מיכל וימר ועידית אהל
המאמר "חכה רוחנית" משרטט מסע נפשי ואתי של התמודדות עם טראומת אירועי השבעה באוקטובר, דרך סיפורה האישי של עידית אהל, אימו של אלון אהל שנחטף ושב מהשבי. הטקסט משלב עדות אישית עם ניתוח פסיכואנליטי לאקאניאני, ובוחן כיצד ניתן לכונן סובייקטיביות פעילה בתוך מציאות של חוסר אונים קיצוני. לב המאמר עוסק במושג "החכה הרוחנית" – מערך של פרקטיקות יצירה ובחירות ניסוח, המשמשים ביחד כמעין קשירה מחדש של ממדי החיים שנפרמו. דרך מושגים כמו "טראומה בהיפוך" וסובלימציה דרך אמנות, מודגם במאמר כיצד הפעולה האתית והיצירתית מאפשרת לחיות לצד ה"חור" שנפער במבנה הנפשי, ולהפוך את השבר מצלקת משתקת למרחב של צמיחה, קהילתיות ותקווה פעילה.
המאמר נכתב בשיתוף פעולה עם עידית, והתאפשר מתוך שיח ומחשבה משותפים על עצם כתיבת ופרסום המאמר ועל ההיבטים הספציפיים שמובאים בו. האפשרות לשתף חלק מתכני הפגישות המשותפות במאמר לא הייתה מובנת מאליה. דווקא משום שמדובר באישה שחוותה טראומה קיצונית, עלתה בינינו השאלה האם ואיך נכון להעביר חלק מן החוויות, המחשבות והתובנות שהתפתחו במסגרת הפגישות שלנו אל המרחב הציבורי, ובאיזה אופן ניתן לעשות זאת תוך שמירה על הפרטיות ועל המרחב האישי של עידית.
מתוך כך, ההחלטה לכתוב את המאמר התקבלה עבורי מתוך מחשבה מעמיקה ומתמשכת. עלו בי מחשבות ושאלות אשר נוגעות למשמעות האפשרית של חשיפה כזו עבור עידית, ביניהן האם חשיפה של חלקים מן ההתמודדות האישית שלה עלולה להיות קשה עבורה, האם עצם המעבר מן המרחב הפרטי שבו התפתחו הדברים אל המרחב הציבורי עשוי לשנות משהו באופן שבו היא מחזיקה את סיפורה, והאם הכתיבה עלולה ליצור עומס או משמעות נוספת שלא ביקשה לעצמה.
לכן, היה חשוב לי שהמאמר ייכתב מתוך תהליך שבו היא עצמה מנסחת מה היא מבקשת להביא, ומה היא מבקשת להשאיר מחוץ למאמר. זאת, תוך שמירה על גבולות ברורים של פרטיות וסודיות, ווידוא שכל דבר המובא במאמר נעשה מתוך הסכמה מודעת ומתמשכת. עם הזמן, הדברים התבהרו גם מתוך הדרך שבה עידית עצמה החלה לדבר עליהם במרחבים נוספים. התכנים קיבלו בהדרגה מקום בשיח שלה עם העולם, בין היתר דרך ראיונות והשתתפות בפודקאסטים, שבהם בחרה לספר על חלקים מההתמודדות שלה ולנסח בעצמה את המסרים שחשוב לה להעביר.
ההתפתחות הזו אפשרה גם לנו לדייק בהדרגה את גבולות המאמר, ולראות ביחד מה כבר הפך לחלק מן הסיפור שהיא בוחרת לספר בפומבי, מה נשאר במרחב הפרטי, ואילו פרטים אינם נחוצים כחלק מהמאמר. כך, הכתיבה לא נבנתה מתוך ניסיון לחשוף את הסיפור האישי שלה, אלא מתוך תהליך הדרגתי של בירור והסכמה לגבי החומרים שהיא עצמה ביקשה להביא אל העולם. ככל שהתקדמנו בכתיבה גם הניסוח נעשה מדויק יותר, והיכולת להבחין בין החוויה האישית של עידית לבין הדברים שהיא מבקשת להציע לאחרים הלכה והתחדדה.
מתוך שיקולים אלו, נדרש מאיתנו בעת השיח על כתיבת המאמר ובעת כתיבתו בפועל תהליך של חשיבה משותפת: מה נכון להביא אל המאמר, באיזה אופן ולשם מה. היה לעידית חשוב שהמאמר יתבונן בדיעבד באופן שבו היא עצמה פעלה, נתנה משמעות לחוויותיה ויצרה לעצמה עמדות ועוגנים בתוך מציאות מורכבת של משבר קיצוני. מתוך כך, עידית התמקדה בהבאת סיפור התמודדותה האישי, אליו מצטרף בהמשך המאמר הניתוח הפסיכואנליטי שלו. המאמר אינו חושף תכנים אינטימיים, אלא מביא נקודות שעידית עצמה ביקשה לעבד, לנסח ולהוציא אל העולם.
לאורך הדרך גילינו עידית ואני שעצם הכתיבה והניסיון לתת צורה למה שאירע באמצעות מילים ומושגים, יצרו עבורה מעין "חכה רוחנית" נוספת, שבאמצעותה ביקשה להבין את עצמה ואת מה שעברה. בהמשך מצאה עידית קשרים בין תהליך הכתיבה לבין הדרך הבודהיסטית שבה היא הולכת מזה שנים. כך התברר שגם כתיבת המאמר היא חלק מאותה תנועה של יצירה, משמעות ונתינה.
