ד"ר רוני באט
מאמר זה מכיל את הדברים שנשא ד"ר רוני באט בערב ההשקה של סיפור הילדים "עילי והסוס המתאים" - ספר ילדים מאת אילנה לאור.
עילי הוא ילד המתמודד עם שאלות שמציקות לו, לילדים אחרים וגם למבוגרים וקשורות ליכולתנו להעיז, לנסות, להפגע, להגן על עצמנו מפגיעות וחוזר חלילה. מי מאיתנו לא מכיר את השאלות: האם אני קטן או גדול? האם אני חזק או חלש? קטן וחמוד או בכיין ופחדן? ובמילים בוגרות יותר, האם אני הכי... חשוב, חכם, עשיר, שולט, "מחליט על כולם" או, אפילו לא על עצמי... בתמימותו עילי חושב שאם יהיה מספיק גדול ובוגר יהיה פטור משאלות אלו. פנטזיה ילדית זו משותפת לכולנו, יחד עם זה עילי מוצא פתרון מוצלח הרבה יותר: הוא מוותר על הדיכוטומיה גדול/קטן ומוצא את מה שמתאים לו.
כיצד מתחוללת טרנספורמציה קסומה זו?
אמא אמרה:"אתה הולך לישון מיד!"אבל עילי אף פעם לא אהבשמחליטים עליו...ועילי-בכה בקול רםעד שנרדם.ואז הופיע לפניו מכשף..."
מי הוא המכשף, מה כוחו ואיך הוא סייע לטרנספורמציה - אתם מוזמנים לקרוא בספר עילי והסוס המתאים.
לאחר שקראתי את הספר של אילנה על עילי והסוס שאלתי את עצמי מה המבחן הפשוט ביותר שאני משתמש בו כדי להבחין מי קטן ומי גדול, מי ילדותי ומי בוגר?
התשובה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שאדם בוגר יודע שהוא ילד וילד חושב שכאשר יהיה גדול הוא יהיה רק בוגר והילד יעלם.
האדם הבוגר מבין שהפגיעות, הצורך להיעזר באחרים וחוסר הידע, כולם הם חלק ממהותו. לעומת זאת, מי שנשאר ילדותי, ממתין לרגע שבו הילד יעלם וישאר רק מבוגר חזק, בטוח וחסר פחד. הוא לא שמע על האמירה של פרנצי שאמר שאם נגרד את מעטה המבוגר - נמצא בתוכו את הילד.
אבל מה נלין על המשאלה של רבים להיות רק גדולים, חזקים, אומניפוטנטים וראשי ממשלה עם ארבעה תיקי שרים. סבתא אילנה מדגימה כה יפה איך בכל דקה ורגע יש פוטנציאל להרגיש את הפגיעות שבלהיות ילד קטן. כל כך הרבה שנים "מחליטים עלינו", אוסרים עלינו ומשאירים אותנו מחוץ לחדר המיטות של ההורים, שברור שעלבון יהיה חלק מתפריט הילדות ויחד עם העלבון המשאלה להיות כל יכולים וחזקים, או במילים אחרות - המשאלה הנרקיסיסטית להיות כל יכול. כל אחת מהתאוריות האנליטיות מסבירה ומציעה פתרון אחר ביחס למשאלות הגרנדיוזיות. נזכיר שלוש אופציות מרכזיות:
הגישה הראשונה - הפרוידיאנית והקלייניאנית, הרואה את המשאלה להיות גדול וכל יכול כהגנה מפני קבלת הפגיעות והחלקיות בקיום האנושי. המטופל עם האשליות הגרנדיוזיות רוצה להיות רק גדול ושלם, הוא לא זקוק לאיש. בגישה זו עלינו לפרש את ההגנה ולאפשר למטופל להיפגש עם הפגיעות שלו. לא נשתף פעולה עם הרעיון שהמטופל מיוחד ושונה מאחרים.
בגישה השנייה, אותה מייצגים ויניקוט וקוהוט, יש לאפשר לפנטזיות הגרנדיוזיות להתקיים. תופעות אלו אינן מייצגות מפלט הגנתי מהמציאות אלא ניסיון לאפשר צמיחה שנעצרה. או כפי שאמר בן גוריון "בישראל מי שלא מאמין בניסים אינו אדם ריאלי". בטיפול כזה אנחנו נותנים מקום לאמונה בניסים, מתן אפשרות לאשליה של מיוחדות וכל יכולות, וזאת מתוך הנחה שכאשר יקבל המטופל את מה שהוא זקוק לו – הוא יהיה מסוגל לראות את עצמו באור מציאותי יותר ולא ידרש לפנטזיות הגרנדיוזיות.
