היי...
רוצה ולא יכולה. אני טורחת ומגיעה למפגשים. רוצה לדבר ולספר, אך המילים לא יוצאות. אני לא מצליחה לאמר את שבאמת רציתי. אפילו לא אמרתי לו למה אני באמת שם. למה אני טורחת וממשיכה להגיע , למרות הקושי.
אני מנסה לברר עם עצמי למה כל כך קשה לי? מרגישה כל כך מטופשת על בזבוז הזמן, על הטירחה. כועסת על עצמי שלא באמת מדברת על הדברים האמיתיים אלא רק על השולי והתפל. אני 4 חודשים בטיפול ועדיין לא חשה בנוח שם. מאוד לחוצה ומתוחה במפגשים. לעיתים לא מבינה מדוע אני שם בכלל וחשה רע עם עובדת הזדקקותי לסיוע. אציין כי לאחרונה הוא מאוד משתדל שאחוש בנוח במפגשים וניכר שזה חשוב לו שאחוש בנוח. אך עדיין המתח בי לא מרפה. ואני ממש לא יודעת מה אוכל לעשות על מנת להאיץ את התהליך וכן לשתף אותו בקשיים האמיתיים שלי.
תודה...
שלום טליה.
אני מבינה את התסכול שלך, ואת הצער על הפער בין מה שקיווית שיהיה בטיפול לבין מה שקורה בפועל. לצד זאת, אני חושבת שלא כדאי להיבהל ולכעוס על עצמך כל כך. מטופלים מביאים לטיפול לא רק "נושאים" אלא גם- ובעיקר- את עצמם ואת דפוסי הקשר שלהם. נשמע שזה מה שאת עושה. מביאה לטיפול את הקושי להתמסר, להיחשף, ליכנס לאינטימיות. במובן הזה, אני לא חושבת שיש טעם או צורך להאיץ אלא להיפך- כדאי להרפות ופשוט להתבונן ולנסות להבין את מה שקורה לך דרך שיחה עם המטפל על התחושות שתיארת כאן ועל תחושות נוספות שבוודאי עולות בטיפול. אני יכולה לדמיין שזה מתסכל ושהיית רוצה כבר לצלול לנושאים שמעסיקים אותך אבל אני משערת שמה שקורה כרגע הוא חלק מהותי לא פחות ויכול להפוך למוקד עבודה ושינוי נפשי כל עוד תוכלו להתבונן בו יחד בטיפול.
ליטל
.jpg)