כפי שעידית ניסחה זאת: "הכתיבה מאפשרת לסיפור להמשיך לנוע, להמשיך להיכתב ולא להיאחז במה שהיה. מבחינתי זה ניסיון להפוך את ההתמודדות לידע, לשפה ולתרומה לאחרים, ובכך להמשיך לנוע קדימה ולבחור". "החכה הרוחנית", שהייתה בתחילה מטאפורה לתיאור פעולותיה של עידית ביחס לאלון, הפכה בהדרגה למושג שעזר לנו להבין את הדרך שבה היא משיבה לעצמה עמדה, משמעות ויכולת לפעול בעולם.
"דגים לא יכולתי לתת לו," אומרת לי עידית אהל באחת הפגישות שלנו, "אז בניתי לו חכה רוחנית." המשפט הזה, נשאר תלוי בינינו הרבה אחרי סיום הפגישה. אמנם יש בו חוסר אונים מסוים, אך בה בעת יש בו גם כיוון לפעולה. להמציא מחוות קטנות, דימויים, מילים, משהו להיאחז בו כשנדמה שהכל מתפרק מסביב. משפט זה מהווה את הבסיס ממנו נוצר בטיפול מושג "החכה הרוחנית", אותו נפגוש בהרחבה בהמשך.
עידית ואני הכרנו עוד לפני השבעה באוקטובר. כשפרץ אותו יום נורא והמציאות התהפכה, עלה בטיפול צורך עמוק לנסח את הבלתי ניתן לניסוח. למצוא דרך לדבר על מה שקשה להכיל. לאחר שאלון שב מהשבי בעזה, ניתנה לנו האפשרות גם לעצור לרגע ולהסתכל לאחור על הדרך. שנתיים של טלטלה, כאב, משברים וגם נקודות אור.
לצד הרגעים שבהם 'החכה הרוחנית' העניקה אחיזה, היו גם רגעים שבהם המציאות הכתה בעוצמה, והפרקטיקות נותרו חסרות אונים מול המהמורות הנפשיות. דווקא רגעי הקריסה הללו הבהירו כי ה'חכה' אינה מנגנון קסם האוטם את הכאב, אלא ניסיון מתמשך לרקום משמעות לצד השבר הבלתי ניתן לסגירה. במאמר הזה אנו מבקשות לפרוש לא רק את רגעי השבר (והיו הרבה כאלה לאורך הדרך), אלא בעיקר את מה שפתח נתיב כלשהו להמשיך, ולכן מובא במאמר מיקוד מכוון ברגעים אלו. משאלת ליבה של עידית שהובילה למלאכת הכתיבה הזו הייתה ש"אולי זה יפגוש קוראים אחרים ברגעים שבהם דרוש קצה חוט להיאחז בו".
בשבעה באוקטובר התחיל הניסיון של עידית לארגן את המציאות מחדש. ניסיון זה כלל כמה החלטות נחושות, ביניהן להעביר מדיטציה מדי יום בתשע בערב וליצור אמנות. תמיד קו, צבע וצורה פגשו אצל עידית שפה ומילים. ניסינו יחד להבין כיצד האמנות והמילים מאפשרות להחזיק את הבלתי ניתן לתפיסה, מתי הן תופרות משהו מעל מציאות בלתי ניתנת לאילוף.
עידית מגיעה אל הפגישות לא רק כאמא של אלון שהוחזק בשבי חמאס. היא באה גם עם סיפור ילדות של מעברים מרובים בין דירות, יבשות ומסגרות. אני שואלת אם הילדות הזו הייתה לדעתה מעין הכנה מוקדמת: חזרות על נפילה וקימה, על התחלה ובנייה מחדש. עידית משיבה: "בהחלט. תמיד ראיתי את עצמי כהאמפטי דאמפטי, כמו באליסה בארץ הפלאות, נופלת וקמה. כל מעבר כזה היה נפילה חדשה וחיפשתי דרך לקום ממנו. למדתי להתנהל עם הלא ידוע. ונראה לי שככה גם התמודדתי אחרי שבעה באוקטובר. היו רגעים קשים, שאי אפשר אפילו לדמיין כמה קשים. לאט לאט למדתי לבקש את מה שאני צריכה, לחפש על מה כן יש לי שליטה. כמו לשלוח לו מחשבות, ליצור, לדבר על זה. המטרה של להחזיר את אלון הביתה - על המטרה הזאת הייתה לי שליטה".
גם הפגישות לדבריה החזירו סוג של שליטה. היא מוסיפה: "הן (הפגישות) היו המקום שנתן לזה הכרה. זה באמת היה. כשקורה כזה דבר אתה חושב שאולי זה לא קרה. השיחות איתך אפשרו לי למקם את מה שקרה חזרה בתוך הסדרה, בתוך החיים שלי, הסיפור שלי. השיחות נתנו לי תוקף, הכרה ומקום למה שאני מרגישה. ההתבוננות המשותפת נתנה לזה צורה - במובן של form, כמו בקרמיקה. מתוך כך אפשר היה להרפות, או לעשות מזה כלי, לשים אותו בתרמיל שלי ולהשתמש בו".
אחד הרגעים העוצמתיים בשיחות שלנו היה כשעידית תיארה רגע מתוך הלילה שבו נודע להם שאלון נחטף: "ישבנו על הספסל והחזקנו ידיים. לפתע התחילה השמש לעלות, ואמרתי להם: אם יש זריחה אז יש עתיד, ולכן גם אלון ישוב הביתה."
