אני עייפה אני באמת עייפה
כבר ימים רבים שזה בסדר דברים ככ השתפרו ואני אפילו מרגישה יציבות פנימית כזו..שכבר הרבה שנים לא הרגשתי.
אבל לפעמים כמו היום משתלט עצב כבד וסמיך שאין שום סיבה שיופיע אבל הוא בא ואני לא יכולה לו ואז אני מרגישה שרק היא תוכל לעשות שזה יעבור ורק אם היא תהיה כל הזמן כל יום רק אז זה לא יקרה לי
ואני מרגישה רע עם עצמי על זה שאני מרגישה ככה וזה גם מפחיד אותי
עכשיו בשעות האחרונות זה הפך לאימה של ממש! ואני מנסה לשמור על עצמי אסופה ולתפקד
אין בזה חדש..אני מכירה את זה מאז גיל הנעורים...
ובילדות זה הופנה כלפי אמא שלי הייתי חייבת שהיא תהיה פיזית לידי
מוצאי השבת תמיד היה מועד לפורענות
מילדות אני זוכרת את עצמי עצובה ומבועתת.תמיד הביא איתו מחשבות על מוות ופרידה.
אני כותבת לך ומנסה להגיד כל דבר שיסביר לך בצורה מובנת ומסודרת
אבל בתוכי עכשיו יש כמו התפרצות של הר געש
וקשה מאד להכיל את זה
זה מטומטם אבל אני חושבת אם היא רק הייתה פה והייתי יכולה סתם לשבת לידה ולקרוא או משהו כשהיא מקפלת כביסה...כמו עם אמא..
ושהיא תהיה תמיד זמינה כי איתה לא יכול לקרות רע
שלום לך.
קודם כל, אני שמחה לשמוע על השיפור, ועל כך שאת יכולה לראות ולהרגיש אותו גם ברגעים כאלו של עצב.
זה חשוב.
את מתארת באופן נוגע ללב את הכמיהה הטבעית והפשוטה להיות שמורה, מוגנת ובטוחה ואת האופן בו הכמיהה הזו קשורה לנוכחותו של אדם קרוב ויקר. אני יכולה רק לשער שהעובדה שאת מרגישה כך בטיפול, גם אם כרגע התחושה מסבה גם כאב, היא צעד חיובי שיאפשר לבסס בנפשך את הנוכחות החיובית והתומכת. אני בטוחה שיש פער עצום בין המילים לבין ההתפרצות ההר-געשית שבתוכך, ושקשה לשאת את העוצמות האלו, אבל מאמינה גם שהעובדה שאת נותנת לעצמך להרגיש את הדברים במלואם אינה לחינם אלא נושאת פירות כחלק מהתהליך הטיפולי. שלאט לאט לא תזדקקי כל כך לנוכחות הפיסית המיידית, אלא שעצם הקשר יהיה מקור לנחמה ורגיעה.
כמו תמיד, אני שומעת ומעריכה את המאבק ואת הכוחות שלך.
ליטל
.jpeg)
