שלום וברכה
אני אמנית במקצועי, כרגע לומדת תחום נוסף שאינו קשור לאמנות מתוך רצון למצוא אפיק מלחיץ פחות, אמנות מטבעה מאוד מלחיצה ותחרותית, הצורך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש, הצגת התוצרים שבאים מעמקי נפשך והעמדתם לביקורת הקהל היא משא כבד ובמקום מסויים מרגיש לי גם בלתי אפשרי עבור נפשי
אני מתוחה לפני כל תערוכה ברמה כזו שכל הבית מגוייס לכך, על חשבון אוכל שינה ובריאות נפשית
אני גם משקיעה על כל תערוכה סכומי עתק ולא אכפת לי שלא ארוויח, העיקר שיהיו מרוצים ושאשאר בראש הפירמידה
ישנה תערוכה שנתית קבועה שבה אני משתתפת ותמיד קוטפת את המקום הראשון
השנה החלטתי שאולי לא אשתתף בתערוכה
כבר הכנתי מס' תוצרים מדהימים וחבל לי מאוד לא להציגם לקהל
מאידך אני כן רוצה להצליח להניח שנה אחת, לתת למתחרים שלי לקטוף את המקום הראשון
להסכים לכך שהם יהיו בכותרות בשנה זו
אבל זה קשה לי!
קשה ברמה כזו שאני נכנסת לחדר האמבטיה ושואגת בלי קול כמו חיה ונושכת את הזרועות שלי עד זוב דם
קשה ברמה כזו שלעיתים בא לי לקפוץ מהגג ושהגולגולת שלי תתפצח, לא כדי להתאבד אלא על מנת שהכאב הנוראי והלא מוגדר בראשי יחלוף
אני בדילמה, לא יודעת מה לעשות
האם כן לגייס כוחות ולהישאר במקום הראשון ולהציג את התוצרים בתערוכה?
אני מרגישה שפיתחתי תלות לא הגיונית במקום הראשון ובצורך להיות לפני המתחרים
האם התגובות הקשות שלי נורמליות?
אני בטיפול כבר
שלום לך.
נדמה לי שהשאלה החשובה שעולה מדברייך אינה האם התגובות "נורמליות" אלא מדוע את חווה סבל משמעותי כל כך סביב הנושא. סביר להניח כי סבל בכזו עוצמה הוא דרכה של הנפש שלך לבטא או לספר תוכן נפשי מסוים אשר עדיין אינו מובן ומנוסח. על כן, הנקודה המשמעותית בעיני אינה האם להשתתף/לא להשתתף אלא האפשרות לעבד את הנושא בטיפול, ולהבין לאט לאט את משמעותו עבורך. ככל שהנושא יעובד, כך סביר להניח שעוצמת השפעתו עלייך תפחת.
ליטל