הרגע הזה אינו רק תמונה מרגשת. עידית מתארת את זה כרגע של בחירה. בחירה להיצמד לסדר של העולם גם כשהוא נסדק. בחירה, כמו שעידית מנסחת, "שלא להפוך את האחר לרודף מוחלט, לא להישאב לייאוש שמוחק כל משמעות. זו תנועה של נקודת מבט". זו הייתה נקודת המבט שהתאימה לעידית באופן אישי, וליוותה אותה ואת הטיפול.
לכל אורך השנתיים שהיה בשבי, עידית החליטה לקרוא לאלון "שב" ולא "חטוף". כשהייתה לה ההזדמנות, היא הייתה מתקנת בעדינות: "לא החטופים, השבים. הם ישובו...". בפגישות שלנו אנחנו מתעכבות על הרגע הזה, והיא אומרת: "אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת, זה מרגיש עבורי כמו להישאר בעמדת קורבן. כשאני אומרת שב אני מרגישה שאני מחזיקה אותו עם המילים שלי כמי שעוד רגע חוזר."
בהרבה רגעים כאלה נוצרה בינינו הבנה שזו אינה רק בחירה רגשית. זו עבודת תיקון של עמדה פנימית. להפנות את השאלה פנימה: מה האחר מחייב אותי לעשות עכשיו, בלי להפוך אותו לרודן או מקרבן. מדובר בעמדה שעבור עידית הרגישה כמתאימה ביותר, אך כמובן שייתכן שעבור אנשים שונים יתאימו ויתגבשו עמדות שונות.
כמו ההקפדה על המילים, עידית הקפידה גם לא לצפות בסרטונים מיום הטבח. אני אומרת לה שזו לא החלטה קלה, רבים סיפרו שצפו בסרטונים האלה ולא יכלו להפסיק לצפות – כמו התהפנטו מזה. והיא עונה "המילה הפנוט כאן מאד מדויקת בשבילי, הרי מי שהתחיל לצפות בסרטונים האלה התקשה מאד "להוריד מהם את העיניים". לחלק הזוועה הייתה כמו מהפנטת, ונשארה הרבה אחרי בתודעה. בהקשר הזה, היה לי חשוב לא להכניס לתודעה שלי כל דבר, רק מה שממש קשור לאלון".
עידית הרגישה שהיא עלולה להישאב, ובמקום זה בחרה לחפש מה עוד עומד לרשותה. היא בחרה במילים: "זה היה מפגש קשה ובלתי אפשרי עם חוסר האונים של הקיום. אבל יש בו גם בחירה להסתכל על מה שלא לקחו לי. חיפשנו בכל מקום והמצפן שהוביל אותנו היה איך ליצור לו עתיד לרגע שבו הוא ישוב, שיהיה לו לאן לחזור. היה לנו ברור שהפסנתר יהיה חלק מזה."
עידית מתארת תקופה ארוכה של טקסים קהילתיים קטנים: הפרשות חלה, מעשים טובים למען אלון, מדיטציות. "הבנתי שגם לי יש תפקיד לאפשר לאחרים לתת. למדתי לתת לאנשים לחבק אותי, למרות שלא פשוט לי עם חיבוקים. אבל בחיבוק יש משמעות גם למי שמחבק."
באחת הפגישות, היא מדברת על זה שבהרצאות שלה חשוב לה שלא להתמקם כאובייקט של רחמים. זה לא קרה מההרצאה הראשונה, אך לאט לאט היא ניסחה בתוכה את העמדה ממנה היא מדברת בהרצאה. אחד הניסוחים היה "להיות זו שמאפשרת לאחרים לתת. לא חייבים לתת רק ממקום של רחמים, אפשר לתת כי קיבלו משהו. אני רוצה שיצאו מההרצאה עם אור. יש מסע ואפשר לעשות אותו יחד."
בעבודותיה באמנות לאורך התקופה, נפרשה מיום ליום כרוניקה של פעולות נפש. הציור הראשון שציירה היה של הילה צבעונית. לרישום זה התלוו דמעות רבות, והיא אמרה שהרגישה כיצד ההילה שציירה מקיפה אותו ושומרת עליו. אחריו הגיע ציור של אלון במגוון צבעים. עבורה זה היה רגע של שחרור אנרגיה, והמילה שחרור המשיכה להדהד. אחר כך קרמיקה, אובניים, אדמה. כשהיא עובדת עם האובניים היא אומרת שזה יוצר לה מרכוז: "מרכוז בכלי, זה כאילו מאפשר מעין התנתקות מהעולם. לא מתנתקים באמת אף פעם, אבל זו כאילו התנתקות שמאפשרת לי להתחבר פנימה, וזה בדיוק מה שאני צריכה לפעמים".
עבודות של עידית אהל, 2023
בהמשך נולדו כוסות הקרמיקה: שתיים שמרכיבות את אותיות שמו אלון אהל, כוסות שרק כשמשיקים אותם יחד הן חוברות. עידית הסבירה: "אלון תמיד היה חברותי, תמיד עם המון חברים סביבו, וחשבתי להגיד: Alon you will never drink alone. על האותיות הנוגעות היא אומרת: "זה רגע שבו הבנתי שצריך לאפשר לאנשים להיות ביחד. שהמגע בין האותיות הוא חיבור בין נשמות. ושהאור יגיע בעקבותיו". מתוך הכוסות, נולד גם הפסנתר הציבורי עם המילים "Alon you are not alone" שנוגעות אחת בשנייה, ואלומת אור צהוב שמאירה עליו: אור של אומן על הבמה, אור בקצה מנהרה, צהוב כסמל החטופים".
