עירון מלמוד גנני ונעה ביימן
בתאריכים 23-24.10.2021 נערך הסימפוזיון המקוון השני של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP). הכנס, ביקש לחקור את תרומתה של הפסיכואנליזה העכשווית, להבנת פעולתן של תחושות "אנטי-אחר", הכרוכות בדחייה ושנאה של השונה. בתוך כך, ביקשו מארגני הסימפוזיון לדון בשאלה "כיצד אנחנו יכולים לעזור למטופלים שלנו ולעצמנו עם הדינמיקות והחוויות האפקטיביות ההרסניות הללו?". את הבחירה בנושא זה, כורכים המארגנים בהתגברותם של חוסר שיוויון חברתי וכלכלי לאורך השנים האחרונות, תוך שהם תורמים לקיטוב חזק בחיים הנפשיים שלנו. להבנתם, חוסר שיוויון זה יוצר את התחושה הדיכוטומית של שייכות לקבוצה מסוימת אחת, במקביל לניכור מן האחרות, ומשרטט משוואה של "אנחנו" מול "הם".
בעולם המודרני, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מרגישים חוסר אמון ושנאה כלפי האחר, כחלק מובנה מתחושת הזהות האינדיבידואלית שלנו. תחושות ומצבי תודעה אלו מספקים לנו לעיתים את התחושה הנכספת של "להיות חלק ממשהו גדול יותר", על בסיס הזדהות עם קבוצה בעלת סט ערכים ורעיונות מסוים תוך דחייה של קבוצות אחרות. מארגני הכנס הנוכחי ביקשו לטעון כי תחושה זו היא שברירית ביותר, וכי לעיתים קרובות היא גם מוליכה אותנו שולל. יחד עם זאת, התמקמות עצמית נפשית שכזו, הכרוכה בתוקפנות והתנגדות לשינוי, משתמרת גם כיוון שהיא פועלת בשירותן של פונקציות ויסות-עצמי שונות.
במסגרת הכנס, 5 מושבים שונים התייחסו לנושא, דרך פרספקטיבות מגוונות. בתוך כך, המושבים ביקשו לגעת בהיבטים שונים כגון כיצד אנו יכולים לחיות ביושר ואחדות למול תנועת העימות והבידול הגואה בעולם; איך הפרספקטיבה ההתייחסותית יכולה לעזור למאמץ הקלינאי השואף לקדם את היכולת לחוש צער ולהתאבל בזמנים של הרסנות; באיזה אופן ההבנה של תהליכים קבוצתיים עשויה להגביר את יכולתנו לעבוד דרך קונפליקטים קולקטיביים ואישיים; כיצד דינמיקה של שנאה ודיכוי האחר מעוצבת על ידי הקשרים שונים במדינות שונות; ואיך נוכל להתמודד באופן הטוב ביותר עם השפעות דיסוציאטיביות עוצמתיות של טראומות עכשוויות.
לאחר חמישה מושבים עשירים ומרתקים, נערך הפאנל המסכם אותו הנחתה סוזי פדריצ'י, נשיאת IARPP. פאנל זה כלל התייחסות של מנחי קבוצות הדיון הקטנות אשר התכנסו לאחר כל מושב לתכני הכנס, כמו גם למה שהתרחש בקבוצות ולתכנים שעלו במסגרתן. דבריה של Maria Eugenia Boetsch במעמד זה, סיכמו היטב את רוח הדברים. על פי בוטש, לאורך הכנס עלתה התחושה כי למרות הייצוג הגלובלי שבא לידי ביטוי בכנס, נראה שכלל המשתתפים עובדים בנסיבות מאוד ספציפיות של עולם במשבר, גם מבחינת מגיפת הקורונה, אבל גם מבחינת פערים חברתיים ופוליטיים די דומים במדינות השונות. להתרשמותה, אנו עומדים מול בעיה גלובלית, ולא מקומית, ואחת המשמעיות של הבנה זו היא כי ייתכן שניתן להתמודד איתה ביחד.
לצד האופטימיות אשר עלתה מדבריה של בוטש, היא ביטאה גם נימה פסימית ומלנכולית. היא ציינה כי ייתכן שאנחנו "הולכים אחורה", שהמצב מתדרדר, ועל כן עלינו להתאבל על העולם שחשבנו שהולך קדימה. היא סייגה את דבריה אלו תוך שציינה כי ייתכן שתחושות פסימיות אלו מהוות "עוד סיבוב" של דור אשר לא התמודד היטב עם הטראומות הקולקטיביות, תוך שהוא מותיר את עול ההתמודדות בידי הדור הבא. בנוסף, הדגישה בוטש נקודה שנראה כי עלתה ממרבית ההרצאות, והיא כי מעבר להתמודדות האישית של מטפלים עם משבר הקורונה, נראה שהביקוש לטיפול עולה, ואיתו גם העומס הרגשי על מטפלים ברחבי העולם. את דבריה היא סיימה באמירה "אנחנו באותה סערה, אבל לא באותה סירה".
