוון למצב של חרדה אקוטית לתקופה, וגם אחרי טיפול והגעה למצב של איזון, הזיכרון עדיין נותר מאחור

ץודה רבה

היי, קוראת את תשובותייך ונפעמת אל מול המקצועיות, האכפתיות והעומק.
בטיפול כשנתיים... הלוואי שהוא היה מעמיק, מבין ומקצועי כמוך. הוא מטפל דינאמי, אבל לתחושתי הוא מאוד שטחי ולא מעמיק. וכמובן שאין לי אומץ לאמר לו זאת. בעבר ניכר היה שאני מאוד חשובה לו וחשתי שהוא משקיע מחשבה רבה ומאמץ בנסיון להבין את עולמי הפנימי. הוא מאוד השתדל וגילה חיבה רבה, ואפילו חיבבתי אותו, שזה מאוד לא מובן מאליו בעבורי. יש לי עבר לא מוצלח עם מטפלים ויש לי קושי אדיר לסמוך על אנשי טיפול. למדתי לחבב אותו. זה לקח הרבה זמן. ואילו היום לא חשה דבר כלפיו. ריק!, הכל ריק, אפילו לא חיבה קלה כלפיו. נדמה לי שכבר לא אכפת לו. הוא מרוחק יותר. לא אכפתי כבעבר. מבינה שזו אולי תחושתי הסובייקטיבית. הוא לא מתאמץ בעבורי כפי שעשה. חשה שישמח אם אפסיק להגיע. שהוא סוף סוף יפטר מהמיטרד. יפטר ממני. הרי מטפלים הם גם בני אדם. מטבע הדברים, מטפל יעדיף מטופל ש"מת" עליו, שהקשר שלהם טוב, הוא יעדיף מטופל שמעריץ ומעריך אותו. ואני לא כזו. הוא יודע שאני לא מתה עליו ובוודאי שלא מעריצה אותו. הוא סיפר לי על מטופל אחר שלו, שאמר לו שהוא היה רוצה להיות עימו בקשר בחיים האישיים. וניכר היה שהוא מאוד אוהב את המטופל הזה. ועימי זה שונה. קשה לו עימי. אני לא מטופלת קלה בכלל. הקשר שלנו חווה לא מעט עליות ומורדות. פעמים רבות אני לא סובלת אותו ואני מגעילה אליו. אז מטבע הדברים ברור שימאס לו ושהוא לא יסבול אותי ויעדיף מטופל קל ונוח.
הייתי רוצה שיאהב אותי( באופן אפלטוני, כמובן), אבל כיצד זה יתכן, לאור הקשר הפתלתל שלנו?

היי ליטל.האם מטפלים מספרים לבני/בנות הזוג שלהם, על מטופלים שלהם?

זה כמה שנים שאני סובלת מדיכאון קל(לא אובחנתי אבל לא קשה לפספס זאת) שמתבטא בכך שאני לא מוצאת הנאה מכמעט כל דבר שאני עושה ומעבירה ימים ושעות מבלי לעשות כלום חוץ מלהיות בבית רוב הימים אני מצליחה מצליחה לקום וללכת לעשות אפילו איזה סידור קטן בחוץ אבל אני נתקלת בימים שאני מרגישה שאני צריכה להילחם עם עצמי כי מצד אחד אני חייבת לקום ולעשות את המטלה ומצד שני אני פשוט לא מסוגלת.
זה נע בין פרקים שאני לא מרגישה כלום.. מין ריקנות וקהות חושים לבין פרץ של כאב פנימי כזה שמתבטא בבכי קצר שאחריו אני חוזרת לתחושת הריקנות. העניין הכי קשה הוא שאני מודעת לכל המצב ויש ימים שאני רוצה לקבל עזרה אבל זה לא לגמרי שם כי אני באופן מעוות גם לא רוצה לצאת מזה.. אני מרגישה כאילו זה חלק ממני כאילו מגיע לי להעביר את חיי כך..למה אני מרגישה ככה ממה זה נובע?