בטיפול, ראינו כיצד האמנות שימשה כמעשה של סובלימציה וקשירה נפשית: היא אפשרה לעידית לכונן עמדה סובייקטיבית אקטיבית מול חוסר האונים, ולדלות מתוך השבר מחוות קונקרטיות שחיברו בין המרחב האישי לקהילתי.
לא אחת אני שואלת אותה איפה הכעס, והיא משיבה: "זה לא שלא הייתי כועסת, כעסתי בחיי המון שנים, וגם במהלך השנתיים האלה היו רגעים של כעס. אבל אפשר לכעוס ואפשר שהכעס יהפוך להיות הנרטיב שלי. ואני בחרתי שלא. כעס מבחינתי הוא תוצאה של עלבון. הוא קשור לקורבנות. מאז שבעה באוקטובר, בחרתי שכעס לא יהיה חלק מהנרטיב שלי".
והיו רגעים קשים, קשים מאד: "זה היה כמו חרדה קיומית, אמיתית. בלי לדעת מה קורה איתו. חרדה נוראה של אמא, שלא יודעת אם הבן שלה חי וקיים. אבל כשהיו בי כוחות, מתוך המקומות האלה התחלתי תנועה של דיבור פנימי. הבנתי שהפחד שלי הוא מהעתיד ושכרגע הוא חי. אמרתי לעצמי: תתעסקי בזה, תתבונני בים ותשלחי לו את הים. ואין לי שליטה על כלום ממה שעושים לו – מה קורה לו, מה הוא אוכל... אבל אני מחזיקה איזו תודעה שלא מאפשרת לנפש שלי להתפרק, וזו תנועה בתוך זה, כמה שאפשר".
כעת, אעבור מתיאור הסיפור האישי של עידית אל התבוננות פסיכואנליטית לאקאניאנית הנובעת מתוכו. אפתח חלק זה בהבהרה של מספר מושגים לאקאניאנים משמעותיים, ולאחר מכן אציג את הקשר ביניהם לסיפור ההתמודדות של עידית ולעבודה הטיפולית.
הטופולוגיה תופסת מקום מרכזי במחשבה הלקאניאנית, משום שהיא מאפשרת לתאר את מבנה הנפש לא כמערכת בעלת פנים וחוץ ברורים, אלא כמבנה של יחסים, גבולות, לולאות וחורים. לאקאן השתמש בצורות טופולוגיות שונות ובהן הטורוס (המוצג בתמונה המצורפת בהמשך), לצד צורות נוספות כגון רצועת מוביוס, הקשר הבורומאי ועוד. מטרת השימוש בהן הייתה להמחיש את האופנים שבהם שלושת הממדים של החוויה האנושית - הממשי, הסמלי והדמיוני, כרוכים זה בזה.
הסמלי הוא ממד השפה, החוק והרשת של המסמנים שבתוכה אנו נותנים משמעות לחוויותינו; הדמיוני קשור לדימויים, לזהות ולתחושת העצמי והשלמות; ואילו הממשי הוא מה שאינו ניתן להסמלה מלאה - מה שחומק מן המילים, מן הדימוי ומן האפשרות להכניסו בשלמותו אל תוך מערכת של משמעות. הטופולוגיה מאפשרת ללאקאן להראות שאין מדובר בשלושה עולמות נפרדים, אלא בממדים השזורים זה בזה, כך שפגיעה או כשל באחד מהם עלולה לשנות את האופן שבו המבנה כולו מוחזק.
המאמר של אריק לורן, פסיכואנליטיקאי לאקאניאני, אשר נקרא "טראומה בהיפוך", נכתב בעקבות אירועי ה־11 בספטמבר אך הוא פותח שער גם להבנת הטראומה של השבעה באוקטובר באופן עמוק ומורכב. במאמרו, לורן טוען כי בעידן שבו המדע מתאר את העולם כמערכת מתוכנתת: "כל מה שאינו ניתן לתכנות - הופך לטראומה" (Laurent, 2002). כלומר, כאשר העידן שלנו מאורגן סביב מדידה, חישוב ותכנון, עצם הופעתו של אירוע בלתי צפוי חושפת את הארעיות שנמצאת בבסיס קיומו של הממשי של החיים - אותו ממד שאינו נשלט ע"י כללים, הממד שאין לפעמים מילים לתאר אותו (Lacan, 1998).
כך גם אצל המשפחות שהשבעה באוקטובר פקד את חייהן, אשר היו בנויים עד אז סביב סדר כלשהו, וחדירתם של אירועי היום ההוא פערו חור בתוך מה שנחווה עד אז כסיפור יציב באופן יחסי. בהקשר זה, הטראומה, אשר קשורה לממד הממשי, אינה רק האירוע עצמו שהתרחש, אלא האופן שבו אותו אירוע מכניס חור אל תוך הממד הסמלי שבה הוא מתקיים. אך במאמרו לורן מדגים כי אותו החור אינו מחוץ לסדר, אלא חלק מהמבנה שלו.
