צוות בטיפולנט
סימביוזה ביולוגית היא מצב בו שני אורגניזמים אינם מסוגלים לשרוד זה ללא זה. בפועל, גם אהבה אנושית יכולה להחוות באופן דומה – אינדבידואל שאיננו מסוגל להתקיים ללא בן זוגו. אוהבים סימביוטיים מסוג זה חווים מיזוג פסיכולוגי ולעיתים נראה כי אינם זקוקים לאיש או לכל דבר אחר זולת עצמם. באופן בסיסי, רגשות אלו נורמליים לאהבה הרומנטית ועשויים לבטא נטייה ביולוגית מוקדמת המסייעת לשימור הזוגיות ולקידום ההתרבות. במסגרת יחסי התשוקה של הקשר המוקדם, בני זוג הופכים מראה (mirror) זה עבור זה. למעשה, אחד הקשיים המתעוררים לעיתים קרובות בנישואים הוא ההתמודדות עם הירידה הבלתי נמנעת בתשוקה לאורך הזמן. ירידה זו כרוכה בהתנפצות הבועה הסימביוטית ולכן מובילה לא פעם לפרידה. עם זאת, יחסי נישואים המנסים לשמר את הסימביוזה לתקופות ממושכות, בכל מחיר, מקריבים בפועל את הגדילה והאינדיבידואציה הנדרשת לכל אחד מבני הזוג. בני הזוג נותרים לכודים במעין גיל התבגרות נצחי, תוך שהקשר הזוגי מעוכב או קופא מבלי שבני הזוג מצליחים לבסס נפרדות לצד הזוגיות.
אף על פי שאהבה סימביוטית מקושרת לתקופת הנעורים, ההתבגרות עשויה שלא להפחית את הכמיהה אליה. תשוקה רומנטית היא מרגשת ואף ממכרת, וניתן להשוותה לתקשורת האקסטטית של תינוק עם אמו המאופיינת בקשר עין אינטנסיבי ובחייכנות הדדית. ילדים אשר חוו חסך בחוויה זו, אותה ניתן אף להמשיג במונחי זולתעצמי, עשויים להישאר עם כמיהה אינטנסיבית לאהבה אשר תפצה ותרפא פצעים אלו. במאמר משנת 1981, הציעו Kohut & Wolf כי אינדיבידואלים בעלי "רעב-מראה" (mirror-hungry) מתקשים לשמר זוגיות יציבה לאורך זמן. הם ממהרים להחליף את בני הזוג הישנים בבני זוג חדשים, איתם הם יכולים ליצור סימביוזה מחודשת. כפי שויניקוט תיאר, היכולת להיות לבד קשורה בהפנמת אובייקט טוב. בהיעדר התקשרות טובה והפנמה מתאימה, נפרדות עשויה להיחוות כחלל ריק, תוך שהתקשרות סימביוטית הופכת מעין מנגנון הגנה מועיל הנחווה הכרחי. כך, בעוד שנישואים בוגרים מהווים שותפות, בני הזוג הסימביוטיים נאחזים זה בזה ב"חיבוק ממית", שתוצאתו הרסנית על פי רוב ליחסי האהבה.
בעוד שבשנות הנישואים הראשונות מיזוג פסיכולוגי מסוים עשוי להתקיים, עם הזמן נצפה לראות התגבשות של הכרה בשונות בין בני הזוג, ואפילו הכרה בזרותו של בן הזוג בהיבטים מסוימים. כלומר, מתבססת הכרה בכך שהנישואים אינם יכולים לענות על הצרכים הסימביוטיים באופן מלא. קבלת נפרדות מסוג זה מלווה באבל, והכמיהה להשיג מחדש את האיחוד הסימביוטי יכולה להתבטא בתחושת אכזבה מהפרטנר אשר מתגלה לפתע כפחות טוב מכפי שנתפס עד כה.יחסים ארוכי טווח בריאים, מאופיינים ביכולת ליצירה מחודשת של רומנטיקה ואידיאליזציה בגרסה מתונה יותר לאחר שבר זה. ההכרה באחרות מביאה איתה ויתור על המשאלה לענות זה על צורכי זה באופן מלא, והיא מוחלפת בשימוש באמפתיה כאמצעי למענה לצרכי האחר. כלומר, אם היכולת לענות על צרכים הדדיים עד שלב ההתפכחות נשענה על דמיון והסכמה בין בני הזוג, הכרה בנפרדות תביא עמה נסיון למענה על צרכים מתוך מאמץ אמפתי כלפי הפרטנר והתגמשות. קונפליקטים, אשר נחוו קודם לכן כאיום ליחסים הסימביוטיים, מתחילים להיתפס כנורמליים וכנתונים לפתרון באמצעות משא ומתן. לעומת זאת, כאשר קשר זוגי ארוך-טווח נותר סימביוטי, הזמן והנסיבות לרוב חותרים נגד היציבות וטלטלות קשות נוצרות כאשר אחד מבני הזוג מתחיל להזדקק לאינדיבידואליות, באופן שאינו מסונכרן עם צרכי בן הזוג.
