לא רוצה זוגיות. לא רוצה. לא רוצה.
בכעס רב אני אומר את המילים האלו.
מתעצבן כשאני צריך לבחור להיות כמו כולם, בזוגיות , מאושר , משרה בכירה , חתונה ילדים ... זה היעד הסופי?
אז לא רוצה. החופש האישי שלי קודם למשרה בחברה גדולה, לזוגיות או הבאת ילדים. למה זה נראה לאנשים לא נורמלי לא לרצות את הדברים האלו ? שהם טבעיים אצל רוב בני האדם אבל אצלי לא. לפחות לא כרגע. אז אני פגום? אני לא בסדר? אני אשם במשהו על כך שהרצונות שלי לא מתיישרים עם החברה או עם הטבע?
מרגיש לא בסדר לרצות דברים אחרים שונים מהציפיות המקובלות וזה מייסר מאוד. מה אני מפספס כאן? אני לא אמור להיות נאמן לעצמי ולתחושות שלי?! התחושה היא שהסביבה הקרובה כל הזמן מנסה לשנות אותך במקום להניח לך להיות כפי שאתה.
נמאס לי.
שלום אייל.
אנחנו אכן חיים בסביבה חברתית לוחצת ומאוד לא מאפשרת בה לא קל לבחור אורח חיים שונה מהמצופה. במובן זה, אני יכולה להבין את התסכול והמצוקה. מאחר ונשמע שאתה סובל מההתנגשות הקשה בין מה שאתה מרגיש שנכון לך לבין סביבתך, אני חושבת שיש שני כיוונים שיכולים לסייע. כיוון אחד הוא פנייה לטיפול בו תוכל לקבל תמיכה ולחזק את היכולת להתמודד עם הלחצים הסביבתיים. במקביל, כדאי אולי לפנות ולהרחיב את המעגל החברתי בקהילות של אנשים אשר חווים תחושות דומות (למשל, קהילת אל-הוריים). השתלבות בקהילות אלו יכולה לחזק את תחושת הלגיטימציה הפנימית של בחירותיך ובכך להקל על ההתמודדות.
ליטל