הטורוס, צורה דמוית טבעת, מדגים היטב את המשמעות של חור כמושג טופולוגי. החור אינו דבר שנמצא "בתוך" הצורה ואפשר פשוט לסלק אותו; הוא תנאי למבנה עצמו. אצל לאקאן, החור הטופולוגי מאפשר לחשוב על נקודה שבה הסמלי אינו מצליח לסגור את הפער ולתת לדברים משמעות מלאה. מכאן ניתן להתקרב גם אל הטראומה. במובנה הלקאניאני, הטראומה אינה רק האירוע הקשה שקרה לאדם, ואף לא הזיכרון שלו, אלא המפגש עם משהו מן הממשי - משהו שאין לו ברגע המפגש מסמן או ייצוג שיכול להכיל אותו.
לאחר מפגש זה, הנפש עשויה לנסות שוב ושוב להקיף את אותה הנקודה באמצעות מילים, זיכרונות, דימויים וסיפורים, אך הממשי אינו מתמצה באף אחד מהם. במובן זה, הטראומה יכולה להותיר חור בסדר הסמלי: לא בהכרח חלל ריק, אלא נקודה שסביבה החיים ממשיכים להתארגן. דווקא משום שאי־אפשר לסגור את החור באופן מוחלט, הוא עשוי להמשיך ולארגן את החוויה, את הזיכרון ואת הניסיון לתת משמעות למה שאירע.
טורוס (אילוסטרציה)
במושגים טופולוגיים, טורוס הוא צורה שיש בה חור פנימי, אך הפנים והחוץ שלה שייכים לאותו מרחב. כך מציע לורן להבין טראומה: לא אירוע חיצוני בלבד, אלא מבנה פנימי שהחור בו אינו ניתן לסגירה. דימוי זה, קשור גם למשמעות שנותן בלנשו, סופר ופילוסוף צרפתי לאסון. עבורו האסון אינו מה שניתן לומר אלא מה שמופיע בתור סף-המשמעות עצמה (Blanchot, 1995). בלנשו מתייחס לאסון כאל הדבר שנוהגים לומר עליו בעברית: "אפילו הנייר לא יוכל להכיל": "The disaster is that which does not allow of being said... it is the limit of writing." בהמשך הוא כותב, "האסון הוא מעבר לכל מקרה", וממחיש בכך את גודל "החור" שנפער במבנה. האסון הוא כ"דבר" שהוא מעבר לכל משהו שאפשר למדוד, לנסח במילים, לעכל.
גם בילדותה, עידית מתארת כיצד נפלה לתוך חור שהיה חלק מהמבנה, ופגשה אותו שוב ושוב בכל מעבר דירה, אשר דרש בנייה מחודשת של הזהות והקשרים החברתיים. היא מתארת את זה כהאמפטי דמפטי שנופל מהחומה, נופל וקם, כמו "אסון קטן" שקשה לנסח במילים, אך מעניק לה מיומנות מסוימת, אותה המיומנות ששבה ועלתה לתודעה בשבעה באוקטובר. עידית מוסיפה באחת הפגישות: "החור מאד מעניין אותי, אני עסוקה בזה גם דרך הקרמיקה. זה חור שהוא ציר. יש גישות מדעיות שמתעדות שיש ציר או חור כזה במרכז כדור הארץ. זה ציר שסביבו הכל מתארגן, וכך גם כל העשייה שלי סביב מה שקרה".
לורן ממשיך ומציע הבחנה מרכזית בין שני “מיקומים” של הטראומה, שמסייעים להבין את תנועתה האמיצה של עידית:
הטראומה מופיעה כקטיעה ברצף המשמעות, כנקודה שבה הסדר הסמלי אינו מצליח להעניק לאירוע ייצוג ומשמעות. במובן זה ניתן לדבר, בעקבות אריק לורן, על טראומה כעל "חור" בסדר הסמלי (Laurent, 2002). החור הזה אינו זהה לחור במבנה הטופולוגי, אך ניתן לחשוב עליו באמצעות ההיגיון הטופולוגי של החור. כלומר, החור כנקודה של אי־סגירות, שאינה ניתנת למילוי פשוט באמצעות הוספת תוכן או משמעות.
המפגש הטראומטי עם הממשי מותיר את הסובייקט מול דבר־מה שאינו ניתן להסמלה מלאה, ומטרתה של העבודה שלאחר הטראומה אינה בהכרח מחיקה של החור, אלא יצירת אפשרות חדשה להתמקם ביחס אליו. התיקון במובן זה הוא תיקון של המשמעות ושל הקשר אל הסדר הסמלי: חידוש השייכות, שיקום הלכידות ובנייה מחודשת של האופן שבו הסובייקט יכול לתת מקום למה שאירע בתוך חייו.
לפי לאקאן, הסימפטום (מה שמתלוננים עליו בקליניקה), הוא בעצם תשובתו של הסובייקט לחור הזה, כלומר לאו דווקא משהו "רע" שצריך מיד "לטפל בו", אלא משהו שחוזר שוב ושוב כדי לענות בדרך כלשהי לאותו מפגש טראומטי עם הממשי (Lacan, 1998). נראה שפעולותיה של עידית לאחר האסון היו מעין סימפטום שלה, הדרך שלה (כסובייקט) לחזור שוב ושוב ולמצוא דרך לענות על הבלתי אפשרי של הממשי. כך שכל הפעולות הללו מייצרות מחדש עבורה את הרשת הסמלית שנבקעה.
