בתחילת המשבר הייתי בפאניקה.מוחלטת.פחדתי מאבדן בעיקר.והרגשתי חורבן.אסון.
גם היא עברה טלטלה,הרגשתי את זה בשיחות שלנו וזה הפחיד אותי עוד יותר.
פחדתי לאבד אותה.ושהיא אחרת.אחכ התרגלתי.וגם דיברנו.על הטלטלה של שתינו.
אני חושבת על זה כאילו שתינו היינו על אותו הר אוחזות ידיים ופתאום שתינו באותו זמן דרכנו על סלע שזז תחתינו ומעדנו והידיים ניתקו.ועכשיו שתינו מצאנו שוב סלע יציב לעמוד עליו והידיים שוב יכולות להחזיק זו את זו.

אבל התעייפתי.ומאז ערב החג אני שקועה באיזה עצב עמוק ומתקשה להתרומם.
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסחוב.
אני מרגישה פחד ממוות מצד אחד ורצון למות מצד שני.לא יודעת איך זה יכול להיות.אבל ככה זה..
כמו רצון לקחת את השליטה בידיי ולוותר מראש.ואני לא מדברת רק על מוות מקורונה.אלא על מוות בכלל.
אני מרגישה שאני נחנקת כבר למרות שיש לי את כל התנאים להחזיק מעמד.ויש כאלה שבמצב קשה משלי.אני יודעת..
אין לי כוח יותר.