ד״ר קרינה גולדברג ביקשה לדון בצורך להיראות, דרך משקפי התאוריה הקוהוטיאנית. ד״ר גולדברג תיארה את הצורך השוטף והבסיסי להרגיש כי דמותנו משתקפת בעיני הסביבה, צורך אשר נולד יחד עם התינוק, אך ממשיך ללוות אותו לאורך כל החיים, וחיוני ליכולתו להיות עצמו. ד״ר גולדברג תיארה את הסכנות הנלוות להיעדרו של זולתעצמי מראה, או לאובדן טראומטי שלו. לבסוף, טענה ד״ר גולדברג, מי שראו אותו, יכול לראות אחרים: מי שהעצמי שלו כונן במפגש עם זולתעצמי מראה, יכול לראות אחרים ולכונן את הזולת.