עבור לורן, לאחר טראומה, האדם אינו רק "משוחזר" אל החיים כפי שהכירם; עליו להמציא אחר חדש, מערכת כללי חיים חדשה (Laurent, 2002). בספרו "חטוף", ניתן להבין את אלי שרעבי כאומר ממש את זה. לדבריו, "החזרה הביתה לא הייתה בהכרח הסוף הטוב, היא הייתה יותר כמו התחלה חדשה עם קשיים משלה" (שרעבי, 2025). במובן מסוים, גם עידית הייתה במקום הזה. היה מדובר אפילו בהחלטה מודעת שעשתה מיד לאחר אירוע החטיפה. היא החליטה שהיא אינה חוזרת למה שהיה, אלא ממציאה כללי חיים חדשים לתקופה בה הוא חטוף בעזה: המדיטציות שמטרתם לעטוף אותו, המילים החדשות שהיא בוחרת.
מהשיחות המשותפות, מתבהר לשתינו שוב ושוב שהיא בוחרת שהפצע לא ימחק את הסובייקט שהיא (ואת הסובייקט שאלון שם), אלא רק יכונן מציאות חדשה, והתהליך הזה ממשיך ומלווה את דרכה כמעין אבני דרך. בחלקים הבאים, אתאר את אבני הדרך השונות שסייעו לעידית בתהליך זה ואתייחס אליהן.
אחת מבחירותיה הראשונות של עידית בתהליך ההתמודדות עם השבעה באוקטובר, הייתה בשפה: היא סירבה להשתמש במילה "חטוף". כששאלתי אותה מדוע, השיבה שלתפיסתה, חטוף הוא האובייקט הפסיבי, זה ש"עשו לו". זאת, בשונה מ"שב", אשר כולל בתוכו לשיטתה את האני ששב. זהו רגע מאד חשוב בעבודתה הפנימית. לפי לאקאן, זהו רגע של אקט, עליו הוא מרחיב בסמינר 15: האקט הפסיכואנליטי. לדבריו, האקט הוא מעין פעולה שמולידה את הסובייקט מחדש. עוד באותה הרצאה הוא קורא לזה אקט של אמונה, אקט שמאפשר להתחיל לעבוד (Lacan, 1968). עידית בהחלט חדורת אמונה. היא חוזרת ואומרת שוב ושוב: הוא ישוב!
נדמה כי העמדה הסובייקטיבית הזו אפשרה לה להמשיך, לא במאבק, לדבריה, אלא במסע להשבתו. תשומת הלב שלה למילים ולניסוחים אפשרה לה לשמר מרחב פנימי שממנו יכלה לגייס את הכוחות הנדרשים לה כהורה. זאת, מבלי להצטמצם להזדהות עם היותה "אמא של חטוף", אלא לבחור כיצד למקם את עצמה ביחס למציאות שנכפתה עליה. כמובן שאין בכך כדי לייחס לעמדה זו כוח או אחריות על תוצאות המציאות, שכן השבתו הייתה תלויה גם במערך רחב של נסיבות וכוחות שפעלו מעבר לה. מה שהעמדה הזו אפשרה היה להחזיק מעמד בתוך אי־הוודאות, ולהמשיך לפעול מתוכה.
עידית כמו אומרת: יש שם וגם פה סובייקטים עם רצונות ומאווים, והם אלו שיסללו את הדרך לשובו. הבחירה הזו אינה רק אסתטיקה של שפה, היא שרטוט מחודש של עמדת הסובייקט. במקום להגיד "אני אובייקט של אלימות", עידית אומרת "אני בוחרת את העמדה שממנה אדבר", ואולי אפילו בהמשך מאפשרת לאלון עמדה ממנה גם הוא ידבר כשישוב.
האקט של עידית מאותת שהיא אינה מוכנה להיות מסומנת על-ידי המילה שהעולם מציע לה, היא חייבת לנסח את המילים שלה כדי לשמור על עמדתה הסובייקטיבית. ואף יותר מזה, במאמר משנת 1953 כותב לאקאן שהמילה "הורגת את הדבר" (Lacan, 2006), כוונתו שהשיום של הממשי נותן לו מעין נצחיות בשפה (בסמלי). במילים פשוטות יותר, אפשר "להשתמש" במילה גם כשהדבר לא שם באופן מוחשי. המילה אולי הורגת את "הדבר", אך הוא ממשיך לחיות באמצעותה. נדמה שבמקרה של עידית, אפשר אולי לומר שהמילה גם מחייה – הבחירה של עידית להתעקש על המילה 'שב', משאירה את בנה, אלון, במרחב סמלי חי ופועם עד שישוב באופן ממשי.
לורן ממשיך ומסביר במאמרו כי הממשי מופיע כ"מה שלא ניתן לייצוג", מה שמציף את הנפש בחרדה בעקבות המפגש הבלתי־מתווך עימו (Laurent, 2002). מנקודת מבט זו ניתן להבין את סירובה של עידית לצפות בסרטוני התיעוד של החטיפות כהגנה סובייקטיבית המייצרת מרחק מן המפגש הישיר והמציף עם הממשי, ובכך מאפשרת לה להמשיך, לחשוב ולפעול. במובן זה, ההימנעות אינה בהכרח הדחקה, אלא ניסיון לשמור על מרחב נפשי שבו ניתן לעבד את הידיעה מבלי להיות מוצפת על ידה.