רציתי לשאול אם את מקבלת את הפניות הישירות אלייך דרך האתר כי שלחתי ולא קיבלתי תגובה ואני תוהה אם זה בכלל הגיע

אני מרגישה שלא באלי להמשיך לחיות, פשוט לא באלי אני לא מרגישה שיש פואנטה להמשיך לחיות ולהיות פה, הכל מגעיל לי ולא כיף לי ואני מרגישה לא מסופקת ואני מאוד מפחדת מהעתיד שלי, אני מפחדת שאני לא אעסוק במה שאני אוהבת, אני מפחדת כל כך ואני לא יודעת מה לעשות, באמת שלא באלי להמשיך לחיות בעולם הזה כי אין לי פואנטה, יוקל לי כל כך פשוט לא להתעורר יום אחד, אבל מצד אחר אני לא מצליחה להביא את עצמי להתאבד. אני מפחדת מהכאב, אני מפחדת ללכת על זה למרות שאני ממש רוצה. אין לי אף אחד לפרוק איתו את מה שאני מרגישה, בשביל ההורים שלי הכל שטויות, כל דבר שקשור אליי הוא שטות, אני לא מצליחה להביא את עצמי לבקש עזרה ממישהו כי מרגיש לי שלאף אחד לא אכפת מספיק כדי לנסות לעזור לי, אני שמרתי כל כך הרבה בבטן כל כך הרבה זמן וזה יוצא בבכי ואני לא מרגישה שההרגשה שלי משתנה או משתפרת, אני מרגישה מיואשת כל כך והכי נורא שאני לא מצליחה לאמר את זה לאף אחד. אני מפחדת כל כך מהעתיד ואני כל כך רוצה להתחיל להתעסק במה שאני רוצה לעשות אבל אני מרגישה שאין לי תמיכה מהאנשים שאני תלויה בהם, אני מרגישה שמשהו עוצר אותי להתחיל משהו שאני כל כך רוצה להתחיל. בבקשה אני חייבת עזרה אני לא רוצה לחיות ככה

בנוסף לטיפול שאני מקבלת ולומדת לעצמי פסיכולוגיה חיובית יש עוד ספר או אתרים באינטרנט שאני יכולה ללמוד או להיות באינטרקציה עם אנשים בפורומים באינטרנט ? מאוד אשמח עם במקרה את יודעת ותוכלי לכוון אותי באינטרנט. אני ממש מודה לך שיהיה חג שמח

האם ניתן לטפל בפגיעות מיניות בעזרת פסיכותרפיה?
במילים אחרות האם פסיכותרפיסתים מתמחים בתחום הזה?

