שלום לך.

מחקתי את השאלה עצמה לאור השימוש בשמות פרטיים ובפירוט המאפשרים לזהות את חברותייך, אך מצ"ב תשובתי.

אני חושבת שהדרך לגשת לנושא היא לבחון קודם כל האם הרצון שחברתך תשתף ברגשותיה נובע מהצורך שלכ/ן בהתנהגות התואמת יותר את ה"סטנדרטים" החבריים שלכן עצמכן ומהרצון לקבל אישורים לאהבתה וקרבתה, או ממחשבה כנה כי היא זקוקה לעזרה. למשל, האם העובדה שאינה משתפת בעברה ובדיכאונות היא בעיה מבחינתה או מבחינתכן? מה הכוונה בניהול שיחה "כראוי" או "לא כראוי"?  בעיני מי ועבור מי? במילים אחרות, אני מציעה להתמקד לא במה שאתן חושבות שנכון עבורה, אלא במתן כבוד לצרכיה, למרחב שלה ולבחירותיה. יתכן וקרבה רבה יותר תתאפשר דווקא אם תרגיש פחות לחץ וסקרנות ויותר רצון להיות לצידה בדרך שמתאימה לה. בנוסף, אני מציעה לבחון מדוע אתן צריות לגשת אליה כ"שלישייה" המחזיקה בעמדה אחדותית מולה- האם זה לא יגרום לה רק לתחושה מבודדת יותר מולכן? אם יש משהו שאת מרגישה, מדוע לא לפנות אליה בעצמך, ולעסוק בקשר שלה איתך ולא בקשר שלה כחלק מ"חבורה"?

ליטל