שלום ליטל.
מודה לך על האוזן קשבת והעיצות הפרקטיות, ובעיקר על האמפטיה וההכלה שמורגשים היטב גם דרך האתר.
זוכרת ששיתפתי אותך שחברה שלי רצתה לבוא לטיפול אצל המטפלת שלי?וכשהתחננתי למטפלת שלא תעשה זאת, ענתה לי "שלא תעשה איתה דבר בלי דיבור איתי" מאוד נפגעתי אז מהתשובה שלה, וטענה שלא התכוונה לקבל אותה רק שתתקשר לברר אצלי כי לא תזכור את השם של חברה שלי.
הרגשתי שהיא מנסה לטייח אותי. וסתרה את עצמה. גם אמרה לי שהיא לא יכולה לרשום את השם של חברה שלי על המקרר. הרגשתי שאנחנו מתגוששות כמו ילדות ובאיזשהו שלב הפסקתי להעלות זאת בטיפול, כי היא רק רצתה להסביר לי מה לא היה בסדר בהתנהגות שלי.
בנוסף, כאמור, היא מטפלת בסיביטי והרגשתי שאני צריכה יותר הכלה, ולכן החלטתי לסיים. הסיום היה מגעיל. רוב הפגישה שתקנו. וכשכן דיברתי שיתפתי אותה בקושי שלי שאני חווה נטישה ושאני כועסת עליה שלא עזרה לי. יצויין שהבעיה שאיתה באתי לא נפתרה אפילו לא חלקית. והמטפלת בעיקר שתקה ואמרה שזה באמת קשה.
כואב לי על סיום של 3 שנים בטיפול, כשאני רוצה שיסתיים בטוב, והמטפלת מגיבה באלם.
דיברנו אח"כ בטלפון והרגשתי מותקפת ממנה. אמרתי לה שכואב לי מאוד הסיפור שקרה עם חברה שלי, שלא נתנה לי תחושת ביטחון ואכפתיות. היא אמרה לי שלא נכון לנו להיכנס לנושא הזה רגשית. רק להבין מה קרה שם.
מרגישה כ"כ מבולבלת.
מרגישה שהיא רק רוצה להוכיח לי שהיא צודקת ואני הבעיה.
האם בכזה מקרה עדיף לסיים בצורה כזאת?
כ"כ רוצה שנסגור קצוות בצורה יפה יותר, אבל זה נראה שהיא לא מוכנה לגשר, ורק רוצה להסביר לי במה אני לא בסדר...