שלום
התחלתי טיפול עם פסיכותרפיסטית לצורך טיפול בנקודות שונות
בטיפוס שלי סתם ככה לוקח לי זמן להתחבר לאנשים .
התחלתי עם המטפלת מספר מפגשים ולקח לי זמן עד שהרגשתי ביטחון ושאני יכולה לסמוך עליה ולנסות להיעזר בה. במפגש האחרון פתחתי איתה נושא של פגיעה מינית בעבר (ללא פרוט מסוים) תהיתי מאוד לפני לשתף אותה אם היא בכלל מתמצאת בתחום או לא אבל שאלתי את מי שהפנתה אותי אליה והיא אמרה לי שכן ואני בהחלט יכולה לפתוח איתה את הנושא
ואז כשפתחתי איתה טיפה את הנושא היא אמרה לי שהיא לא מומחית דווקא בתחום הזה והיא יכולה לעזור לי למי לפנות איך שהיא אמרה את זה. זה עשה לי רעעעעעעעעעעעעעע כאילו עד שהרגשתי שאני מתחברת אליה ויכולה לסמוך עליה וליהעזר בה סופסוף כדי להתגבר על חסמים והתלבטתי מאוד לפני לפתוח את זה איתה אם היא בכלל יכולה לעזור ושאלתי לפני זה כדי להיות בטוחה... ובסוף כשאני כבר מתחילה לשתף אני כאילו פתאום מגלה שזה לא התחום שלה והיא לא יכולה לעזור לי וגם אין לי כח לנסות לגשת למישהי אחרת עכשיו שאני לא יודעת איך היא תהיה בשבילי. זה ניפץ אותי והוריד לי ברגע את כל הביטחון והתקווה. אמרתי לה בפגישה שהרעיון על להחליף מישהי עכשיו עושה לי רע אז היא אומרת לי אז עזבי את זה בצד עכשיו בינתיים אנחנו ממשיכות. אבל פתאום אני מרגישה מבולבלת נורא מצד אחד קשה לי עם הרעיון לעזוב אותה ולעבור ולנסות להתחבר שוב למשהי אחרת מצד שני אני מרגישה נסוגה מאוד ובכלל לא באותו מקום של ביטחון לשתף כי בתוכי כאילו מה היא כבר יכולה לעזור לי. זה מתסכל אותי מאודדד למה בניתי עליה ולמה אמרו לי שאני בהחלט יכולה לשתף למה לגרום לי לסמוך ולהתחבר ואחרי זה לכזה בום אני כאילו רגשית רוצה להשאר איתה ושהיא כן תוכל לעזור לי קשה לי להשלים עם זה שלא. וגם היו לי כמה נושאים שרציתי להיעזר לגביהם ועכשיו אני בדילמה בכלל במה לשתף במה היא יכולה לעזור
מה אני יכולה לעשות ??? אין לי כח גם ככה התלבטתי המון לפני

אני יודעת שאני אתחרט על זה
כי אני כותבת סתם כדי לסחוט יחס ולהרגיש מנצלת
אבל למה רק למי שרוצה למות מותר לקבל עזרה או יחס
למה אני כל כך שונאת את עצמי שהחלטתי שלא מגיע לי כלום?
למה אני סתם מענה את עצמי סתם אבל לגמרי סתם?
למה למה אני סתם גורמת לעצמי את כל הסבל הזה?
למה אני לא קולטת את העולם נכון?
למה זה מגיע לי?
למה??????
דייי אפשר לחשוב מה אני כל כך סובלת
דייי למה אני יודעת שכל זה לא נכון
אל תענו לי !כי זה לא מגיע לי
וכן אני בטיפול
ואני לא אמורה לכתוב פה כלום
אז באמת על תתיחסו
אוף!!!!!!!!!!!

שלום, סיימתי לאחרונה זוגיות. לימים ידעתי לקרוא לילד בשם״ התעללות רגשית״. לצד המון המון אהבה חוויתי המון ביקורת, קללות, השפלות והקטנות שלא תמיד שמתי לב אליהן. זה לווה במניפולציות רגשיות שגרמו לי להבין שאני אשמה, שזה מגיע לי. שכל אחד יתנהג אליי ככה ואם אני אמשיך להתנהג כמו שאני מתנהגת גם ירביצו לי. זה לווה בבידוד, ריחוק וימים שלמים בלי לדבר איתי. כשרציתי להתנצל היה מעיף אותי מהחדר ואומר לי שהוא לא מקבל את הסליחה, שכל מה שאני עושה שווה לפח.
במעבר חד- אני בחורה אני בטחון עצמי יציב מאוד, לא קל לערער אותי, מודעת לעצמי בפן החיובי, יודעת שאני שווה המון, לא מתביישת לדבר ולומר את דעתי. אני אומרת את זה כדי להראות שאני לא בתבנית של מה שכולם חושבים של הבחורה החלשה שמתעללים בה. רוצה שידעו שגם נשים חזקות, משכילות ומוצלחות יכולות לחוות את זה. קיים מרכיב הבושה שאני מנסה לשים אותו מאחוריי ולהגיד לעצמי כל הכבוד שעצרתי את זה ושמתי לזה סוף. אני חיה חיים טובים ודי יפים תודה לאל ולא חושבת על זה כל הזמן. יש ימים שההתעללות צפה בי מחדש. חלום בלילה, או סתם מחשבה והכל עולה. המילים, הביקורת ההשפלות. לעיתים אני שואלת את עצמי למה? הוא באמת באמת אהב אותי לא סתם. אז איך? ולעיתים אני אומרת לעצמי למה את נתת לזה לקרות?
ולפעמים אני פשוט קמה בבוקר עצובה. חושבת על זה ועצובה. כי זה לא מגיע לי ולא לאף אחת. אני חזקה וטובה ומאושרת אבל זה יושב שם איפשהו. הכעס על עצמי שנתתי לזה לקרות, הכעס עליו על מה שעשה, והכעס על זה שאני זוכרת לו את זה ולא חושבת על הדברים הטובים שעשה. אני כן חושבת עליהם והם מקשים עליי לחשוב על הרע.
לפעמים, פעם בשבועיים , ההתעללות צפה בי. ולא זה לא נעים.

