שלום רב,
התקופה הזאת מטלטלת את כולם ללא ספק אולם אני כמישהי שסובלת מ C-PTSD מרגישה שהטלטלה חזקה מאיי פעם. השינויים החדים בטיפול, השינויים בעבודה, חוסר יציבות כלכלית ועוד והגרוע מכל הוא שלא משנה עם מי אני מדברת כולם כל הזמן אומרים: "לא נורא, יש אנשים במצב יותר גרוע ממך". בא לי לתת אגרוף לקיר כשאני שומעת את המשפט הזה! מי קובע של מי המצב יותר גרוע? ולמה אנשים לא יכולים פשוט להקשיב ולקבל את המצוקה של האחר באותה נקודת זמן?
אני מיואשת מכל המצב המבלבל והמטלטל הזה וחסרת אונים.
איך אדע שאני "לא מגזימה" עם התחושות שלי?
תודה
שלום לך.
ראשית, המצב הנוכחי אכן קשה וטבעי שהוא מהווה טריגר לתחושות וקשיים הקיימים ממילא. במובן זה, אני חושבת ש"הגזמה" אינה רלוונטית וכך גם ההשוואה לאנשים אחרים. כל אחד ועולמו הפנימי על מה שמתעורר בו, ועולם פנימי זה אכן יכול להיות מייסר וקשה מאוד וחבל שאינך מקבלת תוקף והכרה בכך. זה מכעיס ומקשה. לכן, אני חושבת שמה שרלוונטי כרגע הוא לנסות ולראות איך את עצמך יכולה להתייחס ברצינות הראויה למצוקה שלך ולפעול להקלה על עצמך: לברור את האנשים אשר יכולים להציע לך תמיכה איכותית ומתאימה ולהתמקד בשיתוף שלהם, לבנות שגרה טובה ופעילה עד כמה שאפשר ולהתמיד בתוך המגבלות בקשרים הטיפוליים. ובעיקר, לזכור עם כל הקושי הכרוך בכך שגם התקופה הקשה הזאת תעבור, ולאט לאט יהיה קל יותר להתחבר מחדש להיבטי החיים המקדמים והמרגיעים.
ליטל