באופן שניתן להגיד כי משלים את דבריה של בוטש, Gianni Nebbiosi דיבר על השבריריות של האנליטיקאי בנסיבות של ימינו. הוא טען כי אנו עומדים מול רגע היסטורי תרבותי בו אין לנו תשובות אבל יש לנו אפשרויות; עולם בו הפתרונות הישנים צריכים לעבור שינוי. מבחינה זו, נביאוסי טען כי השבריריות של בני אדם בכלל ושל אנליטיקאים בפרט היא ערך בפני עצמו. כלומר, פריזמה דרכה אנו צריכים להעריך את הקשיים שלנו ואת האבל על העולם שאנחנו צריכים לשנות. לדבריו, התבוננות כזו עשויה לקרב אותנו לאנשים הדחויים, למהגרים, לקבוצות אשר נדחקות לשוליים על ידי ההגמוניה. מפגש כנה ועמוק עם הפגיעות שלנו, מאפשר לנו להבין טוב יותר את האנושיות הרחבה אשר כולנו חלק ממנה.
בדברי סיכום נוספים, הציעה מרגרט ג' בלאק התייחסות מקיפה ומעמיקה לחוויותיה מקבוצות הדיון וההרצאות אשר התקיימו בכנס. בפתח דבריה אמרה כי אל מול מצב העולם הנוכחי, אנו עומדים בפני השאלה מה יש לנו, כפסיכואנליטיקאים התייחסותיים, להציע; והאם אנחנו רוצים להציע את זה. את ההדהוד לזה, טענה בלאק, אפשר לראות בדינמיקת חיפוש השקט סביב השיח על נושאים פוליטיים או סוציו-תרבותיים. אותו שקט שנראה כי מחפשים אחריו או משתמשים בו כדרך להעמיד פנים שהחוויה לא נוגעת בנו. שקט המקושר לחרדות עמוקות של השמדה והרס עצמי. לדבריה, קיים הבדל מאוד גדול בין התמודדות עם התופעה בחדר הטיפול, לבין לאמץ את כל כולה של החוויה האישית הזו, מחוץ לחדר.
בהמשך דבריה ומתוך התכתבות עם מגפת הקורונה, התייחסה בלאק למשיכה הגוברת של משטרים סמכותניים במצבים של חוסר וודאות. משטרים אלו מציעים עצמם כמפלט בטוח מחוסר האונים בעולם המתערער, תוך שהם מציעים לתומכיהם מפת דרכים ברורה יותר לניווט בעולם המורכב. יחד עם זאת, לצד נימת הביקורת שעלתה מדבריה, בלאק ביקשה להזכיר כי פיצול דינמיקות אנושיות ל"טובות" ו"רעות", כמו גם הניסיון לחסל את הסולם החברתי, לעולם לא יהיו בגין תופעה שחלפה מן העולם. להבנתה, עלינו לנסות ולהחזיק בשני הצדדים, ולהכיר בכך שלא ניתן להתחמק משניהם. למעשה, אולי טמונה בכך הזדמנות לעבודה התייחסותית על המורכבות של הזהות - ההכרח בהחזקה של מצבי עצמי רבים, אשר לעיתים קרובות מצויים בקונפליקט ובמתח זה עם זה, עשויה לשמש עבורנו כמודל, כמו גם כמאמץ מסוים להשלים עם היות ההתנהגות האנושית מושפעת ומונעת מטראומה, מהיסטוריה ומהצורך להישמע.
לסיכום, הנושאים בהם עסק הכנס נגעו באופן בו אנחנו מבינים דינמיקות חברתיות, אך גם באופן בו אנחנו מבינים את עצמנו כנציגים בעל כורחנו של התרבויות שלנו. לדברי בלאק, אנחנו המטפלים לא רק העוזרים החכמים שמסייעים "להרגיש יותר טוב", אלא אנו משחקים תפקיד במרקם החברתי של חיי המטופלים שלנו; מרקם אשר הפך לחלק מעולם הדימויים של הלא מודע שלנו. בלאק סיימה את דבריה בציטוט של מיטשל - "פסיכופתולוגיה היא הכישלון של הדמיון". הרעיון של להשתמש בדמיון שלנו ולא להרגיש מוגבלים על ידי דרך מסוימת של עבודה, הוא חלק מהותי מהשטח בו פועלת הגישה ההתייחסותית, והיא נעשית חשובה וחיונית במיוחד, בעיקר בעידן הנוכחי, המוביל לחקירה אמיתית, מעמיקה ונדרשת, של אזורים סמויים מן העין ומטריצת כוחות מורכבת.