יש שני עניינים שעלו בעולם הרגש
אחד זה שהכרתי מישהי ודיברנו בפעם השניה...והיא שמה לב שקשה לי לדבר ולהיפתח ושאני מופנם
היא אמרה שאולי נוותר
ואני צריך לספר על עצמי וזה מה שבדרך כלל אני לא עושה ...
וזאת התנסות טובה בשבילי
כי בדרך כלל אנשים מדברים הרבה
ואני צריך להגיב
ואני רוצה להיות בקשר איתה אבל חושש לפספס מישהי שיודעת להיות חברה
היא יודעת לדבר ומנסחת ממש טוב
אבל מביעה קצת חוסר סבלנות...
דבר שני התאהבתי במישהו
שאני רואה מידי פעם
רק כי בעבר מישהו סיפר לי שהיא גרושה וכנראה פנויה
והיא באמת מקסימה
ואני לא יודע איך לדבר איתה וזה גם נראה לי לא כל-כך פשוט כי זה תמיד ליד אנשים בקשר משפחתי
ואני לא יודע עליה כלום
ואתמול זה העסיק אותי יותר ממה שיכולתי...
מה זה? מה עושים?1

הי.
אני בטיפול כבר כמה שנים אצל מטפלת מדהימה ומקצועית.
יש ביננו יחס של כנות ואמון נפלא.
מאז תחילת התהליך התקדמתי בהמון תחומים .
בפגישה האחרונה מצאתי את עצמי נפגעת מאד. כתבתי לה על כך, והיא אמרה ששמה לב לכך וממש לא התכוונה.
לקח לי זמן עד שאמרתי לה זאת.
כפי שאני מכירה את עצמי..בפגישה הבאה, לא יהיה לי קל להעלות את הנושא, ואם זה יעלה מצידה, ואין לי ספק בכך..
אמצא את עצמי שותקת ..ונותנת לה להבין שזה בסדר. למרות שזה לא.
מאז הפגיעה אני מרגישה שממש נזקקתי אחורה.
אין לי ספק שהיא לא התכוונה לפגוע.
אך קשה לי מאד. ואני תוהה כיצד לנהוג.

יש לי תלמיד בכיתה ז, אשר מורה מקצועית דיווחה עליו כי החל לגנוח בשיעור, והמשיך למרות שהתבקש להפסיק לאלתר. התלמיד הוזמן לשיחה על ידי (מחנכת כיתה), ובשיחה הוא כינה אותי "מפגרת". מה מציעה?

סיימתי טיפול לפני כחודש. הסיום היה הדדי כשהבנו שפחות או יותר מיצינו את הטיפול.
אך אני מוצאת את עצמי חושבת על המטפל לעיתים, ומתגעגעת...
כמה זמן לוקח לגעגוע כזה לחלוף והאם זו תופעה שכיחה?
האם יש טיפ או עצה לעזרה?