אם ניזכר במיתוס של איקרוס, דדאלוס מזהיר את איקרוס לפני תחילת המעוף. רובנו מכירים את ההזהרה לא לעוף גבוהה מדי, כיוון שהדונג ימס מהכנפיים והוא יתרסק לאדמה, אך הייתה גם אזהרה נוספת: אל תעוף נמוך מדי, כיוון שאז הרטיבות של מי המים תגיע לכנפיים שלך, הן יהפכו לכבדות ואתה תטבע בים. שתי ההזהרות מהדהדות את שתי הגישות שהזכרתי זה עתה: הפרוידיאנים חוששים מהמעוף קרוב לשמש, מהגרנדיוזיות שתביא להתרסקות כואבת. הקוהוטיאנים חוששים מהמעוף נמוך מדי, מחיים ללא פנטזיות ומשאלות, חיים מצומצמים שלא יאפשרו ביטוי וצמיחה של האני.
במובנים רבים, היוונים מזכירים לנו שיש גם להורה-בונה הכנפיים תפקיד. הוא אמור לעזור לילד לאזן את המתח הדיאלקטי בין מעוף גבוהה מדי למעוף נמוך מדי.
סטיבן מיטשל כתב מאמר מקסים בשם "כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם" ומציע אפשרות שלישית, הנותנת מקום מרכזי להורה הבונה את כנפיו של הילד שעף. כלומר המשאלות הגרנדיוזיות אינן נובעות רק מתוך עולמו הפנימי של הילד או מתוך פולשנות של ההורה. הן תוצר של בניה משותפת של הורה וילד. שותפות שמיטשל מכנה "אינטגרציה נרקיסיסטית".
ועל כך מיטשל אומר: "כולנו נולדנו להורים בלתי מושלמים, שהאשליות המועדפות עליהם לגבי עצמם ולגבי צאצאיהם תומכות בהערכה-העצמית שלהם, ויוצרות רצף שבקצהו התמכרות כפייתית. כולנו למדנו להכיר את עצמנו דרך השתתפות באשליות הוריות שהפכו להיות שלנו. לפיכך, בדומה לאיקרוס, עטינו כולנו את כנפיו של דדאלוס. הדקויות של המעורבות ההורית לגבי אשליות אלה הן שמשפיעות בעיקר על טבעה של הטיסה שמספקות כנפיים אלה, אם ניתן לעוף גבוה מספיק על-מנת ליהנות מהן ולרחף באמת ובתמים, או שמא התחושה של כורח מגושם הנוגע לאשליות תגרום לאדם לעוף גבוה מדיי, או לעולם לא לנסוק מעל פני האדמה".
ואם נחזור לספר עילי והסוס המתאים, השאלה אינה האם לילדים יש פנטזיות על כוח אין סופי וגרנדיוזיות. בוודאי שיש להם וכך גם לנו המבוגרים. אני זוכר שכאשר למדתי דיאגנוסטיקה, אחד מחברי הקבוצה הציג את הציורים של המטופלת ואמר אפשר לראות שיש כאן תוקפנות והמדריכה שהייתה קצת חסרת סבלנות אמרה "תוקפנות יש לכולם, עד עכשיו לא אמרת דבר מעניין. השאלה מה המטופלת עושה עם התוקפנות הזאת". באותו אופן אפשר לדבר על משאלות גרנדיוזיות. יש אותן לכולנו וגם נראה לי לא מעניין לציין זאת. אבל יש חשיבות גדולה לשאלה איך אנחנו עוטים את הכנפיים שהעניקו לנו ההורים ועד כמה אנחנו יכולים לנוע איתן בחופשיות ובגבוה המתאים לנו.
ואם כך כולנו צרכים למצוא את הגובה והגודל הנכון. להיות מבוגרים שזוכרים שאנחנו ילדים. לעוף בגובה הנכון. ואם אנחנו רוצים, לדהור אז נזדקק לסוס בגודל הנכון או כפי שהסבתא ההתיחסותית מיטבה לנסח זאת:
"עילי המשיך לרכבהלאה הלאהבין הרים ובין סלעיםכי הסוס הזה היהממש בגודל המתאיםוהוא רכב ורכבעד למקום בוהבוקר נולד"
ד"ר רוני באט הינו פסיכולוג קליני, ראש המסלול לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בגישה התייחסותית באוניברסיטת תל אביב
אילנה לאור היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית קבוצתית, פסיכולוגית ארגונית מדריכה, סופרת, מחברת הספר "עילי והסוס המתאים" וסבתא של עילי וליה.