אחת ההתמודדויות אשר עשויות להוביל לקרע דרמטי בין בני זוג הנמצאים ביחסים סימביוטיים, היא הדיון סביב הרחבת התא המשפחתי. למעשה, עבור זוגות סימביוטיים, הולדת ילד הוא אחד הגורמים הקשים ביותר אשר מסמנים את סיום המיזוג הסימביוטי בין בני הזוג. בתיאור המקרה אותו מביא פריס בשלב זה במאמר, התמודדות זו אף הובילה לפירוקה של זוגיות יציבה וממושכת בת 12 שנות נישואים.
בני הזוג בתיאור המקרה הגיעו שניהם ממשפחות אשר חוו קשיים – האישה הייתה בת להורים אלכוהוליסטיים, והבעל חווה גירושים סבוכים של הוריו. השניים נפגשו כסטודנטיים וחוו תחושה מיידית של זהות ברוב התחומים. שניהם היו אטרקטיביים ביותר מבחינה חיצונית וחשו מידה מסוימת של עליונות ביחס למרבית האנשים האחרים. הם אף נהנו לטייל יחד בקניונים תוך שנהגו ללעוד לסחורה בחנויות. שניהם התמסדו מבחינה תעסוקתית רק זמן רב אחרי תקופת הלימודים, לאחר שיצאו לטיולים משותפים רבים מסביב לעולם.
בני הזוג חוו את הקשר ביניהם כמיוחד במינו, דבר אשר הפך את ההתמודדות וההתייחסות לקונפליקטים לכמעט מיותרת – הרי את הקשר המיוחד היה שווה לשמר בכל מחיר. כאשר קונפליקטים מסוימים צצו בכל זאת, הבעל היה נוהג להיעלם לסוף שבוע עם פרטנרית אחרת, והאישה, שחשה כי הדבר אינו מהווה איום של ממש לקשר הזוגי ביניהם, הייתה נוהגת להתעלם.
בשלב מסוים, כאשר הבעל הרגיש צורך להתמסד ולהתקדם (להתבסס מבחינה קרייריסטית, לרכוש דירה ובעיקר להביא ילד), האישה התנגדה נחרצות. לאחר מספר עימותים סוערים סביב הנושא, הבעל עזב את הבית לטובת בת זוג אחרת, מה שגם הביא אותו לפנות לטיפול. בת הזוג החדשה הייתה אישה מעשית והיה ברור כי היא מצפה ממנו לעבוד קשה ועם הזמן גם להביא איתה ילדים לעולם. בעוד אשתו לשעבר האשימה אותו בהרס של "אהבה קדושה" וייחודית, הוא החל להבין כי אינו רוצה לחוש עוד נעלה ומורם מעם, אלא ליהנות מהנאות החיים הפשוטות כמו צפייה בטלוויזיה במיטה. רצון זה, עמד בניגוד מוחלט לתפיסה ולטעם האליטיסטיים אשר אפיינו את הזוגיות הקודמת שלו. היה נראה כי הזוגיות החדשה אליה נכנס, אפשרה לו לחקור צדדים חדשים באישיותו ולחקור צרכים נפשיים אחרים שלא התאפשרו בקשר הקודם.
באמצעות דוגמה זו, פריס מבקש להמחיש כיצד שני אינדיבידואלים עם חסכים ניסו למצוא כל אחד באחר את מה שהיה חסר להם בילדות. בפועל, לאורך זמן, גילו כי את מה שנתנו אחד לשנייה לא יכלו לחלוק עם ילדים ממשיים משלהם, והקשר הזוגי קפא על שמריו ונתקע. על אף השוני הרב ביניהם, הם חוו עצמם ממוזגים במשך שנים רבות, מה שהותיר את המתחים הבלתי מדוברים ביניהם "בלתי נראים". הרצון למעבר לשלב המשפחתי הבא עימת אותם עם השוני ביניהם באופן שלא ניתן היה לגישור.
