בחלוף שלוש שנים לאירועים המחרידים של השבעה באוקטובר ולפרוץ המלחמה המתמשכת בה אנו מצויים, השלכות השבר, הזוועה והטלטלות מהדהדות בעוצמה. כאבים העזים ממילים ומנשוא, אובדנים פעורים, אירועים ומערכות יחסים הספוגים בטראומה מוסיפים לבקש שפה, מקום ומענה.
המרחבים הטיפוליים של יחידים, זוגות וקהילות נדרשים לשאת את עקבות הפגיעה בגוף ובנפש ולתמוך בעיבוד השברים, בהתמודדות עמם ובצמיחה מתוכם. המפגש עם צרכים אלו שינה בתורו גם את פני הקהילה הטיפולית – מחד, הוא עורר שאלות נוקבות על היכולת להציע מענה מול זוועות קשות מנשוא במרחב הקולקטיבי, ומאידך הוא הוליד מענים טיפוליים חדשניים, יצירתיים ואינטגרטיביים המאפשרים להושיט יד גם כשתחושות הביטחון והרציפות נשמטות שוב ושוב.
הגיליון הנוכחי מוקדש למרחבים שבהם האבל והאימה פוגשים תנועה זהירה אל האחר, אל השייכות ואל המשמעות. בשילוב ניסיון קליני, מחקר ועדויות אישיות, התכנים המובאים בו מבקשים להציע התבוננות מעמיקה באירועים שעברו ועוברים עלינו מאז אותה שבת, וכן בעבודה הטיפולית תחת טראומה מתמשכת, כאשר הקרקע מוסיפה לרעוד.
אנו מודים לכותבות ולכותבים שלקחו חלק בגיליון, על הנכונות לתת מילים לכאב, לידע ולניסיון שנצבר בידיהם, ומקווים כי הקריאה תציע מרחב למחשבה, שהייה ועוגן בעת ציון היום הקשה הזה.
