צוות בטיפולנט
בלב הטכניקה הפסיכואנליטית והטכניקות הפסיכותרפוטיות אשר נגזרו ממנה עומדת חקירת הלא מודע של המטופל. על רקע זה, גישות קליניות-תיאורטיות פיתחו טכניקות פרשניות ולא פרשניות שונות אשר מכוונות לחקר הלא מודע, כאשר כותבים שונים הדגישו היבטים שונים של הפירוש, של מטרותיו ושל האופן בו הוא מביא לשינוי נפשי. בסקירה זו ננסה להתחקות אחר השינויים המרכזיים שחלו באופן בו נתפס הפירוש לאורך השנים והגלגולים הרבים שעברה החשיבה הפסיכואנליטית. כותבים רבים ניסו להגדיר את הפירוש. לפלאנש ופונטאליס (2011) מגדירים אינטרפרטציה כהתערבות ורבלית אשר אמורה ליצור שינויים דינאמיים בנפש האדם. קלנר (2009) מרחיבה ומציעה כי "הפירוש הפסיכואנליטי הינו הסבר התורם לתובנה של המטופל לגבי קובעיה הלא מודעים של התנהגותו, בעיקר חשיפת השפעתם של פנטזיות, זיכרונות, הגנות, קונפליקטים ודפוסי התנהגות לא מודעים, כולל סימפטומים וביטויים התנהגותיים". ברונסקי מצביע על חמישה זרמים תיאורטיים מרכזיים אשר הציעו התייחסויות והבנות של רעיון הפירוש: הגישה הדחפית של פרויד, פירוש ההגנות בזרם פסיכולוגיית האגו, תיאוריות יחסי אובייקט, פסיכולוגיית העצמי של קוהוט והגישה ההתייחסותית.
ברונסקי מציע כי בעוד שעבודתו הראשונית של פרויד התמקדה בהתערבויות שיסייעו למטופל לתאר בחופשיות את מחשבותיו ואת האסוציאציות החופשיות שלו, הרי שעם המעבר להתמקדות בתיאוריית הדחף חל שינוי בטכניקה והדגש על הפירוש גדל. פרויד התרחק מהתיאוריה שבמרכזה הטראומה והחל להתמקד בעולם הלא מודע על הדחפים, הפנטזיות והתסביכים המאפיינים אותו. בהתאם לתפיסה זו, פרויד החל להדגיש את תפקידו של הפירוש כאמצעי אשר מאפשר ביטוי של עולמו הלא מודע של המטופל אשר מובע באופן סמוי דרך האסוציאציות החופשיות שלו.
השלב השני שמתאר ברונסקי בהתפתחות רעיון הפירוש הוא פירוש ההגנות שהודגש במסגרת פסיכולוגיית האגו. ניסוח המודל הסטרוקטורלי הביא להתפתחות זרם פסיכולוגיית האגו ואנה פרויד הציעה כי האגו מורכב מאספקטים מודעים לצד אספקטים לא מודעים שביניהם מנגנוני הגנה. הפירוש, על פי פסיכולוגיית האגו, מכוון ליצירת קישור בין הגנות האגו לבין ההתנגדות המופגנת במהלך הטיפול, מאחר והיא מאפשרת הכרות עם מנגנוני ההגנה האופייניים למטופל. כך, ההגנות מביאות לא רק לעלייתו של חומר לא מודע אלא גם לחשיפת האופנים בהם נוצרו הגנות ומבני אישיות.
השלב הבא בהתפתחות מושג הפירוש לפי ברונסקי הוא עלייתן של תיאוריות יחסי האובייקט אשר ראו בפירוש ביטוי של יחסי אובייקט ראשוניים. תיאוריית יחסי האובייקט מתמקדת באופן בו האגו נבנה במסגרת היחסים עם אובייקטים משמעותיים ומספקי צרכים בסיסיים, ומדגישה את האופן בו הקשר עם האובייקט ועם חלקי האובייקט משפיע על התגבשות מבני אישיות (למשל, הקשר עם היבטיו ה"רעים" וה"טובים" של השד כבסיס למנגנון הפיצול ולעמדות הסכיזואידית פרנואידית והדיכאונית). מתוך תפיסה זו, גם היחסים הטיפוליים נתפסים כיחסים משמעותיים בהם באים לידי ביטוי תהליכי הפנמה והשלכה מהם ניתן ללמוד על דפוסי תהליכים אלו בשלבים מוקדמים של ההתפתחות. כך, ניתן לרכוש תובנות בנוגע לתפקודים מוקדמים אלו והשפעתם על האישיות, והפירוש מכוון לחשיפתם בהתבסס על ה"כאן ועכשיו" של היחסים הטיפוליים וקישורו ליחסים עם אובייקטים ראשוניים. ברונסקי מדגיש כי על אף הנחות הבסיס המשותפות לתיאורטיקנים שונים באסכולת יחסי האובייקט, הדגש הפרשני היה לעיתים שונה ביותר. כך, לשל, בעוד שהפירוש הקלייניאני התמקד פעמים רבות בהרסנותו של המטופל, גישותיהם של קלינאים כוויניקוט ופיירברן התמקדו באלמנטים נפשיים שונים.
