אני רוצה להיות בסדר ושזה לא ישפיע עליי
אבל זה גורם לי לרצות לעזוב הכל
אני נמצאת באיזה סדנה של שיקום תעסוקתי עכשיו והיינו אמורות להיפגש בסוף היום ועכשיו בא לי לקום וללכת מכאן הביתה
וללכת לישון
אני מרגישה שאני צריכה להתרחק ממנה לא לכתוב לה ולהתנתק לגמרי עד שניפגש
אני לא יודעת איך להגן על עצמי מזה
אני רוצה לברוח ואני לא יכולה
שלום לך.
ראשית, אני יכולה רק לשער שהכל בסדר ושכמו רבים מאתנו המטפלת שלך סופגת את מחלות וצינוני החורף, אבל אני יכולה לדמיין גם כיצד היסטוריית האובדנים שאת עצמך חווית מעלה את סף הרגישות לנושא. אני מקווה ומאחלת שהיא תחלים בקרוב, ותוכלו לחזור לרצף יציב יותר.
לצד זאת, אני שומעת כיצד ההיעדרות מפגישה באופן חזק ומכאיב, ללא הכנה מוקדמת, עם אפשרות האובדן ועם השאלה כיצד להתמודד איתו. איך לשאת יחד גם את האהבה וגם את האפשרות ל"נטישה" ואובדן. איך לא לצלול לאימת האובדן אבל גם לא להתנתק, לסגור הכל. ואיך לשאת את הנתק הפתאומי ברצף של החזקה ועטיפה. בוודאי תדברו על כך, ואת ודאי יודעת כמה שיח על היבטים כאלו פותח ומרחיב הבנות אבל בינתיים אני מבינה כמה זה קשה. מקווה שבקרוב מאוד זה יהיה מאחורייך.
ליטל