ο דמות המראה – אשליית המתוק והנורא אצל לאקאן
ο הפרט, הזוג והמשפחה בהליך הגירושין: סקירת יום עיון
ο מטפורות כגשר להכרה הדדית בטיפול זוגי פסיכואנליטי
על פי תיאוריית ההתפתחות בשלבים של אריקסון, אחת מן המשימות של שלב הבגרות היא פריון ובניית חיים של יצירתיות והגשמה, דרך הורות, קריירה או הישגי חיים אחרים. בכל אחת מן הדרכים הללו, האדם נדרש לנוע מנרקיסיזם ועיסוק בעצמי, המתאימים לשלב הנעורים, אל עבר השקעה בתפקיד חברתי בוגר ובאחרים משמעותיים. גם ההכרה בהיותנו בני תמותה, המתבססת בבגרות, מנותבת לרוב אל עבר השקעה יצירתית באחרים או בתפקיד חברתי אשר מאפשרים הישרדות סימבולית של העצמי. לפיכך, ביחסים זוגיים ארוכי טווח או בנישואים, על כל אינדיבידואל למצוא את יצירתיותו באופן נפרד ועל האהבה הסימביוטית להסתיים כדי שכל אחד מבני הזוג יוכל לכונן פריון והגשמה משלו.
כאשר בני הזוג מנסים להשתלט זה על האינדיבידואליות של זה, עלולים להיווצר קונפליקטים וקרעים חריפים במערכת הזוגית. מצב זה כונה על ידי גולד "צרות עין התפתחותית", ובתיאור המקרה הבא אשר מביא פריס במאמר, הוא מנסה להדגים מצב בו נישואים סימביוטיים אינם יכולים להכיל את התקדמותם של הפרטנרים כאינדיבידואלים עצמאיים.
אשת מקצוע בשנות ה-30 לחייה פנתה לטיפול על רקע דיכאון ופרידה זוגית שהתרחשה לאחר שבע שנות נישואים. בני הזוג היו מהפכנים בשנות ה-60 וחוו עצמם כ"תאומי נפש" לאורך שנות הזוגיות הראשונות. בפועל, נרטיב זה התעלם מהבדלים מהותיים ברקע המשפחתי ממנו בא כל אחד מבני הזוג. בעוד הוא היה בן למשפחה אנגלו-סקסית, היא הייתה בת ליהודים ניצולי שואה. עם זאת, הוריהם של שני בני הזוג סבלו מבעיות רפואיות משמעותיות בילדותם, כך ששניהם היו ילדים שגידלו את עצמם בכוחות עצמם.
נקודת המשבר הזוגית הייתה, ככל הנראה, הפיצול במסלולי הקריירה של השניים. האישה סיימה דוקטורט והייתה מעורבת בפעילות אקדמית ענפה אשר הביאה אותה לקבלת משרה אקדמית קבועה ומרשימה. בעלה, לעומת זאת, נותר מורה בתיכון אשר לא פרסם דבר מלבד עלונים פוליטיים. על אף ששניהם המשיכו לעסוק בפעילות פוליטית, האישה הפכה לכוח המניע גם בתחום זה ונראה כי הלך ונפתח פער בין השניים. בתגובה לכך, הבעל פנה למספר רומנים עם נשים אחרות. על אף ניסיונותיה להתעלם מן הבגידות, עם הזמן רומנים אלו הפכו משפילים ופוגעים מכדי שתהיה מוכנה לשאת אותם. האישה סיימה את הקשר הזוגי, וזמן קצר לאחר מכן יצרה קשר זוגי חדש.
פריס מסכם את המאמר ומציין כי בשני תיאורי המקרה היחסים הזוגיים נתפסו כמסגרת אשר אמורה למלא צרכים סימביוטיים, אך בפועל הובילה להתפכחות קשה ולאקטינג-אאוט המכוון להענשת בן הזוג וליצירת מיזוג מחודש. בשני המקרים הקשר הסתיים כאשר אחד מבני הזוג ביקש לגדול בתחום אשר נחשב מחוץ לטריטוריה של הקשר הזוגי, ובכך הפך את הסימביוזה למכשול. מתוך התבוננות במקרים אלו ובמצבים סימביוטיים נוספים, פריס מציע כי ניתן להמשיל את היחסים הזוגיים ארוכי הטווח לגיל ההתבגרות – דרך רעיון האינדיבידואציה. לדבריו, כפי שבגיל ההתבגרות המתבגר חווה התפכחות ביחס לדמויות ההוריות אשר היו נערצות בגילאים צעירים יותר, המובילה אותה להתמקם מולם מחדש, כך גם בני הזוג נאלצים להתמודד עם תהליך של התפכחות בנקודה בה האידיאליזציה הסימביוטית נשברת, ובה עליהם למצוא התמקמות חדשה. בתהליך ההתבגרות הבריא, דה-ולואציה מסוימת של ההורה מספיקה בכדי לאפשר נפרדות, כאשר לאחר זמן מסוים מתפתח קשר בוגר ובריא יותר כלפי ההורה. בנישואים, ההתפכחות מהסימביוזה עשויה גם היא להביא לביסוס קשר בריא ובשל יותר, אך אם לא תצליח להתבסס התמקמות חדשה מיטיבה, היא עשויה להוביל לפרידה מרירה ומכאיבה.
Paris, J. (1991). The deathly embrace: the fate of symbiosis in marriage. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, 19(2), 316-320
