היי ליטל.אני מרגישה מעין תחושת התפרקות פנימית.אני מתמודדת עם כל מיני דברים זמן רב.כתבתי פה הרבה..
אבל מאז לצד הקשיים היו גם הצלחות והתפתחות.המלחמה משפיעה עליי מאד בהרבה אופנים.זה השתנה והתבטא בצורות שונות במהלך התקופה. ובחודש האחרון זו תחושת ההתפרקות הזו.מפחידה. כאילו אין אותי.
כאילו דבר לא יחזור להיות כשהיה.כאילו אין חיים והעתיד לא צופן כלום מלבד אסון ומוות.הכל איבד משמעות.
אני שומעת פצועים, חטופים שחזרו, משפחות שכולות.. עם תעצומות נפש שבוחרים בחיים ורואים תקוה ואני משתאה.גם מקנאה.
מה זו תחושת ההתפרקות הזו? והאם באמת דברים לא יחזרו להיות כשהיו? כלומר האישיות ותפיסת העולם והתקוה משתנה לתמיד?
(אני בטיפול כמובן.טיפול טוב ומשמעותי. אבל ה-כ-ל מרגיש חלש ומאויים ע"י המציאות.)
שלום לך.
טוב לשמוע ממך, ועל ההתפתחות והצמיחה שהתאפשרו למרות הדרך הקשה והתקופה האיומה.
גם הפעם, אני לא בטוחה שיש בידיי תשובה לשאלותייך. המציאות הקיצונית והמייסרת שאנו חיים בה פוגשת כל אחת מאתנו באופן שונה. מגרדת פצעים חצי-סגורים, לפעמים מוציאה מאתנו כוחות ותעצומות, לפעמים מציפה ומפגישה עם יאוש, כאב ואובדן. כמה זמן זה ימשך, איך ישפיע, איך יראו חיי הנפש כשהדברים ישתנו, אלו שאלות שאין עליהן מענה. אפשר, כמו תמיד, רק להמשיך לטפל, לתת מקום לתחושות ולנפילות שבדרך ולהזכיר לעצמך שוב ושוב את הכוחות ואת התקווה, אלו שבפנים ואלו שבחוץ.
ליטל
