שלום לך.

אני שומעת בדברייך גם את ההבנה הרציונלית כי מונחים של "הצלחה" ו"כישלון" אינם המונחים ה"הוגנים" לדיון במשבר נפשי והתאוששות ממנו, אך גם את הנימה הביקורתית, המתקיפה את הזמן, הקצב, הדרך לה נפשך נדרשת במקום המכאיב והעמוק בו את נמצאת. חבל על כך. אני יכולה לדמיין כמה המתקפות האלו מעמיסות ומקשות על דרך שהיא קשה ממילא. שנה היא זמן ממושך בחוויה ובהיבטים מסוימים של מציאות, אך במונחים של דרך שעל הנפש להשלים זהו לא פרק ארוך כל כך ובמובן זה, הלוואי שלא היית כועסת על עצמך כל כך.

באותו אופן אני חושבת על הצורך בעטיפה הטיפולית. לפעמים כדי לשקם מבנים והיבטים נפשיים אין מה לעשות אלא לחזור לקשר אחר, מיטיב, בו אפשר לבסס מחדש מה שנפגע או לא נבנה בהתפתחותה מקורית. במקומות אלו מה שנראה לפעמים כנסיגה תלותית הוא דווקא התקדמות עצומה לאזור חוויה אחר, שלא היה נגיש וידוע קודם לכן ובמובן זה, ההישענות היא אומץ והישג מרשימים. אולי גם כאן המונחים של "הצלחה" ו"הישג" הם לא הטובים והמדויקים ביותר שיכולים להיות, אך כך אני חושבת עליהם במקומות אלו, ומקווה גם בשבילך שתצליחי גם כן לחוות אותם כך ולא כדבר מה ילדותי, תלותי או חלש. 

אני מניחה שהדברים האלו מדוברים ומעובדים גם בטיפול שלך, אך בכל זאת מרגישה צורך לומר ולהציע שלא תפסיקי להביא את החוויות וההתלבטויות האלו לטיפול, מאחר והן נוגעות בהיבטים עמוקים ומשמעותיים. שלאט לאט יצטרפו לדרך הארוכה והחשובה שאת עושה.

ליטל