ברונסקי מתאר את זרם פסיכולוגיית העצמי כזרם נוסף אשר הציע התייחסות שונה למושג הפירוש. קוהוט הדגיש את האמפתיה של הדמויות המטפלות לחוויות הנפשיות של הסובייקט כבסיס להתפתחות האנושית ולבניית העצמי. בהתאם, הוא הניח כי הבסיס לשינוי תרפויטי הוא היווצרות יחסי זולתעצמי עם המטפל. הטכניקה הטיפולית על פי תפיסה זו מבוססת על הבנה אמפתית של חווית המטופל על ידי המטפל, והעברתה של הבנה זו באמצעות הפירוש העוסק בגורמים שפגעו בהתפתחות התקינה וביצירת חוויה חיובית של זולתעצמי.
השלב האחרון של התפתחות רעיון הפירוש אותו מציג ברונסקי הוא התיאוריה ההתייחסותית אשר מדגישה את המימד האינטראקטיבי ואת יחסי הגומלין בין הסובייקטים. גישה זו אינה מתמקדת בתכנים האינטרה פסיכיים כתכנים אינדיבידואלים נפרדים בנפש המטופל אלא בתכנים הנוצרים במרחב האינטראקטיבי של שני הסובייקטים- מטפל ומטופל. לכן, הפירוש אינו נתפס עוד כאמצעי להעברת מידע לגבי תכנים תוך נפשיים לא מודעים אלא כתקשורת המכילה גם תכנים נפשיים המבטאים את סובייקטיביות המטפל. כך, המטופל פוגש ומפרש גם הוא את סובייקטיביות המטפל בתהליך הטיפולי, ותהליך זה מעודד יכולת הבנה עצמית, ביטוי עצמי והתפתחות אישית המבנה את עולמו הסובייקטיבי של המטופל ואת החופש שלו ליצירת חוויותיו הסובייקטיביות.
ברונסקי מסכם ומתאר את השינוי שעברה הפסיכואנליזה כתנועה מחקר הדחפים והאינסטינקטים לחקר המבנה והחוויה הסובייקטיבית. שינוי זה התרחש לצד הדגש ההולך וגדל על יחסי המטפל-מטופל הממשיים ובהתאם, תוכנו, אופיו ואופן העברתו של הפירוש למטופל עברו שינויים משמעותיים.
מיטשל ובלאק (1995) מציעים כי השינוי באופן בו נתפס הפירוש מייצג שינוי רחב יותר בתפיסת היחסים הטיפוליים: בעוד שבעבר הסיטואציה האנליטית נתפסה כ"תיאטרון המשמש לגילום העבר (דרך ההווה)", התפיסה העכשווית שבמרכזה הדגם האינטראקציונלי מדגישה את האספקטים המציאותיים אותם המטופל תופס ואליהם הוא מגיב. לטענתם, מודל זה הוא בעל יתרונות רבים מאחר והוא מונע הצבה של המטפל בעמדה יודעת-כל השופטת את המציאות באופן אובייקטיבי חד משמעי, וערעור של תחושת המציאות של המטופל. כמו כן, גישה זו אשר מכירה בכך שהמטופל תופס מאפיינים מציאותיים של המטפל והסיטואציה הטיפולית מונעת מצב של מימוש מחדש של חוויות טראומטיות של הכחשת המציאות כפי שהמטופל תופס אותה. מתוך תפיסה זו גדל גם הדגש על הצורך של המטפל לבחון את חוויתו הסובייקטיבית מול המטופל לא רק במונחים של העברה נגדית והזדהות השלכתית אלא גם מתוך התבוננות באינטראקציה ובחוויה הרגשית הנוצרת בכאן ועכשיו של היחסים הטיפוליים.
1. ברונסקי, ע. (תאריך פרסום לא ידוע). התפתחות מושג הפירוש. מתוך:http://www.amibronsky.com/ArticleInner.aspx?iCatId=26&iPageId=302.לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.3. מיטשל, ס ובלאק, מ. (2006). פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים.3. קלנר, נ. דבשת הגמל. בן שמן, מודן, 2009.
