משערת שנמאס מהפניות שלי.הרגשתי את זה בפעם האחרונה..אבל אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
בחודש האחרון התבטלו 2 פגישות ואז יום כיפור שביטל אחת והיום היא אמרה שגם בשבוע הבא היא לא תהיה.הציעה שנדבר בטלפון.
אני מרגישה זעם ועלבון בעוצמות פסיכיות.עד כדי כך שיצאתי מהפגישה ןרציתי להתאבד.לעשות תאונה או משהו.ואני לא מצליחה להירגע.
זה לא קורה לי בדכ במצבים האלה.ברור שקשה לי כשמתבטלות פגישות אבל זה יותר עצב וריקנות ולא הכעס והעלבון.
אני לא רוצה לדבר איתה אני רוצה להתנתק לכמה זמן לא להצטרך אותה
ואני מרגישה מטומטמת.כאילו התפיסה שלי את המציאות ביננו היא מעוותת ומדומיינת
אני לא יכולה לשאת את זה
מרגישה לבד בעולם
שלום לך.
אני מתארת לעצמי שאת יודעת ומבינה זאת, אבל הזעם שמתעורר, וההרסנות שבאה איתו, הם חלק מהחומר הטיפולי, מהחומר הנפשי המייסר איתו את מתמודדת. את מתארת בהודעותייך השונות מגוון תחושות, חוויות ורגשות אשר מתעוררים בקשר עם המטפלת ונדמה לי שכמעט ואי אפשר להתייחס אליהם במבודד זה מזה- אין אלא לחבר יחד, לשזור ולספר עוד ועוד, יותר ויותר לעומק, את החוויה הנפשית.
גם את זה את יודעת, אבל אזכיר את הסערות שצלחתן יחד ואת האפשרות לצמוח מהן, גם אם לאט ובכאב רב.
ליטל