ניתן לחשוב על כך גם בזיקה למושג הנשגב אצל קאנט: מפגש עם דבר-מה החורג מיכולת הייצוג ומערער את יכולת ההמשגה, ובתגובה אליו נדרש הסובייקט להציב גבול בין עצמו לבין מה שאינו ניתן להכלה (קאנט, 1961). אצל עידית, גבול זה אינו מבטל את הידיעה על שאירע, אלא מאפשר לה להחזיק בה מבלי להיחשף למלוא עוצמתו החושית. במילים אחרות, אצל קאנט הנשגב קשור לגבולות יכולת הייצוג ולהתערערות של יכולת התבונה, ואצל לאקאן הממשי הוא מה שאינו ניתן לסימול (Lacan, 2002).
שתי הפרספקטיבות הללו נפגשות בנקודה שבה הנפש נדרשת להגן על עצמה מפני המציף: קאנט מנסח זאת דרך ההכרח להציב גבול למה שמאיים לבלוע את התבונה, ולאקאן דרך הצורך למנוע מפגש ישיר ומהפנט עם הממשי. יחד הן מבהירות כיצד יצירת המרחק מן התמונות הקשות מהווה תנאי הכרחי לכינון מרחב נפשי שבו עיבוד ומשמעות עודם אפשריים.
לאקאן מגדיר את המונח סובלימציה (בסמינר 7 על האתיקה של הפסיכואנליזה), כ"העלאת האובייקט לדרגת הדבר". הוא מתייחס לנתיבי האמנות והמדע כנתיבים שמאפשרים סובלימציה, אך מדגיש שלא ניתן להתמיר את כל האנרגיה רק דרכם. הליבידו לדבריו אינו איזה "נוזל" ביולוגי גרידא, אלא הוא קשור לסימנים (מילים, זיכרונות, סמלים), והגמישות שלו, היכולת שלו לנוע (Verschiebbarkeit) תלויה באופן שבו השפה מארגנת אותם (Lacan, 1997). הגמישות הזו, מתקיימת אצל עידית בעצם הפנייה לאמנות, אך לא רק. בתוך האמנות עצמה היא מחליפה כל הזמן מדיומים לעבודה, שוזרת עם האמנות גם עבודת ספורט ומדיטציות, ותמיד תמיד משתמשת גם במילים, דרך שיחות, ראיונות והרצאות.
אולי אפשר להציע ולומר שכל פעולותיה אלו היו מעין סינטום (Sinthom) (Lacan, 2002). סינטום הוא מונח של לאקאן, בו הוא משתמש באיות עתיק של המילה סימפטום מיוונית של המאה ה-15. הוא עושה זאת כדי להבדיל בין סימפטום שמתלוננים עליו ורוצים להתנער ממנו ובין סינטום, שדווקא מאפשר לסובייקט להמשיך ולחיות כי באמצעותו "נקשרים" יחד שלושת ממדי החיים ומונעים את ההתפרקות.
האסון הממשי שפגש את עידית נשזר בהדרגה עם הסמלי באמצעות עבודת האנליזה, האמנות ובהמצאה של המושג "החכה הרוחנית" - שבאמצעותם ביקשה להעניק לאלון משהו שיכלה לתת לו גם בהיעדרו. לכך התווספו תפקידים חדשים מהדמיוני כמו נואמת בכיכר העיר, מתראיינת בחדשות, וכמובן זו הנמנעת מצפייה בסרטונים. כך נשזרו הממשי, הסמלי והדמיוני זה בזה: הסמלי סיפק שפה ומשמעות, הדמיוני אפשר לה ליצור דימויים ומרחב של פעולה, והחכה הרוחנית והיצירה שימשו כמרחבי ביניים שאפשרו לה להתקרב אל הממשי מבלי להיות מוצפת על-ידו. הבלתי ניתן להיאמר לא נעלם, אלא קיבל בהדרגה צורה - במילה, בקו, בצבע, במעשה ובמרקם - באופן שאיפשר לעידית להחזיק את מה שנדמה בתחילה כבלתי-אפשרי.
"האחר הגדול" אצל לאקאן מייצג את הסדר הסמלי - השפה, החוק, המוסדות והערכים המעניקים למציאות משמעות ותחושת יציבות. כאשר ה'אחר הגדול' מתפרק או מתגלה כבלתי-עקבי, נוצרת תחושת נטישה ואי־ודאות, ואז הסולידריות החברתית והקהילתית הופכת למקור חלופי של משמעות ושייכות. כפי שכותבת הפסיכואנליטיקאית קולט סולר בספרה "עידן הטראומטיזם" (Soler, 2005): במקום שבו ה'אחר הגדול' נעלם, מתעוררת הסולידריות הקולקטיבית ומנגנוני הפיצוי של המדינה - מגמה שבאמצעותה ניתן גם להבין את הסולידריות החברתית שעטפה את משפחות החטופים בישראל מאז השבעה באוקטובר.
בהתאם לכך, לורן (Laurent, 2002) מדגיש כי בעולם אורבני, רווי מציאות מורכבת ואלימות, הקהילה קריטית להשבת הסדר הסמלי. תהליך זה מתגלם בסיפורה של עידית: הקהילה העוטפת במצפה לבון ובמועצה האזורית משגב, לצד טקסי הפרשת החלה, ההרצאות והמדיטציות, אינם רק פעולות הרגעה, אלא אריגה מחודשת של שדה היחסים. דרכם עידית בוראת מחדש את "האחר" - לא כסדר הישן שאבד, אלא כנוצר מתוך הקהילה הסובבת אותה.
