שוב אני..ושוב...ושוב...
ה"פגישות" הטלפוניות מכאיבות לי.
אני ממש רוצה לראות אותה אבל הוידאו מרתיע אותי.
אני מחכה כל פעם לשיחות איתה, כמובן.אבל זה מכאיב לי.גם לפניהן וגם אחריהן.
אני מתפקדת די בסדר בבית עם הילדים וכו.אבל מבפנים אני מפוחדת ועצובה.
ואני זקוקה לה.
ואני מפחדת שההיזדקקות שלי,(שגם בימים רגילים קיימת) תעייף ותישחק אותה.
אני מפחדת שכשהסיוט הזה ייגמר ונחזור להיפגש נמצא רק חורבות מהטיפול והקשר שלנו.
אני יודעת שגם היא מוטרדת ואינה כרגיל בתקופה זו.אני שומעת את זה כשאנחנו מדברות.
נדמה כאילו השיחות שונות לא רק באמצעי..
ואני תוהה איך בכלל היא יכולה לסבול גם אותי.את הפחדים שלי.את ה"היצמדות" שלי אליה.
אפילו כשאני כותבת כאן יש לי רגשות אשמה..מרגישה שאני מנג'סת.

אני אומרת לה הכל.מדברת איתה על הכל..אבל זה לא עוזר לי.


(רוצה להדגיש שאני לא בדיכאון.רק מאד עצובה)