תודה כפולה ליטל.
תודה על ההפניה חזרה לטיפול ותודה שאת עושה את זה תוך מתן מקום מכבד לרגשותיי.
התהליך לא פשוט. יש רגעים של שבירה וקושי, יש רגעים של יאוש, אבל כשיש מטפלת שמצליחה להכיל את הכאב, הבלבול, הסערה והיאוש, לתת להם מקום, לא להיבהל, ובד בבד לתמוך להחזיק ולחזק, ובין השורות, בלי מילים, להחזיק את התקווה בשביל המטופל שעוד לא מסוגל להאמין בה, זה פשוט נותן כוח.
אני מקווה בשביל כל המטפלים שמוכנים ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, שהם מרגישים באמת בעומק איזו מתנה מלב ללב הם נותנים.
ממש מתנת חיים.
אגב, מניסיוני האישי שאני חווה על בשרי בהבדל בין שני הטיפולים,
בטיפול בטראומה מורכבת ממש קריטי שהמטפל יעבוד לפי הגישה של פסיכולוגית העצמי.
התיקוף האישור וההכרה הם קריטיים ממש במקרים של טראומה ממושכת בילדות. בגלל הפגיעה בבוחן המציאות.
המטופל זקוק לאימות ו"סדר" במציאות ממושכת לא נורמלית,
המטופל משווע להבנה של "נכון או לא נכון", "היה או לא היה", "אמת או שקר"
המטופל מבקש לשמוע לראשונה מאדם אחר (המטפל) את מה שהוא יודע בתוך ליבו.
ואם זה לא קורה, נדמה לי שבאופן בלתי נמנע המטפל מצטרף לטראומת ההכחשה, ומוסיף שמן למדורת ההאשמה העצמית והבלבול.
ובחווייתי האישית אלו הטראומות הקשות ביותר, הרבה יותר מהחוויות ה"אמיתיות" המזעזעות.
סתם ביקשתי לשתף.
תודה.