באחת הפגישות שלנו, עידית סיפרה שקיבלה במתנה מחברה עציץ יפהפה, שלא ידעה איך קוראים לו. אנו מתבוננות עליו ביחד - זהו צמח המונסטרה. אני שואלת מה מוצא חן בעיניה בצמח והיא משיבה: "החורים. החורים פה כל כך יפים… זה לא ריק. נכנס מבעדם אור לעלים שמתחת, אפשר להסתכל מבעד לזה ולראות משהו חדש." התשובה הזו מזכירה לי את החורים שנפערו גם בי ב-7.10.
צמח המונסטרה (אילוסטרציה)
סולר, בספרה "עידן הטראומטיזם" שהוזכר לעיל (Soler, 2005), בעצם מתייחסת למונח שטבע לאקאן, ובו יצר משחק מילים באמצעות הלחמה של המילה חור בצרפתית trou לבין טראומה - traumatisme, טראומטיזם. באמצעות נאולוגיזם זה הוא מצביע על ממד של חור המצוי בלב המפגש עם הממשי: נקודה שאינה ניתנת לסגירה באמצעות הסמלי, ושמולה נדרשת המצאה. בהמשך לדברים שאמרה עידית על צמח המונסטרה, וכפי שמודגם על ידי הטורוס, ניתן לחשוב על הטראומה כעל חור הנפער ברצף המוכר של המשמעות. העבודה אינה בהכרח לסגור אותו, אלא לרקום סביבו צורה חדשה של קשר, משמעות ויצירה - כך שהחור אינו רק צלקת המעידה על מה שנשבר, אלא גם פתח שדרכו יכולים להיכנס אור, מבט ואפשרות לחיים.
עבודות אמנות של עידית אהל בהשראת המונסטרה, 2026
המאמר הנוכחי מקשר בין סיפורה האישי של עידית אהל, הנוגע להתמודדותה עם הימצאו של בנה אלון בשבי, ובין התיאוריה הלאקאניאנית, ובפרט לנקודת המבט של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית בנוגע לטראומה. לאורך המאמר, מוצגות פרקטיקות שונות שאימצה עידית אשר סייעו לה באופן סובייקטיבי. אלו הדגימו בדרכים שונות את התפיסה הלאקאניאנית של טראומה כחור שמהווה חלק מהצורה, וסביבו ניתן להתארגן.
דרך בחירת המילים הייחודית לה, דרך היצירה שלה ודרך הטיפול, עידית הדגימה כיצד גם במצב הטראומתי בו נמצאה, היא הצליחה ליצור עבור עצמה את הפעולות הייחודיות לה שאפשרו לה להתארגן סביב הטראומה ולמצוא בתוכה כוחות, וכך יצרה גם עבור עצמה חכה רוחנית.
מיכל וימר - פרקטיקנית בפסיכואנליזה לאקאניאנית ותרפיסטית מוסמכת באמנות MA.
עידית אהל - מרצה ומלווה משפחות לחיים מאוזנים.
*המאמר נכתב במסגרת קורס כתיבה בפסיכואנליזה בהנחיית ד"ר יהודה ישראלי.
הבהרה: אנחנו מכבדים זכויות יוצרים וקניין רוחני של אחרים. אם אתה מאמין כי תוכן או תמונה המוצגים במאמר מפרים זכויות קנייניות השייכות לך, אנא פנה אלינו לכתובת דוא"ל [email protected].
קאנט, ע'. (2008/1961). ביקורת כוח השיפוט: האנאליטיקה של הנשגב (תרגום ש' הוגו ונ' רוטנשטרייך), ירושלים: מוסד ביאליק עמ' 23-29
שרעבי, א'.(2025). חטוף. הוצאת סלע מאיר
Blanchot, M. (1995). The Writing of the Disaster (A. Smock, Trans.). University of Nebraska Press.p. 1-7
Lacan, J. (1968). The seminar of Jacques Lacan, Book XV: The psychoanalytic act (C. Gallagher, Trans.). Unpublished manuscript. (Original work delivered 1967–1968). Retrieved from http://www.lacaninireland.com
Lacan, J. (1997). The seminar of Jacques Lacan, Book VII: The ethics of psychoanalysis, 1959-1960 (J.-A. Miller, Ed.; D. Porter, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1986). p. 90-95
Lacan, J. (1998). The seminar of Jacques Lacan, Book XI: The four fundamental concepts of psychoanalysis (A. Sheridan, Trans.). W. W. Norton & Company. (Original work published 1964). p.53-55
Lacan, J. (2002). The seminar of Jacques Lacan, Book X: Anxiety (C. Gallagher, Trans.) (Original work delivered 1962–1963) p. 137. Retrieved from http://www.lacaninireland.com
Lacan, J. (2002/1975). Seminar XXIII: The Sinthome, 1975–1976 (C. Gallagher, Trans.), Lecture of November 18, 1975, pp. 1–18. Lacan in Ireland. (Original work delivered 1975)
Lacan, J. (2006). The function and field of speech and language in psychoanalysis. In Écrits: The first complete edition in English (B. Fink, Trans.; p. 262). W. W. Norton & Company. (Original work published 1953)
Laurent, E. 2002, Le traumatisme a l'envers, La Cause freudienne no. 51
Soler, C. (2005). L’époque des traumatismes: The era of traumatism. BibliLink Editori. Pg.23
